טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

The Huffington Post Complete Guide to Blogging, הפינגטון פוסט

או העיתונות החדשה

תגובות

The Huffington Post Complete Guide to Blogging

Huffington Post editors. Simon and Schuster 2008, 230 pp., $15

ראשית, עלי להצהיר: עמוד הבית שלי - האתר שעולה באופן מיידי כשאני נכנסת לאינטרנט - אינו עיתון ישראלי (את "הארץ" אני עדיין מעדיפה לקרוא בנייר ובדיו) ואינו אתר חדשות ביקורתי או רדיקלי (ל"העוקץ" של איציק ספורטא ויוסי דהאן ול"Alternet" אני קופצת כמה פעמים בשבוע), אלא הוא אחד האתרים הפופולרים כיום בשפה האנגלית: ה"הפינגטון פוסט", מיסודה של מנהיגת התקשורת האמריקאית אריאנה הפינגטון.

החיבור היומיומי שלי כעת הוא ל"הפינגטון פוסט" (www.huffingtonpost.com) שמאפשר לי לעקוב מקרוב אחר ישות מרתקת, אבן דרך בתולדות העיתונות, ולנסות ללמוד ממנה דבר או שניים. אפשר לומר ש"הפינגטון פוסט" מגלם את פני העיתונות הפופולרית של העתיד (והעתיד, כידוע, כבר כאן). זהו עיתון-אינטרנט, או בלוג-עיתון, כלומר הוא נולד באינטרנט, ב-2005, ומתקיים באינטרנט, אין לו קיום בנייר - ובכך הוא דומה לאתרים אמריקאיים שקדמו לו, כמו "Drudge Report" הפוליטי השמרני ו"סלון" התרבותי הליברלי. הוא קליל, אינטליגנטי ושטוח, מתריס ומחרחר עניין ומהומה, יש בו כותרות ענק על ענייני היום וגם הפניות צבעוניות לשערוריות זוטא, הוא כולו כתיבה דעתנית ותמציתית על סוגיות של פוליטיקה, סביבה ובידור, וגם עשיר בקטעי וידאו עדכניים מהטלוויזיה האמריקאית היומיומית.

מי שמשתהים על "הפינגטון פוסט" באופן קבוע אינם מקבלים תמונה עדכנית על המתרחש בעולם, זה ברור, ואינם מתעוררים בהכרח לחשיבה מאתגרת ולתיקון עולם, אבל הם מצליחים כנראה להאזין לשיחת היום המתנהלת בחוגים ליברליים בארצות הברית, ולהשתתף בה. מדי פעם בפעם הם גם נתקלים בסיקור עיתונאי רציני שמשפיע ממש - כמו במקרה שבו הפינגטון ביקרה באופן שיטתי את הטיפול של עורכי ה"ניו יורק טיימס" בפרשת ג'ודית מילר (כתבת העיתון בשנים 1977-2005, שישבה 85 ימים בכלא משום שסירבה להעיד לפני חבר המושבעים ולגלות את שם המקור לדיווחיה על הוכחות להימצאות נשק גרעיני בעיראק - דיווחים שהתבררו מאוחר יותר כשקריים ברובם).

אריאנה הפינגטון, אגב, זכתה באחרונה לכינוי "האורקל" בכתבה ששירטטה את דיוקנה ב"ניו יורקר", ולכינוי "האזרחית הפ" - ברמיזה ל"אזרח קיין" - בכתבת דיוקן ב"ניו יורק טיימס", והיא מצטיירת כאחת הדמויות המובילות והמעניינות בתקשורת האמריקאית העכשווית. היא נולדה וגדלה ביוון (בשם אריאנה סטסינופולוס), היגרה עם אמה מאתונה ללונדון, התקבלה לקיימברידג', בלטה והיתה לנשיאת מועדון הוויכוחים שם, עברה לארצות הברית, היתה בעלת טור שמרנית, אשת חברה באזור האפר-איסט בניו יורק, אשת פוליטיקאי רפובליקאי, גרושה וקומיקאית בערוצי הכבלים, מחברת מדריכים של עזרה עצמית, כותבת על ענייני סביבה, מועמדת למשרת מושל קליפורניה, בעלת טור פרוגרסיווית, איל אינטרנט, מרואיינת ומרצה מבוקשת ברחבי ארצות הברית.

את ההצלחה של "הפינגטון פוסט" זוקפים בכתבות הדיוקן האלה בעיקר לזכות יומן הפגישות שלה. כלומר, לזכות כשרונה החברתי יוצא הדופן: הפינגטון אוהבת ויודעת לדבר (וגם לכתוב), והיא יודעת ליצור קשרים ולשמור עליהם: לדבריה, האתר שלה הוא בעצם מפעל לייצור שיחה רבת משתתפים. היא יודעת לגייס לשורותיה את מיטב הכוחות בפוליטיקה, בתקשורת ובבידור האמריקאיים, ששמחים להשתתף בשיחה שאותה היא מנהלת. וכן, היא שאפתנית, מוכשרת וממוקדת. איכשהו היא הצליחה - בעזרת ידידה קנת לרנר, ממנהלי חברת התקשורת אי-או-אל - לעלות על נוסחה שעובדת ולשכלל אותה.

אוצרות במקום עריכה

כך או כך, להצלחה של "הפינגטון פוסט" (עם מיליונים של מבקרים בכל חודש) יש כמה הבטים מעניינים, ולשניים מהם במיוחד, הכרוכים זה בזה, השפעה מרחיקת לכת על אמנות ואומנות הכתיבה בעיתונות, ועל עתידם המקצועי של עיתונאים בעולם כולו. היבט אחד הוא העיקרון החדש שעל פיו פועלת עיתונות-האינטרנט החדשה: אוצרות במקום עריכה. אריאנה הפינגטון וצוות העובדים שלה אינם עורכים של עיתון באינטרנט, אלא מלקטים ומארגנים חדשות ודעות מרחבי האינטרנט. מלבד כמה טקסטים מקוריים שנכתבים בשביל האתר, רוב החומרים העיתונאיים המופיעים בו - ידיעות, כתבות, מאמרים וביקורות - נאספים ממקורות אחרים - באחרונה כותרת ראשית אחת, על ההפגזות בעזה, הפנתה לכתבה מתוך אתר "הארץ" באנגלית. בדרך כלל החומרים נאספים מהעיתונות האמריקאית והבריטית הממוסדות, אבל עולם העיתונות כולו פתוח לפני "הפינגטון פוסט" כמעין משאב ציבורי, ובלבד שיהיה כתוב אנגלית.

אכן, כפי שהגדירה זאת הפינגטון עצמה לא פעם, עבודת העריכה בבלוג-עיתון היא כעבודת אוצרות; ובמקרה של "הפינגטון פוסט" הפופולרי זו העמדה של תערוכת כרזות: מתוך אוקיינוס היצירה העיתונאית והדעתנית המתקיימת כל העת ברשת, בוחרים העורכים-אוצרים את מה שנראה להם מתאים להבלטה, מציגים אותו בסגנונם המיוחד בדף הראשי באתר שלהם, יוצרים על ידי האיסוף מעין תמונת עולם, או השקפת עולם, ומפנים את הקוראים המתעניינים בתוכן שמאחורי הכרזה אל הטקסט המקורי בעיתון או בבלוג המקוריים (וכן, שאלת ה"מקוריות" של ה"מקור", שהיא תמיד שאלה פתוחה בעיתונות, הולכת ומסתבכת עוד מעט).

ההבט המעניין השני הוא שחלק הארי של הטקסטים המופיעים באתר ומזינים אותו הם בלוגים - חלקם נכתבים בידי סלבריטאים בתחומיהם, כמו השחקנית ג'יימי לי קרטיס, התסריטאית נורה אפרון והפרקליט אלן דרשוביץ'; וחלקם בידי עיתונאים ופובליציסטים מקצועיים כמו כריסטופר היצ'נס, מייקל וולף או אריאנה הפינגטון עצמה. הבלוג - במקור האנגלי המונח הוא קיצור של WebLog, יומן רשת, וביסודו הוא מעין יומן אישי המתפרסם באינטרנט - הוא כיום שם כולל למגוון רחב של ז'אנרים, מאמר או דיווח, הגיג או סיקור או וידוי או גילוי, שכולם נכתבים באופן עצמאי, ומתפרסמים באופן חופשי ומיידי בלי לעבור שכבות של עריכה. כיום, לדברי עורכי "המדריך לבלוגים של הפינגטון פוסט", יש באינטרנט כ-112 מיליון בלוגים פעילים - רובם ביפאנית (37%) ובאנגלית (36%) והיתר בסינית ובשאר שפות העולם. אין שני בלוגים זהים, אבל כל מחברי הבלוגים כולם מבקשים בראש וראשונה - כמו כל כותב על פני כדור הארץ - שיקראו אותם. אם את או אתה כותבים בלוג, ואוצרת-בלוגים כמו אריאנה הפינגטון בוחרת להפנות את המוני קוראיה אל הכתיבה שלכם, עשיתם את שלכם.

לכשכש בכלב

"המדריך לבלוגים" מעניק מן הסתם עצות לכותבים המבקשים לצעוד צעדים ראשונים בעולם הבלוגים ולהצליח בו. בין השורות אפשר גם לדלות ממנו גם כמה הערות מעניינות על עתיד הכתיבה בעיתונות.

"הטעם העיקרי לכתיבת בלוג הוא שיש לכם משהו לומר לעולם - ואתם רוצים לראות מה יש לעולם לומר בתגובה", מטעימים העורכים. במידה רבה, לפחות החלק הראשון של המשפט נכון לעיתונאים באשר הם. ואיך כותבים לפי "המדריך" בלוג שיקראו אותו? מתמקדים בסוגיה או שתיים ומנסים להתמחות בה, כותבים לעתים קרובות, לא מחכים שהטקסט יהיה מושלם כי העיקר לפרסם, כותבים כמו שמדברים, כותבים בקצרה, מפנים לבלוגים אחרים, לומדים להכיר את קהל הקוראים, וגם זאת: נתפסים לעניין מסוים ולא מרפים.

הנה, זו נקודה ששופכת אור על העיתונות הממוסדת: "עיתונות המיינסטרים", כותבים עורכי המדריך, "נוטה להתמקד בקונפליקטים, בסיפורים חריגים ובמגמות גדולות. אתם (כותבי הבלוגים) יכולים לעצב את הנראטיב המשותף על ידי כך שתתמקדו ביומיומי, בפרטים הקטנים, ותחזרו אליהם שוב ושוב". עיתונאים רבים מכירים את הדפוס המתסכל הזה בעבודה בעיתון: הם מבקשים לחזור ולסקר עניין מסוים - למשל, עוולה שלא תוקנה, מפעל שעדיין לא שילם לעובדיו משכורת, דיירים שעדיין מחכים לפינוי מביתם המוצף - והעורכים אומרים להם: "לא, זה לא חדש, כבר כתבנו על זה, תעברו הלאה". עיתונות הבלוגים לעומת זאת דווקא חיה על האובססיה; כלב השמירה של הדמוקרטיה בגרסת הבלוג לא רק נובח פעם אחת ומקפל את הזנב, אלא נועץ שיניו בקרסול ולא מרפה. "אתם חושבים שסעיף הוצאות על אבטחה בסך 1.6 מיליון דולר למנכ"ל חברה שממילא אף אחד לא מזהה - הוא מופרז? כתבו על כך שוב ושוב, מזוויות שונות" מציעים עורכי המדריך. כך בדיוק נהגה הפינגטון עם פרשת מילר, והצליחה במידה רבה, בזכות התמדתה, לגרום לעורכי ה"ניו יורק טיימס" לשנות את הגישה ולהודות כי טעו כשנתנו למילר גיבוי והתעלמו מעדויות לכך שסיקור שלה את מצב הנשק הגרעיני בעיראק היה מוטה ומטעה.

הבלוגים, לפי הפינגטון ואנשיה, מצליחים אפוא במיוחד כאשר הם אלטרנטיווה לעיתונות המיינסטרים - כאשר הם אישיים, ביקורתיים, עוסקים בפרטים, מדויקים ואמינים, ומפנים זרקור למה שנזנח בתקשורת המרכזית: "הבלוגים הם ערכאת הערעורים במערכת הצדק העיתונאית", מצטטים במדריך אמירה מהדהדת. כלומר, בעצם, רבים מהם חיים על התייחסות לעיתונות הממוסדת, וחיים כך על חשבונה.

אבל המאזן הזה צפוי בוודאי להשתנות. בתקופת המעבר הזאת שבה אנחנו כותבים וקוראים, קשה מאוד לכותבים להתפרנס - העיתונים הממוסדים מפטרים ומקצצים, וכותבי הבלוגים עדיין לא מצאו דרך להרוויח מכתיבה (ב"מדריך הבלוגים" מציינים כמה שיטות להשתכר מבלוגים: חיבור למערכת של פרסומות, הפניות לחנות המקוונת אמזון, או כתיבה בתשלום בשביל חברות מסחריות - אבל הם חוזרים ומדגישים שלא כדאי עדיין לעזוב את עבודת היומיום בשביל בלוג, אי אפשר לחיות ממנו).

אלא שזו רק תקופת מעבר. עיתונים רבים כבר מתאימים את עצמם לתרבות הבלוגים, משלבים בלוגים בגירסות האינטרנט שלהם, ועוברים לכתיבה קצרה ותמציתית - בעתיד הם יצטרכו לשלם לבלוגרים מצטיינים, שימשכו אליהם קהל. בו בזמן עיתוני-בלוגים כמו של הפינגטון (וכמו זה של טינה בראון, עוד מנהיגת-עיתונות שהצטרפה באחרונה למגמה החדשה עם ה"דיילי ביסט" המסוגנן שלה, www.thedailybeast.com) זקוקים לעיתונות הממוסדת, ולעריכה האיכותית שלה, כדי למלא את האתרים שלהם בתכנים ראויים. לכן אולי יהיו פחות עיתונים ממוסדים, אבל ישלמו בהם לכותבים בהתאם לכשרונם. ב"מדריך לבלוגים" מצטטים תחזית של פרופסור לעיתונות, שלפיה הגיליון האחרון של עיתון בנייר יראה אור באפריל 2043. יכול להיות. את הדיווח על כך נקבל כנראה בבלוג-עיתון, שיצטט עיתון-אינטרנט, שיפנה לבלוג, שידווח על הסגירה של העיתון האחרון בנייר, ולכל הפחות השיחה הכתובה על כך תתגלגל לכיוונים מגוונים ומעניינים.



אריאנה הפינגטון. מפעל לייצור שיחה רבת משתתפים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות