בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תגובות ומכתבים

תגובות

הקרבה בין תרגום לבוגדנות

בתגובה לזיכרונותיו של מיכאל הנדלזלץ מקריאה חוזרת ב"שלושים וחמישה במאי" של אריך קסטנר ("הארץ, ספרים", 4.2): ב-23 בפברואר יצוין יום השנה המאה ועשרה להולדתו של אריך קסטנר. יש מי שנוהגים להעלות את זכרו בתאריך המקסים שהוא המציא, 35 במאי. המכורים אוכלים אז סלט בשר עם מיץ פטל ועוד מטעמים שהדוד רינגלהוט (סבוני בתרגומים הקודמים, ועל כך מיד) הכין לאחיינו קונרד (דני - כנ"ל) בימי חמישי שבהם אסף אותו מבית הספר.

מטעמים של התמכרות אישית אני שמח בשמחתו של כל מי שקורא קסטנר, מטעמים מקצועיים אני שמח שילדים בישראל שבו לקרוא אותו לאחר צאת התרגום החדש, שיש לי בו חלק. אמנם לא כתבתי את ספרי קסטנר, אבל כל מלה בהם היא שלי, ועל כך כמה מלים.

"בגרסה העברית כתוב שהוא 'עוד לא היה נשוי וגר לגמרי לבד'", כותב הנדלזלץ ומבהיר, "בגרסה הפולנית שלו כתוב שהיה רווק, ובתרגום האנגלי הוא לא נשוי, ללא הסיוג 'עוד לא'". מכך משתמע שיש גרסאות לספר ולא לתרגום.

בכנס בין לאומי על תרגומי אריך קסטנר התברר שבכל תקופה ובכל ארץ ישנם "תיקונים". בספרד - אמיל מהבלשים היה לוחם חירות במקום לא ידוע, ברפובליקה הדמוקרטית הגרמנית (גרמניה המזרחית) - תוקנו שמות המקומות כדי לא למשוך מעריצים לאזור המערבי, הקפיטליסטי של העיר שחולקה, בהונגריה נסע אמיל לבקר את דודתו בעיר (ולא, שוב, בברלין המערב גרמנית). בישראל שונתה המדינה מגרמניה השנואה לשווייץ (שאז עוד חשבו שהיתה נייטרלית) ואפילו החזיר באחד הספרים הפך להיות תיש (בקובץ "התיש אצל הספר"). מעשה כשר, אבל מסריח, מה גם ששינו אפילו את האיור.

אלה כבר לא תרגומים ולא גרסאות, אלא עיבודים ולעתים גם איבודים. בשפה הרומנית יש קרבה בין המלה "תרגום" למלה "בוגדנות". האמרה הידועה שתרגום יכול להיות או יפה או נאמן, עדיין נפוצה. בספרות ילדים המשימה לא תמיד נשמרת כלשונה. בשירה, הכללים ברורים יותר: יש שירים הדורשים תרגום לירי (ואז הייתי משתמש במקום מתרגם במושג "רה-שורר"), אבל במקרה של אריך קסטנר לא צריך להיסחף. די בנאמנות, שהרי תרגום אינו אלא שפת הסופר בלשונם של הקוראים. "שלושים וחמישה במאי" נכתב במקור בשפה הגרמנית, ומופיעה בו השורה:

"Weil der Onkel noch nicht verheiratet war und ganz allein wohnte"

ובעברית: "משום שהדוד עוד לא היה נשוי וגר לגמרי לבד..." משמע, לא גרסה ולא ינקותא - אלא קפדנות. דווקא לא ייקית. במקרה הזה ניצלתי, כשהמקור היה גם לפני וגם לצדי. אני מניח (ויודע) שיש מקומות אחרים שבהם הנאמנות - ולעתים החיפזון והבורות - היו בעוכרי ואני מברך על כל יום שלא נתפסתי בקלקלתי.

כמו רבים מאוהבי "קסטנר העברי" גם אני מצטער שאצלי השמות העסיסיים פינו מקומם לשיממון של תרגום נוקשה. אך דעתי אינה נוחה מן המינוח - גרסה - שבחר הנדלזלץ להשוואת התרגומים. נכון שבמקרה של קריאה חוזרת "גרסא דינקותא, גרסא", וקשה לבוא בטענות על תוקף זיכרונותיו של קורא אחר. אבל אם ניקח למשל את הדוד סבוני. במקור בגרמנית שמו Ringelhut. רינגלהוט הוא כובע רחב תיתורת. המתרגם המנוח טדי פרויס (שתירגם את ספרו של קסטנר "המיניאטורה שנעלמה") סיפר לי שבהתחלה רצתה המתרגמת אלישבע קפלן לקרוא לדוד "סבוני", ללא דגש בבי"ת, משמע חובש כובע "סיבובי". פרויס גרס שצברינו החביבים תיקנו אותה לסבוני, מלשון סבון, והשם התקשר לגרמניה, ייקים, סבונים והחליפה שלבש אמיל בבואו לברלין. הסיפור מקסים, אבל כבר במהדורה העברית הראשונה מנוקד סבוני בדגש ועל כן הגרסה הפולקלוריסטית של גלגולי התרגום משעשעת אך נטולת יסוד.

באשר לאיורים: המהדורה הראשונה אוירה בידי ואלטר טריר. היו, אפילו בעברית, (בהוצאת אחיאסף, ירושלים) כעשרים איורים. היה רצון להוסיף נפח לספר ומכאן נולדה הגרסה המאוירת בידי הורסט למקה. למקה סיפק את הסחורה וכשישים מאיוריו מעטרים את הספר המקסים הזה, גם בתרגום החדש לעברית (אף הוא בהוצאת אחיאסף).

לדעתי, המקום היחיד שבו יש הצדקה להשוואת גרסאות הוא בין המקור לעצמו. וכאן, ראה זה פלא: התפריט שהוגש לאורחים שהגיעו לשבט אוכלי האדם בים הדרומי השתנה. במהדורה העברית מ-1947 מתנצל ראש השבט שלא עלה בידו להגיש לאורחים הנכבדים שיצאו מן הארון מאכלים כערכם: "במקום לשונות נחשים היה עלינו להגיש לכם בשר אדם צלוי בשיפודים. אלא שרק אתמול אכלנו את האחרון שבשבויינו וחושש אני שאם נצא עתה לצוד שניים- שלושה משכנינו, יתקררו היתושים בינתיים" (הכוונה ליתושים ברביכה - המנה הראשונה בארוחה).

כך זכרתי את הקטע מילדותי, אך כשישבתי לתרגם מגרמנית לא מצאתי את הקטע הזה כלל. במהדורות הגרמניות הוא נעלם. נראה שהשף יצא לחופשה, או שקסטנר חזר בו מן הפריט הקניבלי בתפריט, עקב התגייסותו למען שלום עולמי ומניעת הפצתו של נשק גרעיני. מכל מקום, הפריט נמחק במקור ולצערי גם בתרגום. אם כי שיפודי בשר האדם הצלוי עדיין מגיחים לרגע במקור (ובתרגום, כמובן) בסוף הספר, ביומן שכותב הנער בכתב ידו על חוויותיו עם הדוד בים הדרומי.

קסטנר מספר את סיפור לידתו של "שלושים וחמישה במאי" בהקדמה ל"אמיל והבלשים". בעצם הוא רצה לכתוב ספר על הים הדרומי ובשבתו בבית הקפה כבר סיים לכתוב שלושה פרקים. ופתאום צרה: "נשתכח ממני כמה רגליים יש לו לתנין" (בתרגומו של אלתר איילי). לימים הפך התנין העברי הקדום ללווייתן עברי מודרני (ובצדק). קסטנר מקבל מהמלצר ניטנפיהר עצה לכתוב: "על עניינים הידועים לכולנו". הוא עולה לביתו ונשכב לקבל השראה מתחת לשולחן, שם הוא נתקל ברגל של שולחן (Tischbein בגרמנית) וכך מקבל הגיבור את שם משפחתו. שמו הפרטי מקורו בשמו של הסופר עצמו, אריך אמיל קסטנר, בשמו של אביו, אמיל קסטנר וגם משמו של רופא המשפחה, אמיל צימרמן, שלשונות טענו שהיתה לו יד (טוב, לא בדיוק יד) בלידתו של אריך קסטנר, הילד שהפך לסופר ונשאר ילד.

אולי פעם אכתוב ביוגרפיה עברית לסופר הגרמני החביב כל כך על מיכאל הנדלזלץ ועלי ועל רבים אחרים ובהם מנחם רגב, קסטנרולוג שהלך לא מכבר לעולמו וממנו קיבלתי כמה עמודים מצולמים מ"אמיל והבלשים" המתורגם ליידיש, שהופיע בהוצאת "קינדער-פריינד" בוורשה ב-1935.

בהערה כותב מ. טייכמאן, המתרגם: "די נעמען און דער ארט פון דער האנדלונג צוגעפאסט צו דער פויליש-יידישער סוויווע". בעברית: השמות והמקומות בעלילה הותאמו לסביבה היהודית פולנית.

מיכאל דק

מתרגם ספרי אריך קסטנר לעברית

ירושלים

שרשרת האשמים

בתגובה לרשימתה של דינה פורת "האסכולה הירושלמית" ("הארץ, ספרים", 4.2):

השואה היא תולדה של הזדמנות שנקרתה בידי הנאצים, לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, להקצין את מדיניותם. זו, בתחילה, באה לידי ביטוי בפגיעה נקודתית, גירוש והטרדה וכליאה של היהודים, אך לא ב"גראנד פלאן" לחיסולם התעשייתי, ולכן מרכזיותו של היטלר בעניין זה מוטלת בספק.

ללא המנגנון המשומן של האס-אס, רעיונותיו של היטלר, אם היו כאלה, ואין לנו הוכחה על כך עד עצם היום הזה, היו נשארים בגדר חלום. השואה היא פועל יוצא מהקמתה של מכונת השמדה, בידי היידריך והימלר, שככל הנראה יידעו את היטלר בשלב כזה או אחר, אך ספק אם היוזמה באה ממנו. ספק גדול גם אם טרחו לקבל את אישורו לכך, וסביר להניח שכלל לא נזקקו לאישור כזה.

היטלר סמך את ידו על "הפתרון הסופי", כפי שתוכנן והוכן לביצוע על ידי היידריך בשנים 1939-1942 ונמשך תחת ניהולו של ארנסט קלטנברונר (מפקד המשרד הראשי לביטחון הרייך, 1943-1945). לעניות דעתי, שרשרת האשמים בשואה מונה, בסדר כרונולוגי, את גבלס, גרינג, היידריך, אייכמן והימלר, כל אחד מהם ותרומתו הייחודית ליצירת תהליך השרשרת, שתחילתו באידיאולוגיה וסופו בביורוקרטיה.

אגב, קלטנברונר לטעמי אינו בקטגוריה הזו מבחינת חומרת תרומתו. הוא פשוט המשיך את דרכו של קודמו ריינהרד היידריך באופן מתון יותר. אילו היה היידריך שורד בהתנקשות בחייו, אין לדעת היכן היה העולם היום ובוודאי שההשמדה לא היתה נבלמת אחרי המיליון השישי.

אפשר להניח בוודאות סבירה, על סמך לימוד המחקרים והספרים הרבים שפורסמו עד היום בנושא, שגרעין מבצעי השואה היה אכן מורכב מביורוקרטים, שהקידום והקריירה היו בראש מעייניהם, במיוחד הדור שנולד אחרי 1900 (כפי שמציין מיכאל ווילדט במחקרו המקיף על קציני המשרד הראשי לבטחון הרייך). ואילו האנטישמיות, כמקור אידיאולוגי מרכזי לפגיעה ביהודים, היתה נחלתם של קציני האס-אס מהדור הישן, ומכאן שהשואה היתה אירוע ייחודי, שחברו בו אנטישמיות, גזענות, יסודות מהאופי הגרמני כפי שנוצק במאה ה-19, דבקות במטרה ושאיפה לכוון לדעתו של הפיהרר, כפי שאיבחן נכונה איאן קרשו. לתוך כל אלו נוספו מאפיינים ייחודיים לתקופה ובראשם זילות חיי אדם, קריסת הדמוקרטיה כתוצאה מחולשת ארצות אירופה המקיפות את גרמניה ואדישות אמריקאית (לפחות עד פרל הארבור).

איפיון זה שונה מאד מהאיפיון הקלאסי של מבצעי רצח המתמקד בשנאה על רקע גזעי או שבטי (אפריקה), פחד מפני השתלטות הקומוניזם (מרכז ודרום אמריקה), או טיהור אתני (יוגוסלביה לשעבר והג'נוסייד הטורקי בארמנים). כל אחד מהמאפיינים מופיע בדוגמאות האחרות, אך רק אצל הנאצים, מופיעים כולם בשילוב הדוק ובתיאום מושלם בין מחשבה לביצוע. כל ניסיון של היהודים למרוד נבלם אל מול האופי הקיצוני והאלים של האס.אס., למעט מרד גטו ורשה ומקרים אחרים, מצומצמים יותר בהיקפם, שבסופו של דבר יצרו את מיתוס הגבורה, אך לא שינו את תמונת המצב העגומה.

נעם הרטוך

תל אביב

טוויסט מנחם

קיתונות של רותחין שופכת שהם סמיט על ספרו החדש של מייקל מורפורגו, "נולד לרוץ" ברשימתה "מרוץ מכשולים" ("הארץ, ספרים", 7.1). הלשון אינה טובה בעיניה, התרגום לוקה בחסר, נתיב העלילה שחוק, ספריו הקודמים של המחבר לא קנו אחיזה בלבה, והוא עצמו אף נאשם על ידה בעצלנות ובחוסר הבנה. אלא שהפסקה האחרונה של הביקורת, שלושה משפטים אורכה, הופכת את השורה התחתונה על פיה: "סיפור שאין לעמוד בפניו... קראתי את הספר בנשימה אחת מתחילתו ועד סופו הטוב והמפתיע. הטוויסט הקטן שמבצע מורפורגו בנראטיב...הוא מעניין, נועז, חתרני ומנחם מאוד".

טוויסט בעלילה של ספר עשוי להיות מעניין ומנחם, טוויסט בעלילה של ביקורת ספרותית הוא מקומם ולוקה בחוסר יושרה: אם הספר כל כך גרוע, איך ייתכן שהוא כל כך טוב? ואם הוא כל כך טוב, מדוע ליצור אצל הקוראים את הרושם שהוא כל כך גרוע?

נטע גורביץ

עורכת ספרי התרגום, הילדים והנוער בהוצאת ידיעות ספרים

תל אביב



מימין: 'אמיל והבלשים' בתרגום ליידיש, 1935; משמאל: 'שלושים וחמישה במאי' בתרגום אלישבע קפלן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו