בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

משפחת זוגתי תחי' סינפו מן הירושה סך אלף פונט כדי לבנות לנו בית

הבית ברחוב קלוזנר 16 בתלפיות, שבו גר וכתב ש"י עגנון מ-1931 עד מותו, נפתח מחדש השבוע. דברים על הבית ועל בתים אחרים של עגנון

תגובות

ב-27 ביולי 1929, בשולי מכתב ארוך ששיגר ש"י עגנון לפטרונו שלמה זלמן שוקן, נמצאת הפיסקה הבאה: "ועכשיו עוד עניין פרטי שנוגע לעצמי: משפחת זוגתי תחי' סינפו מן הירושה (=הכוונה לירושתו של גיאורגה מארכס, אביה של אסתר) סך אלף פונט כדי לבנות לנו בית. מי יתן ואמצא בו את המנוחה". בתוך שנתיים בדיוק מיום כתיבתו של מכתב זה - ביולי 1931 - קבע עגנון את המזוזה בפתחו של הבית שבו התגורר כמעט ארבעים שנה; זה הבית המזוהה בתודעה הציבורית כ"בית עגנון".

המעבר לבית הקבע מסמן נקודת מפנה בחייו של עגנון, שנהנה מאז ואילך ממידה רבה של יציבות, לאחר שנים רבות שבהן נדד מארץ לארץ, ממקום למקום, מבית לבית, ואף חווה בהקשר זה כמה ניסיונות קשים במיוחד. בן קצת יותר מעשרים היה עגנון בעת שעזב את בית הוריו בבוצ'אץ' שבמזרח גליציה במטרה מוצהרת לעלות לארץ ישראל. הוא הגיע לארץ בשנת 1908: בשנים הראשונות שלאחר בואו התגורר במקומות שונים ביפו, בעיקר בשכונת נוה צדק.

אף שיש עוררין על כך, מזוהה הבית הניצב בקרן הרחובות שלוש ורוקח כבית שבו היה מתגורר עגנון, ומדי יום חולפים שם מטיילים, יחידים וקבוצות, כדי לראות במו עיניהם את הבית שבו כתב עגנון הצעיר את סיפוריו, דוגמת הסיפור "תשרי" (לימים "גבעת החול"), שהוא אולי היפואי שבין כל סיפוריו מאותה התקופה. לעתים מזומנות עשה עגנון את הדרך מיפו לירושלים, ובשלב מסוים - בתחילת שנת 1912 - עקר לכאן לכמה חודשים, בעיקר כדי להימצא בסמיכות מקום לפטרונו וידידו אז, יוסף חיים ברנר.

"תקופת יפו" הגיעה לקצה באוקטובר 1912, כשעגנון עלה על ספינה יחד עם ד"ר ארתור רופין, שפיתה אותו לנסוע לגרמניה על מנת שיראה עולם וירחיב את אופקיו. במשך 12 שנה שהה עגנון בגרמניה: עד פרוץ המלחמה התגורר בברלין, תחילה בבית אחותו של רופין בקאנטשטראסה שברובע שרלוטנבורג, ואחר כך בבתים אחרים.

במשך המלחמה עצמה חילק את זמנו בין ברלין לבין לייפציג, שם התגוררה אחותו רוזה. מצוקת הדיור בגרמניה היתה אז קשה ביותר, ועגנון נאלץ להחליף לעתים קרובות את מקום המגורים שלו - מה שטרד את שלוותו ועוד יותר מזה הקשה על עבודתו. סיפורו האוטוביוגרפי "עד הנה", שנכתב כעבור יותר משלושה עשורים, משקף היטב מציאות זו, שבה נדודי המספר מעיר לעיר ומדירה לדירה הם הציר העיקרי של הסיפור, הטעון ערך סמלי.

את השנים שלאחר המלחמה עשה עגנון תחילה במינכן, לשם יצא בשליחותו של שוקן, ולאחר נישואיו לאסתר מארכס ב-1920 עקר למרכז גרמניה: הוא התגורר כשנה בוויסבאדן, ומשם עבר לבאד הומבורג, הסמוכה לפרנקפורט שעל נהר מיין, שהיתה למעשה לביתו. בבאד הומבורג התגורר עגנון עם אשתו ועם שני ילדיו הרכים, ושם כתב ממיטב יצירותיו. "מעולם לא ראיתיו פתוח-לב, קורן רצון טוב ושופע גאוניות כבימים ההם", העיד גרשם שלום. אלא שהחיים בבאד הומבורג הסתיימו באסון נורא: ב-6 ביוני 1924 נשרף הבית ברחוב פרומנדה 82, שבו התגורר עגנון, וכל ספרייתו וכתבי-היד שלו היו למאכולת אש.

"אומרים עליו על הבעש"ט ז"ל, פעם אחת היה מרקד בשמחת תורה וספר תורה בזרועו", כתב עגנון לשלמה זלמן שוקן. "פתאום מסר את ספר התורה ליד אחד מתלמידיו ואמר: עכשיו נרקוד עם התורה הרוחנית! ורקד כשהוא לעצמו. אני הגעתי עכשיו למידה זו שאין אתי התורה הגשמית, היינו הספרים והכתבים, אבל מה אעשה ולא זכיתי שארגיש בי את התורה הרוחנית. והיגון אוכל אותי בכל פה".

בירושלים - שאליה הגיע עגנון בסתיו 1924 - התגורר הסופר תחילה בשכונת זיכרון משה, ואחר כך התמקם בביתה של משפחת גרינהוט בסימטה שליד רחוב בן יהודה (כיום רחוב שמאי). לבית זה הגיעה משפחתו שהצטרפה אליו מאוחר יותר, ושם התגוררו יחד במשך כמעט שלוש שנים. אלא שגם כאן אירע מאורע בלתי צפוי, ששיבש את מהלך החיים: ב-11 ביולי 1927 התחוללה בארץ רעידת אדמה, שהורגשה בעיקר בירושלים ובשכם. ביתה של משפחת עגנון נפגע קשה, בני המשפחה ניצלו בנס, ושוב נדרש להם מקום מגורים חדש.

הפעם נפל הפור על שכונת תלפיות, שכונת גנים נאה בדרומה של ירושלים, שעוד קודם לכן משכה את לבו של עגנון. הבית שנשכר היה ביתה של משפחת ירמנס, שהיה ממוקם מצדו השני של רחוב זה, שנקרא אז רחוב יחזקאל (ולימים - רחוב קלוזנר). עגנון ומשפחתו ידעו כאן ימים יפים ושקטים, שנקטעו באחת במאורעות תרפ"ט. בלילה שבו פרצו המאורעות הותקפה השכונה, ותושביה נאלצו להתפנות. למוד לקח מן העבר, מילא עגנון שני תיקים גדולים בכתבי יד, קודם שהועבר יחד עם יתר התושבים למרכז העיר.

"Manuskripte und Leben gerettet" (חיים וכתבים ניצלו), כתב עגנון במברק שנשלח למיטיבו שוקן ב-25 באוגוסט 1929 מסניף דואר שבמרכז ירושלים. למחרת חזר עגנון אל הבית, תוך סיכון אישי רב, ולו רק כדי לגלות שהפורעים היו בביתו, הטילו בו הרס וחורבן, שדדו חפצי ערך, ובתוך כך פיזרו לכל עבר חומר ארכיוני יקר ערך וכן ואת שארית כתבי היד שנותרו במקום.

הנה כי כן, הבית החדש שנחנך ביולי 1931 - שהיה ממוקם הרחק מן ההמון הסוער - העניק לעגנון חיים אחרים ותנאים נוחים לעבודה. בקומת הקרקע של הבית התגורר יחד עם משפחתו, ולמעלה, בקומת הספרייה, עשה לו מקדש מעט שבו היה מסתגר למשך שעות רבות יום אחרי יום כדי להתמסר לכתיבה. בבית הזה כתב עגנון יצירות שהקנו לו שם עולם - דוגמת הרומאנים "סיפור פשוט", "אורח נטה ללון" ו"תמול שלשום", כאן נכתבו סיפורים כמו סיפורי "ספר המעשים" והנובלה "שבועת אמונים", וכאן שקד עגנון על סידרה של ספרי כינוס וזיכרון המהווים נדבך כה חשוב במפעלו הספרותי - ספרים כגון "ימים נוראים", "אתם ראיתם" ו"עיר ומלואה". אל הבית הזה עלו לרגל סופרים ומלומדים מכל קצווי הארץ והעולם, וכאן, באוקטובר 1966, נתבשר עגנון על-ידי מיופה הכוח השוודי קרל לינדול על זכייתו בפרס נובל לספרות.

אמרנו "ארבעים השנים השקטות" - אך לא לגמרי: בעת מלחמת העצמאות התנהלו קרבות קשים באזור קיבוץ רמת רחל, והחיים בתלפיות היו בחזקת סכנה. לחצים כבדים הופעלו על עגנון עד שהסכים להתפנות מן השכונה: ספרייתו וכתביו הועברו תחילה למשמורת בבניין ספריית שוקן, והוא עצמו עקר לשכונת רחביה, שם היה לדייר משנה בדירתו של הרופא ד"ר אליעזר לוינגר. אולם משתמה המלחמה נמנע עגנון מלחזור לביתו - פגז שנפל על הבית תוך כדי הלחימה גרם לנזק רב, והוא ואשתו נאלצו שוב לאלתר לעצמם מגורים זמניים: הם התמקמו למשך שנה אחת בביתו של פרופ' גרשם שלום ברח' אברבנאל 28. ודווקא שם ידע עגנון הרבה שעות של נחת רוח. "מימי לא ראיתי ספרייה נאה שכזו", כתב לידידו שלום, ששהה אז יחד עם רעייתו פניה בשנת שבתון בניו יורק. בשבתו בספרייה נאה זו שקד עגנון על "ספר סופר וסיפור" ושם כנראה כתב, לא מעט בהשראת הבית, את סיפורו אפוף המסתורין "עידו ועינם". באוקטובר 1949, עם חזרתו של שלום מחו"ל, שבו עגנון ורעייתו לבית הקבע שלהם בתלפיות, והשיגרה חזרה על כנה.

ב-9 ביולי 1969, בשעת בוקר מוקדמת, התקשרה אמונה ירון אל הבית בתלפיות כדי לשאול לשלום אביה; עגנון התגורר מזה זמן בגפו, לאחר שאשתו חלתה ואושפזה בבית החולים הסיעודי ע"ש הרצפלד שבגדרה. הטלפון צילצל, אך לא היה כל מענה. גד ירון, בנה של אמונה, עלה מיד על הקטנוע ונסע לתלפיות כדי לראות מה קורה. לאחר שנקש בדלת ולא היתה כל תשובה, ניגש גד אל החלון האחורי של הבית, וממנו ראה את סבו, ש"י עגנון, מוטל על הרצפה. מבית השכנה זינה קורנברג הוזעקו מכבי האש, שפרצו את דלת הכניסה האחורית: לאחר מכן הגיע אמבולנס, ועגנון - שבמשך הלילה לקה בשטף דם מוחי - הועלה על אלונקה והוסע לבית החולים "הדסה" בעין כרם. אחרי שבועות ארוכים של שהות ב"הדסה" הועבר גם הוא לבית החולים הרצפלד, שהיה לתחנתו האחרונה - עד ליום מותו ב-17 בפברואר 1970 (י"א באדר א תש"ל).

מאז חלה לא חזר עוד עגנון אל הבית שברחוב קלוזנר, שהיה, לאחר מותו, לבית ציבור, ולמקום כינוס ללימוד כתביו. אך מעל לכל היה "בית עגנון", יותר מכל הבתים האחרים שבהם התגורר הסופר במשך חייו, ושאחדים מהם אף זכו לציון, למרחב סמלי המזוהה אתו ועם יצירתו; ולכן ההימצאות בבית הזה מעניקה את האפשרות לדלג על מרחקי הזמן ולשהות, כביכול, בקרבתו של האיש, שגם ארבעים שנה אחרי מותו היה ועודנו חלק בלתי נפרד מכל מה שאנחנו, מכל מה שהיינו רוצים להיות.



איור: ערן וולקובסקי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו