בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מגעים עם החמאם

אחרי חודש מתוח ביחסי ישראל-טורקיה, בני ציפר יצא לאיסטנבול כדי לבדוק את מפלס השנאה ברחובות הזעם האיסלאמיים. ואלה הממצאים: דוכן מנומנם לגיוס תרומות לעזה, תיאוריית קשר הזויה במקצת בעניין סבתו של אתא-טורק, חיוכים לרוב וטפיחות על השכם למכביר. מתוק לו, מתוק

תגובות

נסעתי השבוע לאיסטנבול כדי להקיץ ממצב האי-שפיות הזמנית שבריוני האזור למיניהם הטילו אותנו לתוכו, יחד עם מפעילי הפאניקה המקצועיים הממונים מטעמם. "מה מקור השם הזה", הקשתה הבודקת הביטחונית בנתב"ג והצביעה בחשד לא מוסתר על אותיות שמי. עמדתי ליפול בפח ולספר לה את תולדות משפחתי. אין דבר קל יותר למדינה מלהחליט שסימני היכר מסוימים שלך אינם תקניים לגמרי ולאלץ אותך להתנצל עליהם. מאחורי בתור, עמד אדם ששם משפחתו צ'יזיק, כשמה של אחת ממגיני תל חי. גם הוא נאלץ לעמוד בחקירה. בטורקיה יצא לאור לפני קצת יותר מעשור ספר, "אפנדי", בו ניסה המחבר להוכיח שסדרות שלמות של שמות משפחה טורקיים מוכיחים מוצא יהודי רחוק, כלומר אין להם שייכות שורשית למקום.

צ'יזיק, חברי לצרה, הוא פרופסור מחיפה המלמד תקשורת ומחשבים באוניברסיטת קאדיר האס שבאיסטנבול, אוניברסיטה פרטית שנוסדה לא מכבר על גדות קרן הזהב, בבניין משוקם שהיה בית חרושת לטבק בתקופה העותמאנית. הוא, הנוסע ובא בין טורקיה לארץ בתכיפות, אמר שהמשברון ביחסים בינינו לבינם, נולד מתוך חשבון פוליטי וכלכלי של ראש ממשלת טורקיה, שאם יקשיח את עמדתו לישראל ירוויח את אהדת איראן ואת צינור הגז הטבעי שלה.

עד כמה המשבר לא רציני, הוא הסיק כשחזה באחת ההפגנות של סטודנטים טורקים נגד ההפצצות של ישראל בעזה. כמובן, תמיד מוצאים צעקן אחד או שניים ומצלמים אותם שורפים דגל, אבל הצעירים נראו רדומים וחסרי כל התלהבות. רדומים לגמרי, במלוא מובן המלה, היו שני הגברתנים המכורבלים במעיליהם בתוך בקתת המחאה מקרטון ודיקט, שהוצבה ממול לכניסה לבית הספר התיכון הוותיק "גלטאסראיי", בלב המדרחוב ההומה של רחוב איסתיקלאל.

כרזות מודבקות על הבקתה ומדבקות בשחור ואדום, שלא להחשות למען Filistin, ומספרים של חשבונות בנק לתרומות. חשבון אחד לתרומות ביורו, חשבון אחר לדולרים, וחשבון שלישי לתרומות בלירות טורקיות. כל היום הלכתי הלוך ושוב ברחוב, והדוכן סגור. פתחו אותו בארבע אחר הצהריים. האיש שישן בראש מורכן על השולחן אחז בידו בפנקס קבלות, חברו נחר בראש מוסט לאחור על כיסא פלסטיק לצדו. האיש ליד השולחן הביט בי בתמיהה וניער את חברו הישן. התנצלתי. "מה אתה רוצה?" שאל. "אני... מהגאזטה 'הארץ', ישראל", גימגמתי. "ישראל, 'shalom shalom'" השיבו. "בום בום בום - no good. יורו, דולר, לירה - good". שני שוטרים חמושים הוצבו מחוץ לבקתת הקרטון כדי לשמור על הסדר, שלא הופר ממילא. חוץ ממני איש לא נכנס.

יום החילוניות

בתי הקפה והמסעדות היו מלאים כרגיל. בחנות הספרים "רובינזון קרוזו" הוצב בהבלטה ספר עבודות של האמנית הישראלית מיכל רובנר. ויומן לשנת 2009, שמוציאה לאור האגודה לשימור זיכרו של המשורר הלאומי נאזים חיכמת, שמת בגלות בשנות ה-60 ושיריו נאסרו בהפצה, מכיוון שהיה קומוניסט. היום, יום שישי ה-6 בפברואר, מצוין בלוח השנה הזה כיום שבו, בשנת 1937, הוחלט שטורקיה תהיה מדינה חילונית.

כאשר תירגם ט. כרמי מבחר משיריו לעברית, חיכמת כתב ממקום גלותו במוסקווה הקדמה נלהבת, והסביר למה הוא אוהב את ישראל ושמח להיות מתורגם לשפתה. את היהודים הבורגנים, הקפיטליסטים, הוא אהב הרבה פחות. אני משער שאילו חי היום היה מגיב על ההפצצות של ישראל בעזה בעוצמה שאינה פחותה מעוצמת תגובתו של ראש הממשלה רג'פ טייפ ארדואן.

או, כמו שניתח זאת באוזני בעברית משובחת, דניס אוז'לוו, חבר ועדת החוץ של הקהילה היהודית, עד לסוף שנות ה-40, האנטישמיות בטורקיה נטפלה לסטריאוטיפ של היהודי העשיר, המנצל את העם, ובאה על כן משמאל. אט אט תפסה את מקומה שנאת יהודים מהטיפוס הדתי. האנטישמי הטורקי של ימינו משוכנע שכל רעיון הרפובליקה החילונית שאימץ מייסד טורקיה המודרנית, מוסטפה כמאל אתא-טורק, הוא מזימה יהודית, שכן אתאטורק היה כידוע (אין לזה שחר, כמובן) ממוצא יהודי, וכל האליטה השלטונית שלו היו "דונמה", כלומר יהודים שהתאסלמו מטעמי נוחות.

דניס הוא נינו של יוסף נייגו, מנהלו החלוצי של בית הספר החקלאי מקווה ישראל. הוא אוהב את איסטנבול ומכיר כל אבן בה. הוא בוגר החוג ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת גלטאסראיי ובמזנון של האוניברסיטה העתיקה, שגזוזטרתו נוגעת במי הבוספורוס, שטח לפני את כאבה של הקהילה היהודית.

מי שסיכמה את הכאב הזה במאמר מהדהד בעוצמתו בעיתון הטורקי "רדיקל", תחת הכותרת "להיות יהודי בטורקיה. חמש מאות שנות בדידות", זו הפסיכולוגית לילה נווארו. "למה, כעבור 500 שנה עלי להרגיש עדיין כאורחת בארץ הזאת?" כתבה. "האם שומה עלי ללכת בראש מורכן, להיות מטרה לאיומים?" למחרת פרסום המאמר טילפן אליה נשיא טורקיה בכבודו ובעצמו כדי להביע את צערו.

הכוח של מאמרה טמון בכך שנווארו הצליחה להפוך את דאגתה היהודית למטאפורה של הדאגה הכללית שחש כיום כל חילוני טורקי, מפני רוחות של ריאקציה המתחזקות והולכות. גם סלגאן סרדאראולו דואגת, והיא לא יהודייה. היא מרצה ביחסים בינלאומיים, דוברת צרפתית ונמנית עם האצולה השורשית של טורקיה. בימים עברו נאלצה משפחתה לשנות את השם בפקודת המשטר, שסלד מגינוני אצולה, ורק לאחרונה הותר לה לשוב ולשאתו.

סרדאראולו טענה בתוקף שעל ארדואן להשאיר את הדיפלומטיה לדיפלומטים אם אינו רוצה להציג את טורקיה כמדינה מגוחכת בעיני העולם. בהתבטאותו האחרונה בדאבוס הרחיק בלי כל ספק את טורקיה מאירופה מרחק ניכר. אם כי היא אישית, שונאת לומר שטורקיה צריכה להתקרב לאירופה. טורקיה מבחינתה היא כבר חלק מאירופה.

ידידות מופלאה

העיתונאי שרון גל מערוץ 10, שנשלח לכאן לעשות כתבה על הבלגן הטורקי-ישראלי, התקשר. נסענו יחד ל"לוי לוקטנסי", המסעדה הכשרה היחידה באיסטנבול, בעיר העתיקה. "הננו להודיע על שער בעל רבים כי המסעדה 'לוי לוקאנטאסי' כשרה", כתוב במכתב מפורש בחתימת הרב הראשי דאיסטנבול. יהודי אחד חובש כיפה, מורדו בן בסט, משגיח על הכשרות. היתר - הבעלים והטבח - מוסלמים. 50 שנה הם כאן ומעולם לא התווכחו ביניהם על דת. סיפור של ידידות מופלאה אינו יכול להיחשב סיפור עיתונאי ההולם את הנסיבות.

וזה העניין. שהסיפור של הידידות המופלאה תקף לא פחות מהסיפור של הקרע, ושני הסיפורים ארוגים זה בזה לכל האורך. מי שיודע להסביר את המורכבות הזאת טוב מכולם הוא ההיסטוריון ריפעת באלי, שהשתוקקתי לפגוש מאז ומעולם. באלי, שנחשב מומחה בכל הקשור לדימוי של היהודים בעיני הטורקים ובעיני היהודים עצמם, הוא קודם כל אספן. בין השאר הוא אסף את הכרזות שהודבקו בחוצות איסטנבול בעת המבצע הצבאי של ישראל בעזה. יש לדעת, הוא אומר, שכדי לתלות כרזות כאלה, יש צורך באישור מן הרשויות. באחת מן הכרזות תצלום של נעל זעירה מוכתמת בדם, ומעליה הכתובת: "הדבר הזה אינו כתוב בתורתכם", ופסוק מישעיהו (פרק ס"א, ח'): "כי אני ה' אהב משפט שנא גזל בעולה".

בהוראת משרד החינוך, מספר באלי, הצטוו כל תלמידי בתי הספר בטורקיה לקום לדקה של דומייה לזכר נרצחי עזה. בזה, הוא אומר, יש חידוש מסוים. כל היתר הוא פרק המשך בסיפור ארוך שאינו משתנה מהותית. בכך עוסק ספרו האחרון, "שעיר לעזאזל לכל עת, ה'דונמה' והיהודים החשאיים של טורקיה" (הוצאת איסיס, איסטנבול).

באלי הפך כל מסמך וכל עיתון, הקליט ראיונות טלוויזיוניים ורדיופוניים, והוא מביא ממצאים, מצמררים לפעמים, על אמונתם העמוקה של טורקים בשלטון ללא מצרים של היהודים בעולם. כולל בטורקיה, בראש וראשונה בה. טורקיה, אם שואלים אותם, היא ישראל השנייה, וההסבר הקונספירטיווי הוא כדלקמן: אחרי שהסולטן הטורקי עבד-אל-חמיד סירב לבקשתו של הרצל להקים מדינה יהודית בפלשתינה, החליטו היהודים לנקום בסולטן בכך שדחפו את תנועת הטורקים הצעירים בשעתה, שרוב חבריה היו כידוע יהודים חשאיים ומומרים לאיסלאם (אין לכך שחר, כמובן) להדיח את הסולטן. אתא-טורק גמר את המלאכה בכך שהכריז על הרפובליקה הטורקית כחילונית, לנוחות אחיו היהודים, ומאז האליטה השלטונית עוברת מיד ליד בתוך אותה קליקה קריפטו-יהודית. עד כאן תיאוריית הקונספירציה. ההתרחשויות תומכות בה מעבר למשוער.

בקרוב ידעך הרעש עד להתפרצות הבאה, שבשל זיכרונן הקצר של הבריות, תיראה בדיוק כמו ההתפרצות הנוכחית, חדשה ולא צפויה. הרעש ידעך לא מפני שהטורקי המצוי ייהפך לפחות אנטישמי, לדעתו של באלי, אלא ככל שיקרב המועד המסורתי שבו הקהילה הארמנית בארצות הברית לוחצת על הקונגרס האמריקאי להכיר בטורקיה כאחראית לג'נוסייד הארמני. עד כה, כידוע, טירפד הלובי היהודי-האמריקאי את ההצבעה האנטי-טורקית באופן אוטומטי. מה שמחזק את הסטריאוטיפ בדבר שלטונם של היהודים בעולם.

לעת ערב מתמלאים הרחובות והמבואות באנשים. מנוע המעבורת החוצה את הבוספורוס מאירופה לאסיה ובחזרה מתנשף, מטרטר, והשחפים מלווים אותה בקרקורים ומיני אקרובטיקה אווירית. בצד של אסיה, בשכונת קאדיקוי, בית אמי עומד במקומו. במרחק מה ממנו בית הקולנוע "רקס". הדירה האוצרת את סודות ילדותי היא עכשיו מועדון משחקי מחשב ושמו "סיהיר". שני צעירים אופנתיים, בחור ובחורה, נכנסו אליה ומבפנים נשמעו, בעת פתיחת הדלת, קולות עליצות. לא אקלקל אותה בסיפורי הסבתא היהודיים שלי. ירדתי קומה והתיישבתי בבית הקפה "גיטאר", שנפתח במה שהיה הדירה של השכנה מלמטה, בלקיז האנים, בלגית חשוכת ילדים שהתאסלמה והיה לה חתול שמן שפחדתי מפניו.



תלמידי בית ספר יסודי באיסטנבול בדקת דומייה לזכר הילדים ההרוגים בעזה. למה עלי להרגיש כאורחת בארץ הזאת?, שאלה במאמרה היהודייה לילה נווארו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו