בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פרשת השבוע | מלחמת עשרת הדיברות

פרשת "יתרו"

תגובות

בלבה של פרשת "יתרו" נטועים פסוקי עשרת הדיברות שניתנו לישראל במעמד קבלת התורה בהר סיני. התורה מכנה את עשרת הדיברות "דברי הברית", בהיותם עמוד השדרה בעולם האמונה והמעשה של עם המבקש להוביל את החברה האנושית למסגרת חיים מופתית. כראוי למעמד חד-פעמי נלוותה אליו תפאורה רבת רושם, שבעזרתה ביקשה התורה לצרוב את זיכרון האירוע בלבותיהם של בני ישראל. בעלות הבוקר ראה העם ענן כבד על ההר, קולות עזים, רעמים וברקים וקול שופר הולך וחזק. עשן עולה מן ההר ומחריד את כל העומדים למרגלותיו. ופתאום קול דממה דקה, ומתוך ההר נשמעים דברי הברית יוצאים מפי אלוהים.

על האירוע הזה מספר משה לדור העומד להיכנס לארץ, ששמע על החוויה מפי הוריו: "כי שאל נא לימים ראשנים אשר היו לפניך למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ ולמקצה השמים ועד קצה השמים, הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמהו. השמע עם קול אלהים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי" (דברים ד, לב-לג). בשפתנו היינו קוראים לזה שחזור הזיכרון. דור אשר לא ידע את מעמד הר סיני מתבקש לחוות את המעמד כאילו היה שם.

אפשר היה לצפות שעשרת הדיברות יכבשו את המקום המרכזי בתודעת היהודי המאמין. אולם בפועל היה המעמד הזה לסמל מחלוקת בין המנהיגות הרבנית, שביקשה להצניע את הטקס, לבין הציבור הכללי שביקש שוב ושוב לחזור לרגעי קבלת התורה בשמיעת עשרת הדיברות. למען הדיוק ההיסטורי חשוב לומר שבימי המקדש היו פסוקי עשרת הדיברות מיוחסים משאר פסוקי התורה. על פי המשנה (מסכת תמיד) היו הכוהנים המקריבים את קורבן התמיד של שחר מתפללים תפילה הכוללת את עשרת הדיברות, את קריאת שמע ואת ברכת הכוהנים.

יגאל ידין, שפירסם את דבר התפילין שנמצאו בקומראן, מראה שחלק מפרשיות התפילין של ראש כללו את עשרת הדיברות. התלמוד מלמד באופן מפורש שבשלב מסוים נתקבלה החלטה פולמוסית לעקור את עשרת הדברים מהריטואל הדתי (בבלי ברכות יב ע"א): "אמר רב יהודה אמר שמואל: אף בגבולין בקשו לקרות כן, אלא שכבר בטלום מפני תרעומת המינין". האמורא שמואל (המאה השלישית, בבל) מלמד שביקשו לקרוא את עשרת הדיברות בתפילה שמחוץ לגבולות הארץ, אך ביטלו זאת מפני "תרעומת המינים" (או על פי נוסח התלמוד הירושלמי: "מפני טינת המינים"). בתלמוד הירושלמי אף מוסיפים נימוק ל"טינת המינים": "שלא יהו אומרים אלו לבדם ניתנו לו למשה בסיני".

מדובר, כפי שהראה פרופ' א"א אורבך במאמר שהקדיש לנושא זה, בקבוצה מסוימת של "מינים" שעירערו על מסורת קבלת התורה מן השמים והניחו שמלבד עשרת הדיברות ניתנה כל התורה על ידי משה המחוקק. זה כמובן מערער את סמכות התורה כולה, וזו סיבה מספקת למלחמת דעות של חכמים.

הנמכת המקום של עשרת הדיברות הצליחה, בדרך כלל, אבל אפשר למצוא פה ושם עוד טביעות אצבע של אמירת הטקסט הזה, למשל בקטע התפילה שלפני תחילת התפילה הרשמית (באופן פרטי ולא ציבורי). רק במקום אחד גבר הציבור על הממסד, בזמן הקריאה בתורה של חג השבועות. האינסטינקטים של הציבור הולידו מנהג שבזמן קריאת עשרת הדיברות נעמד הקהל על רגליו.

בשנת תרצ"ד (1934) פירסם אברהם חיים פריימן את קובץ תשובות הרמב"ם, ובתוכו מאות תשובות שלא פורסמו עד אז. אחת התשובות (סימן מו) עוסקת בהבדלי המנהגים שבין תימן למזרח. השואלים מספרים לרמב"ם, שלפני כמה דורות בא לעירם רב גדול בתורה וביטל את מנהגם לעמוד בזמן קריאת עשרת הדיברות, בטענת "תרעומת המינים". מאז הורגלו לשבת בעשרת הדיברות. השואלים מוסיפים ומספרים שלאחרונה נתמנה אצלם רב חדש, מעיר שבה עומדים בעשרת הדיברות, ורצה להנהיג את מנהגו אצלם, בטענה כי בקריאת עשרת הדיברות יש לקיים את הנאמר: "ויתייצבו בתחתית ההר". הציבור עירער על סמכותו של הרב לשנות את מנהגם, שהונהג לפני דורות על ידי הרב הראשון, ופנה אל הרמב"ם בשאלה.

הרמב"ם ענה, כדרכו, בקצרה: "אשר הנהיג הרב הנפטר נוחו עדן לישב, הוא הראוי, וראיותיו ראיות נכונות לפי דיני אנשי העיון, ואין להוסיף עליהן. וכך היה ראוי לעשות, בכל מקום שמנהגם לעמוד צריך למנעם, בגלל מה שמגיע בזה מן ההפסד באמונה (ומה שמדמים) שיש בתורה מדרגות ומקצתה מעולה ממקצתה, וזה רע עד מאד. ומן הראוי לסתום כל הפתחים, שמביאים לזאת האמונה הרעה. ומה שטען החכם האחר, שבגדאד ומקצת הערים עושות זאת, אין זה ראיה בשום פנים, לפי שאם נמצא אנשים חולים, לא נחליא הבריא מאנשיהם, כדי שיהיו שווים, אלא נשתדל לנתח כל חולה שנוכל".

למרות מלחמתו של הרמב"ם שרד המנהג בכל גלגולי הגלויות, ועד היום, ברבות מקהילות ישראל נעמד הציבור על רגליו לשמיעת הדיברות. רוב קהילות ישראל המשיכו להקפיד על המנהג של עמידה בעשרת הדיברות. רבה האחרון של ירושלים, הרב שלום משאש, כתב מאמר להצדיק את מנהג העם: "והנה האמת מנהג עתיק יומין במרוקו והיו מקפידים על זה לעמוד בזמן שהש"ץ אומרם, ובזה היתה חרדה גדולה בבית הכנסת ואין שוחח ואין מדבר, ושורש דבר זה, ממה שהיה בשנה הראשונה של קבלת התורה שהיו קולות וברקים וכתיב ?וירא כל העם וינועו ויעמדו מרחוק'".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו