בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לא אוהבת בלונדינים

חנין זועבי, בת טיפוחיו של עזמי בשארה, עשויה להיות האשה הערבייה הראשונה שתיבחר ברשימה ערבית לכנסת. ברגעים המעטים שהיא מפסיקה לדבר על פוליטיקה וזהות תרבותית, היא מתוודה על בדידותה המזהרת בצמרת בל"ד וחייה כרווקה בחברה שמרנית.

5תגובות

חנין זועבי מתרוצצת בוולבו שלה בין חוגי בית ואסיפות בחירות בכל הארץ. ב-10 בפברואר היא עשויה להפוך לאשה הערבייה הראשונה שתכהן כחברת כנסת מטעם מפלגה ערבית, בתנאי שמפלגתה, בל"ד, שבה היא ניצבת במקום השלישי מתוקף השריון לנשים, תעבור את אחוז החסימה. "והיא תעבור, תהיי בטוחה, היא תעבור", אומרת זועבי. "אין בכלל אפשרות אחרת".

בעוד היא מצטלמת על רקע דיוקן ענק של עזמי בשארה, היו"ר הנערץ לשעבר שעזב את ישראל לאחר שנחשד בסיוע לחיזבאללה, אי-אפשר שלא להבחין בכבוד שמעוררת זועבי בקרב הפעילים בסניף המפלגה הראשי שבנצרת. היא אשה חזקה ומבריקה, אחת שחיה את הסיסמה "האישי הוא הפוליטי", חדה בניסוחיה: "אנחנו המפלגה הערבית היחידה שנותנת מענה לצורך בהגדרה לאומית ובחברה דמוקרטית שוויונית", היא אומרת. "בגלל זה אנחנו מאתגרים כל כך את הפוליטיקה הישראלית ולכן מנסים להוציא אותנו מהמשחק. אומרים עלינו שאנחנו קיצוניים, בדלנים ולאומנים, כשבעצם זה נכון לגבי כל המפלגות הציוניות. הציונים קוראים לאומנות למה שהוא לאומיות - לרצון שלנו לקבל את מה שמגיע לנו כמיעוט בעל תרבות, זהות והיסטוריה משלו, היסטוריה שקודמת לזו של המדינה הציונית".

בחוג הבית היחיד שקיימה בעברית, שהתקיים בשבוע שעבר בדירה תל-אביבית, דיברה על מדינה פלסטינית בשטחים לצד מדינת כל אזרחיה בגבולות 48'. הנוכחים חלקו על דבריה נמרצות. "איך את מצפה שיהודים יצביעו לכם כשאת אומרת שלא תהיה בכלל מדינה יהודית?" שאלה אחת המשתתפות. "אנחנו, הקורבן, נקבע את האג'נדה ואתם תצטרפו אלינו בשוויון מלא", ענתה לה זועבי בשלווה.

אם אתם רוצים לבטל את חוק השבות ולהחיל את זכות השיבה, איזו סיבה יש ליהודים לבחור בכם?

"יש לכם סיבה מצוינת. המצע שלנו מדבר על מדינה דמוקרטית גם לערבים וגם ליהודים. זה ההבדל ביני לבין המפלגות הציוניות: הם לא יכולים לבוא לחוגי בית של ערבים ולומר, ?אנחנו מציעים לכם לחיות במדינה יהודית'. אני מציעה ליהודים לחיות במדינה שהיא לא יהודית ולא ערבית - אלא מדינת כל אזרחיה".

אז למה אין לכם מועמדים יהודים ברשימה? הרי את מה שאתם טוענים כלפי הבדלנות היהודית והקיפוח של הערבים על ידי היהודים אפשר לטעון כלפיכם.

"הקריטריון זה האג'נדה, ולא מספר החברים היהודים. הרי יש חברים ערבים במפלגות קיצוניות, האם זה עושה את המצע שלהן לדמוקרטי ושוויוני? בכלל לא. זה מאבק משותף? מה פתאום. זה מאבק של יהודים שמזמינים ערבים להצטרף. ההגדרה שלנו היא הפוכה. אנחנו, הערבים, בתור הקורבן של התהליך שקרה פה, קובעים את האג'נדה, והיהודים מצטרפים אלינו כמו הלבנים שהצטרפו אל השחורים במאבק נגד האפרטהייד בדרום אפריקה. במקום שהתוקף יבוא ויציע פשרה באים אנחנו, הקורבן, ומציעים שוויון ואומרים - בואו תכירו בטרגדיה שלנו, תכירו בנכבה".

ואתם, בתמורה, תכירו בציונות?

"לא, משום שזו אידיאולוגיה גזענית. הבחירה שלנו היא להכיר ביהודים, אנחנו נכיר בשוויון מלא עם היהודים. אני לא מבקשת מדינה פלסטינית מול מדינת היהודים, אני מציבה אידיאולוגיה דמוקרטית שבה יש שתי שפות רשמיות, הכרה מלאה בהיסטוריה ובנכבה של הפלסטינים והכרה מלאה ביהודים".

מפגש עם הדגל

זועבי, בת 39, אינה נשואה ועדיין מתגוררת בבית הוריה בנצרת. זהו בית מידות, ובו כמה דירות שבאחת מהן מתגורר גם אחיה הצעיר והנשוי. הבית נטוע בראש גבעה וצופה מצדו האחד אל נוף נפלא של העיר וההרים סביב לה ומצדו השני לחצרה המטופחת והגדולה של כנסייה. אמה, עיישה, מורה למתמטיקה בגמלאות, ואביה, פארוק, עורך דין אמיד, דואגים לכל צרכיה. "אני אוהבת שהבית נקי ושיש אוכל טעים כל הזמן", אומרת זועבי, "אני בכלל לא יודעת לבשל ומנקה רק את החדר שלי, אבל אני מנקה מצוין. בינתיים טוב לי לגור עם המשפחה".

תמיד היתה מחוברת לפוליטיקה. היא קרובת משפחה של סיף א-דין זועבי, שהיה ראש העיר נצרת וגם חבר כנסת מטעם מפלגות ערביות שהיו גרורות של מפא"י. דוד אחר היה שופט ואחד נוסף - סגן שר הבריאות. היא למדה בבית ספר סן ג'וזף בנצרת, "שהיה בית ספר עם דגש על חינוך לאומי וגאווה לאומית לצד חתירה להישגים אקדמיים. כל שנה היה שבוע שהוקדש למסורת הפלסטינית, והיינו לומדים על הנכבה. כשהייתי בכיתה ו' זכיתי בתחרות תחביר והלכנו לבית הנשיא. היה שם דגל ישראל מאחור, אבל אני לא הכרתי את הדגל. ידעתי שלו זה היה דגל שחשוב לי, הייתי מכירה אותו מהבית. שאלתי את המורה שלי מה הקשר שלי אל הדגל הזה, והמורה אמרה ?דגל ישראל' אבל היא לא אמרה ?הדגל שלך'. אז התחלתי לחפש מה מייצג אותי והתחלתי להתעניין בדגל פלסטין ובעם הפלסטיני ובשאלות של זהות. את התשובה - שאני פלסטינית - לקחתי מהבית".

כשלמדה לתואר שני בתקשורת באוניברסיטה העברית, היתה זועבי הסטודנטית הערבייה היחידה מבין שמונים סטודנטים. "עשו לי את המוות בכל פעם שהייתי אומרת שאני פלסטינית", היא מספרת. "היו צועקים עלי - את לא פלסטינית, את ערבייה-ישראלית, את ישראלית. אם את אומרת שאת פלסטינית אז את לא נאמנה למדינה. ואני אומרת, מה פתאום שאני אהיה נאמנה למדינה? זו מחשבה פשיסטית. המדינה צריכה להיות נאמנה לי. האם מדינה המגדירה את עצמה כמדינה יהודית או כבית לאומי ליהודים יכולה להיות נאמנה לי כפלסטינית? ודאי שלא".

לפעילות פוליטית של ממש נכנסה ב-97' כבת חסותו של בשארה, ששנתיים מאוחר יותר פרש עם מפלגתו מהרשימה המשותפת של בל"ד וחד"ש. היא מצהירה על עצמה כעל גרופי שלו. את הרעיונות הפוליטיים שלה, שאותם היא יורה בצרורות מנוסחים בעברית משובחת, שאבה לא רק מבית מדרשו של מי שהיה אולי הדמות הכריזמטית ביותר מבין הפוליטיקאים הערבים שפעלו כאן, אלא גם מאמה, שלדבריה לו נולדה עשרים שנה מאוחר יותר היתה גם היא מצטרפת לפעילות פוליטית. "כששמעתי את עזמי מדבר בפעם הראשונה, דבריו נכנסו ללבי. הוא אמר בקול רם דברים שבעצמי לא ידעתי איך לנסח ושאף אחד לא ניסח אותם ככה לפניו. רציתי להצביע למפלגה שמייצגת את העם שלי, את התרבות שלי, דבר שהתאפשר רק כשעזמי הקים את בל"ד. הוא לא קיצוני בכלל - לו היה קיצוני לא הייתי איתו, וכיום כל המשפחה, לא רק אני, הולכת איתו".

עד היום, כמו כל הפעילים המרכזיים במפלגה, שומרת זועבי על קשר הדוק עם בשארה. היא נסעה כמה פעמים לפגוש אותו בירדן, אבל כופרת בקביעה שבשארה ממשיך לנהל את המפלגה ממקום גלותו ביחד עם היו"ר הנוכחי ג'מאל זחאלקה. "אין לו שום תפקיד ארגוני במפלגה, אין לו שום חלק פעיל במה שקורה. אבל הוא מי שהמציא אותנו ומי שניסח את כל הרעיונות שלנו". לגבי הקשר שלהם, היא אומרת: "אני מניחה שהוא העריך אותי כפי שהוא מעריך נשים משכילות ומודעות אחרות שפעילות במפלגה, הוא שמח מאוד על כך שנוצרת גם מנהיגות נשית במפלגה".

על ההאשמות בריגול ובמעילה שהובילו לעזיבת בשארה ומשפחתו את ישראל, אומרת זועבי: "זו רדיפה פוליטית והוכחה לגזענות של החברה הישראלית, שבדרך כלל היא מאוד אינטליגנטית - עד שזה מגיע לפלסטינים. אם עזמי כזה מרגל מסוכן, איך יכול להיות שבמשך כל מלחמת לבנון השנייה נתנו לו להישאר בארץ ולהמשיך את פעילותו כ'מרגל'? ברור שמדובר בהשמצות שנועדו למנוע מהחברה הישראלית להתמודד עם האג'נדה של השוויון שהוא מציג".

מלבד פעילותה הפוליטית שימשה זועבי מורה לתקשורת בסמינר אורנים ובבתי ספר ערביים, ובשנת 2000 הקימה עם ארבעה אנשים נוספים את "אעלאם - מרכז תקשורת לחברה הפלסטינית הערבית בישראל", עמותה שניסתה לארגן את העיתונאים הערבים ולהצביע על עיוותים בדיווח בנושאים פלסטיניים וערביים בעיתונות הישראלית. ב-2003 הפכה למנכ"לית העמותה, משרה שממנה פרשה כשנבחרה כמועמדת לכנסת. "יש אפליה גדולה באחוז הכיסוי", היא אומרת, "שזה גם אומר עד כמה אנחנו נוכחים או נפקדים במציאות הישראלית. מה שעושים בעמותה זה לעקוב באופן קבוע אחרי התקשורת הישראלית וגם לארגן סיורים פעמיים בשנה לעיתונאים ישראלים, כדי שיראו את הכפרים והערים והמוסדות של הערבים בישראל לא רק דרך דוברים אלא בעיניהם שלהם".

עזמי בשארה. הוא אומר בקול רם דברים שלא ידעתי לנסח; דב חנין. חד"ש היא בעיני כמו מרצ צילומים: אייל ורשסבקי / באובאו ותומר אפלבאום

אנשים כמותה, היא אומרת, מוצגים בתקשורת הישראלית כקיצוניים, "בלי בכלל שטרחו לשמוע את הדעות שלי. מעט מאוד אנשים מבינים בכלל מה ההבדל בין המצע שלנו למצע של חד"ש או של רע"מ-תע"ל". חד"ש, כפי שאפשר להתרשם מדבריה, היא האויבת הגדולה של בל"ד ברחוב הערבי. "הבחירות לרשויות המקומיות הוכיחו שאי-אפשר לתת אמון בחד"ש", חורצת זועבי, "משום שהמועמד לעיריית תל אביב דב חנין (מקום 2 ברשימת חד"ש לכנסת) רץ ברשימה עם איש ליכוד. תמכו בו גם אנשי צבא, שאני בטוחה שגם תמכו בלחימה בעזה. זה מוכיח שחד"ש היא לא מפלגה דמוקרטית שוויונית". בסרט תעמולה מוצלח למדי שהפיצה בל"ד באינטרנט מוצגת חד"ש כמפלגה טרנדית, תל-אביבית ומאוד ישראלית, "מאמינה בדיאלוג בין קבוצות שונות בחברה הישראלית" והחמור מכל, נאמנה מאוד למדינת ישראל.

"חד"ש היא בעיני מרצ", מסבירה זועבי, "זה לא שהיא האויבת שלנו, ברור שליברמן ומפלגות ציוניות אחרות הרבה יותר גרועות, אבל חד"ש מעוותת את מושג הסולידריות של היהודים למאבק הפלסטיני כי היא מחפשת נקודת אמצע ושיתוף פעולה ודו-קיום - ואנחנו מתנגדים לכך בתכלית".

מה שמצייר את בל"ד כתשובה הפלסטינית לליברמן. הוא דורש שתצטרפו ותהיו נאמנים לאג'נדה הציונית ואת דורשת שהיהודים יהיו נאמנים לאג'נדה הפלסטינית.

"כן, אבל תזכרי שהאג'נדה שלנו צודקת, ושלו גזענית".

הזהות הדתית מפחידה

היותה חברה יחידה בהנהלה הפוליטית של בל"ד מזמנת לזועבי התנסויות לא פשוטות. "לא קשה לי להיות אשה יחידה בין עשרה גברים בישיבות ובהצבעות, כי כולם מכבדים אותי ואת דעותי", היא אומרת. "מה שכן קשה זה שאין לי חבר'ה, אין חיברות. נגיד אם הולכים לניחום אבלים או לחתונה, כולם הולכים בקבוצה כי הם גם קבוצה חברתית. לי אין את הקבוצה הזאת".

מה עם חברות?

"זו בעיה, בגלל שאני לא נשואה. אין הרבה נשים לא נשואות בגיל שלי. אם הן נשואות ופוליטיקה לא מעניינת אותן - אין לי על מה לדבר איתן ויש בינינו מרחק נפשי. ואם הפוליטיקה כן מעניינת אותן, אין להן הרבה זמן כי יש להן משפחה".

ידידים גברים יש לך?

"יש לי. אבל בדרך כלל לא מהפוליטיקה".

רק שתי נשים ערביות מועמדות השנה לכנסת במקומות ריאליים: זועבי ומספר 5 בחד"ש, עאידה תומא-סלימאן - פעילה פמיניסטית ותיקה ומנכ"לית עמותת נשים נגד אלימות. בניגוד לה זועבי, גם אם באורח חייה היא מתרגלת מידה גבוהה מהרגיל של חופש אישי, מסרבת להצהיר על עצמה כפמיניסטית. נראה שכמו פעילות פוליטיות ערביות אחרות, היא משרטטת הפרדה גמורה בין המאבק הלאומי לזה המגדרי. הזיהוי שלה כפמיניסטית היה עלול לצייר אותה כמי שפועלת נגד ערכי החברה הפלסטינית, מסורתית ופטריארכלית במהותה, ומחבל בסיכוייה להפוך לנציגה של אותה חברה. בשאלה מה קודם למה - הזכויות הלאומיות או הזכויות הפמיניסטיות - מכריעה זועבי לטובת הזכויות הלאומיות.

"אין לי אג'נדה פמיניסטית", היא אומרת, "אבל אני חושבת שנהייתי פמיניסטית אינטואיטיווית ברגע שראיתי את אמא שלי מגישה מים לאבא שלי. תמיד הייתי אומרת לה, ?הוא צריך להביא לך מים, למה תמיד את מביאה לו?' כך שאני פמיניסטית באינסטינקט, אבל אף פעם לא נכנסתי לפעילות פמיניסטית מוגדרת".

את לא רואה את עצמך כבעלת תפקיד בשינוי מעמדה של האשה הפלסטינית?

"אני חושבת שהפמיניזם לא יכול לממש את עצמו בלי שיהיה חלק מפעילות פוליטית כוללת. אני מאמינה שהערכים של בל"ד כוללים גם פמיניזם, כי הם מדברים גם על שוויון בין נשים וגברים. בגלל זה כל כך הרבה נשים מצטרפות לפעילות בבל"ד".

איך משנה הפעילות בבל"ד מצב שבו עדיין יש רצח על רקע חילול כבוד המשפחה, כשיש נשים שעדיין אינן יכולות לבחור לעצמן בן זוג, כשאין שום סימטריה בדיני אישות בין נשים לגברים ועניינים דומים?

"זה לא עניין של החברה הפלסטינית, זה עניין עולמי. בכל העולם מעמד האשה ירוד ביחס למעמד הגבר. גם במקומות שבהם זה כאילו לא כך. החברה הפלסטינית היא חברה הטרוגנית, את לא יכולה להכליל ולומר שכל הנשים הפלסטיניות סובלות מקיפוח. יש הרבה נשים עצמאיות וחזקות. אני רואה גם במסורת נשים חזקות, אפילו הנשים של הנביא מוחמד היו חזקות".

אז אין ניגוד בין הערכים השמרניים של החברה הפלסטינית לבין פמיניזם?

"יש ניגוד בין שמרנות לפמיניזם בכל מקום. במערב יש אימג' של שוויון, אבל אין שוויון אמיתי. אולי היתרון של החברה הערבית הוא שאין אימג' של שוויון, ולכן הבעיה יותר גלויה ואולי קל יותר לפתור אותה".

אבל על פי זועבי, אי אפשר לדבר על מעמדה של האשה הפלסטינית ללא מדינת ישראל. "לא יכול להיות ויכוח אמיתי סביב נושאים פמיניסטיים בחברה שאין לה אליטה. מה שעשה הכיבוש זה שהוא הרס לנו את האליטה. הרי אין לנו אפילו אוניברסיטה שלנו ואין לנו אפילו ערוץ טלוויזיה. איך יכולים ויכוחים כאלה להתקיים? רק דרך האליטה. ולכן כל מיני נושאים שיש בהם התקדמות במדינות ערביות, כמו נושאים פמיניסטיים, בכלל לא יכולים לבוא לידי ביטוי כאן".

אולי יותר מהמדינה הציונית אחראים למעמד האשה הפלסטינית הערכים המסורתיים של החברה, ובעיקר התופעה של חזרה לדת?

"זו לא חזרה לדת, זו הפיכת הדת לאידיאולוגיה אלטרנטיווית. נגיד, ההצבעה לחמאס. את לא יכולה להתייחס אליה כאל הצבעה לדת אלא כמחאה נגד פתח - שלא הביאה שום הישגים לפלסטינים. קל לישראלים יותר לדבר על חזרה לדת במקום להתייחס למציאות של מחאה פוליטית".

וחמאס הביאה להישגים פוליטיים?

"לא, כי מלכתחילה הישראלים שמו אותם בסגר והכריזו עליהם כלא לגיטימיים".

עד כמה הזהות שלך כמוסלמית משמעותית לפעילות שלך בבל"ד? מה היחסים בין נוצרים למוסלמים במפלגה?

"בל"ד היא מפלגה שמפרידה מראש בין דת לפוליטיקה. אני לא יכולה לומר לך בדיוק מי נוצרי ומי מוסלמי בבל"ד. אנחנו מאמינים שברגע שמשתמשים בדת כזהות זהו כיסוי של אינטרסים פוליטיים. הדת לא מפחידה אותנו בכלל. זהות דתית מפחידה אותנו".

במקום אחד אחרייך ברשימה נמצא עבאס זכור, שערק אליכם מרע"מ-תע"ל והתבטא בעבר נגד הומואים ולסביות וגם נגד החוק האוסר לשאת יותר מאשה אחת. מה עמדתך בעניין?

"העמדה שלי וגם של המפלגה היא בעד שוויון זכויות מלא לכולם, כולל לסביות והומוסקסואלים. זכור ייאלץ להצטרף למצע שלנו ולא להפך. כמובן שבבל"ד מתנגדים נמרצות לכך שגבר יישא יותר מאשה אחת, והבסיס להתנגדות הוא גם כבוד האשה וגם בריאות המשפחה. אנחנו פעילים מאוד בנושא זכויות הנשים בנגב ובעיקר הנשים הבדואיות. זחאלקה גם דיבר בפירוש נגד ריבוי נשים בכנס בנגב שנכחו בו לא מעט גברים שיש להם יותר מאשה אחת. שום חברה לא יכולה לחיות חיים נורמליים עם דיכוי נשים ועם ריבוי נשים".

דברים אלה עומדים בסתירה לתשדיר של בל"ד באינטרנט, שבו מואשמת חד"ש בכך שהיא מנהלת דיאלוג עם כל שכבות החברה הישראלית, כולל, שומו שמים, הומוסקסואלים ולסביות. זהו כמובן טריק פוליטי שמטרתו למנף את השמרנות בחברה הפלסטינית והערבית כלפי הומואים ולסביות לטובת הצבעה לבל"ד, שבניגוד לחד"ש תיתפס כמפלגה בעלת גאווה ערבית "אותנטית". "לא מוכר לי התשדיר הזה", אומרת זועבי בתגובה, "ואני לא מזדהה עם דברים כאלה".

הפלסטינים בסכנת חיים

על השולחן בסלון בבית הוריה מוצגות תמונותיה של זועבי בחתונות אחיותיה ואחיה. עיניה נוצצות כשהיא מדברת על מה שנראה כהחמצה הגדולה של חייה - העובדה שלא נישאה אף פעם. אין לעובדה הזאת שום קשר לחייה הקרייריסטיים או לבחירתה במאבק פוליטי כדרך חיים - אבל יש לכך בהחלט קשר ליכולתה, עצמאית, מבריקה ונאה ככל שהנה, להחליט בעצמה על בן הזוג שלה. "אין דבר שאני אוהבת יותר מהרעיון של להיות נשואה", היא אומרת, "אני מאמינה מאוד בשותפות בין גבר לאשה שהיא בעיני השותפות הכי חזקה ויפה בעולם, אני מעריצה את הקשר הזה. אבל אני לא הצלחתי ליצור לעצמי קשר כזה, לא כזה שרציתי".

ואם לא תתחתני אף פעם תישארי תמיד לגור אצל הורייך?

"כן, כי זה נעים ונוח לי בינתיים. לא כי אני חייבת. חייתי חיים די קשים בגלל הבחירות שלי. לפחות כאן בבית יש תמיד מי שדואג לי ומי שמפנקים אותי. בחזית הזאת יש לי שקט ונוחיות. שום דבר בחיים שלי לא הושג בצורה מובנת מאליה. וזה מוזר. אני הרי די אינטליגנטית, משכילה, יש לי תואר שני, אני לומדת כל הזמן. ההורים שלי נתנו לי ללמוד מה שאני רוצה. הם מכבדים את סגנון החיים שלי כמו שאת רואה. אבל עצם זה שאני אשה זה לא קל, ואני יודעת שהרבה נשים וגברים לא מבינים אותי. הם רואים דרך סגנון החיים שלי שאני כאילו אשה חופשייה, אבל אני יודעת שלו הייתי גבר אז הייתי כבר במקומות אחרים בכל התחומים - גם בתחום המשפחתי והחברתי וגם בתחום הפוליטי".

זועבי מעידה כי הבילוי החביב עליה הוא לשבת מול החלון הגדול בסלון ולקרוא, "בלי לראות אף אחד, כי אני פוגשת כל יום מאתיים איש". היא קוראת "בעיקר רומנים מתורגמים מספרות העולם. ספרים עבריים קראתי מעט מאוד. אבל יש לי בעיה להשיג ספרים, וגם זה מייצג את הבעיה התרבותית שלנו. כדי לקנות ספרים אני נוסעת לקהיר או לעמאן. אם אני רוצה לשמוע קונצרט טוב של מוסיקה ערבית או אופרה אני צריכה לנסוע לעמאן או למצרים. אנחנו חיים פה בגטו תרבותי. אין לנו אפילו תיאטרון. כשאני מדברת על זה שאני מרגישה חסרת מולדת אני מדברת לא רק על אדמה או סמלים לאומיים אלא על תרבות. אני יתומה תרבותית ורק הקשר עם העולם הערבי נותן לי אוויר לנשימה".

את נוסעת הרבה לחו"ל?

"נסעתי, אבל אף פעם לא לבד. כאן, בארץ, אני הולכת לבתי קפה לבד, נוסעת לבד לכל מקום. לחו"ל אני נוסעת עם משפחה או עם חברות. אבל בזמן האחרון לא כל כך מתחשק לי לנסוע. אני מתגעגעת כל הזמן הביתה, לנצרת. תראי, אני מאד אוהבת את החיים, הייתי רוצה להתעסק בחיים ולא בדברים שמאפשרים אותם. אמרתי כבר שהלוואי והייתי נולדת צרפתייה בצרפת, אבל זה לא קרה. נולדתי כאן, כפלסטינית, ואין לי אפשרות להתעסק בחיים. יש עלי את העול של להתעסק בכיבוש ובדיכוי הפוליטי, שבלי המאבק בהם אין בכלל חיים.

"ועכשיו זה עוד יותר ברור מאי-פעם. הפלסטינים כאן נמצאים בסכנת חיים במובן הכי פשוט. באוקטובר 2000, בוואדי ערה, ניתן רישיון של המדינה להרוג ערבים ופלסטינים. ההמשך של זה הגיע לידי ביטוי בחודש האחרון. מה העניין עם להרוג 1,300 אנשים בעזה כשאת יודעת שיש שם ילדים ונשים ותינוקות ומוסדות של אונרוו"א? הבעיה של בל"ד היא שכבר אין בכלל שמאל בישראל, כפי שראינו במלחמה האחרונה בעזה. בתוך מציאות כזאת - אני מרגישה שהפעילות הפוליטית קודמת לחיים הרגילים".

אולי באמת חבל שלא נולדת בצרפת.

"לא. כי אני מאוד אוהבת טמפרמנט מזרחי ואני גם לא אוהבת בלונדינים. אני אוהבת נשים עם שיער שחור או חום וגברים כהים עם עיניים כהות. כאן בדיוק זה המקום שמתאים לי". *

neril@haaretz.co.il



חנין זועבי. אני יתומה תרבותית, רק הקשר עם העולם הערבי נותן לי אוויר לנשימה


זועבי. אני כאילו אשה חופשייה, אבל לו הייתי גבר כבר הייתי במקומות אחרים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו