בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עלילות אלוהים: המיתוס היהודי, מסות ומחקרים, יהודה ליבס

מחשבת ישראל

תגובות

עלילות אלוהים: המיתוס היהודי, מסות ומחקרים יהודה ליבס. הוצאת כרמל, 379 עמ', 94 שקלים

יהודה ליבס פותח את ספרו במשפט "אדם כמוני שלא זכה להתגלות מלמעלה אינו פוגש אלוהים אלא בסיפורי בשר ודם", וזה נראה לי כמשפט מפתח לצורך הבנת הספר. שכן ליבס מצטייר מתוכו כמי שלא חזה פני אל, אבל יש לו בהחלט סוג (מורכב) של תודעה דתית, והעיסוק המחקרי בחומרים מיתיים מעשיר תודעה זו ואף צובע אותה בצבעים מסוג מסוים.

ליבס הוא חוקר יוצא דופן ביכולתו לתמרן ביצירתיות ובידענות עצומה בין שדות דעת שונים: מקרא, חז"ל, ספרות קבלית, מחשבה הלנית ורומית, פילוסופיה של ימי הביניים ואף ספרות עברית חדשה. כאן כונסו מאמרים שונים שלו, רובם מחקריים באופיים ומיעוטם אישיים יותר. מהקריאה בהם מתקבל רושם כולל של תרבות ששלוחותיה השונות משתרגות זו בזו. היהדות מפולשת בחוכמת הגויים ויונקת ממנה כפי שהיא יונקת מהיהדות. למשל, מראה ליבס איך מתגלגל תיאור של הלנה מטרויה הטווה בארגמן - המופיע אצל הומרוס, אל תיאור לבושו של האל עצמו - בספרות היהודית. ליבס אכן ניחן ביכולת לקשר בחדשנות ובמעוף בין גופי ספרות שונים ולהאיר סוגיות באור מפתיע ומרענן; זה מה שקרוי בימינו "לחשוב מחוץ לקופסה"; וזאת מתוך נאמנות לאמת המחקרית, ללא מורא מפני מיני שומרי חומות, בין אורתודוקסים ובין אקדמיים. או בלשונו: אסור לחוקר "להכפיף את דעתו לדעות קדומות ולשום אוטוריטה של בשר ודם".

מאמריו של ליבס תמיד מפתיעים ולעולם אינם טריוויאליים. עם זאת, יש בהם משהו מאופק, כאילו ליבס נחוש להגביל את עצמו להיסטוריה של הרעיונות, לחשוף מוטיווים ולהצביע על קשרים תרבותיים והיסטוריים ואינו גולש לענייני הגות, תיאולוגיה, אפיונים ספרותיים או פסיכולוגיים.

כך אפשר היה לומר, למשל, על מראה האל העוטה גלימה שעליה נראות גוויות בני עמו הנבחר, שזהו מראה נורא הוד, מקאברי, מעורר פלצות, או לחלופין מראה המעיד על אין-אונות אלוהית (במקום להתגייס לטובת בניו האל רק לובש את גוויותיהם), אבל ליבס אינו עושה זאת. הוא מסתפק בתיאור המוטיב כהופעתו בכתובים. בכך הוא נאמן לרוח המינימליסטית של אנשי חוכמת ישראל בגרמניה של המאה ה-19 המאפיינת עד היום את מדעי היהדות בארץ.

אל חי משתנה ואנושי

יש להצטער על כך שאין כאן ניסיון לספק קו מנחה לספר. כך מוטל על הקוראים לגבש רציונל זה בעצמם מתוך המאמרים. ברור כי המכנה המשותף שלהם הוא העיסוק במיתוס היהודי, כלומר בעלילות אלוהים. כך מבין ליבס את המושג "מיתוס":כעלילותיהם של אלים וגיבורים. הוא מעדיף מובן ראשוני זה על מובנים רחבים ורווחים יותר כיום בספרות המחקרית, כמו סיפור מכונן, מעצב תרבות וזהות. אפיון צר זה גורם לו לטעון שכל רעיון מופשט, פילוסופי, רעיון שהוא קונספטואלי בלבד ואינו סיפורי או ציורי - אינו יכול לתפקד כמיתוס.

כלומר, לב הטיעון של ליבס הוא שהסיפור המיתי הוא נשמתה החיה והפועמת של כל דת, והיהדות בכלל זה. חיוניות זו היא כחמצן לדת. הדת זקוקה לדמות אל חי, משתנה, ואנושי במידה כזו או אחרת. ככל שירחק האל מעולמו של האדם הוא יאבד משמעות וכוח משיכה עבורו. המיתוס הוא בשר מבשרם של המקרא, ספרות חז"ל והספרות הקבלית. האחרונה נתפשת אצל ליבס כהמשך ישיר של מחשבה מיתית, שתחילתה כבר במקרא, בניגוד למורו גרשם שלום שסבר שהקבלה היא התפרצות מחודשת של המיתוס, מרד תמונות, אותו מרד של ציורים ססגוניים בדבר התרחשויות מסועפות בעולמות העליונים שהחריד את עולמה היבשושי של היהדות הרבנית (ליבס דווקא סבור שהקבלה פחות מיתית מהספרות שקדמה לה, משום שהיא הפכה את הסיפור החי למערכת מוסדרת של עקרונות ורכיבים תיאולוגיים ופילוסופיים, ובכך המעיטה את חיוניותו המיתית הראשונית).

לכן גם מונותיאיזם טרנסצנדנטי מהסוג שניסה להנחיל הרמב"ם משמעו יצירת דתיות המנוכרת לצורך האנושי הטבעי. האדם זקוק לאל, מצד אחד הוא זקוק לו כאל חי וקרוב. מצד שני הוא לא יכול להיות קרוב מדי, שכן אז יחדל להיות אל. המיתוס ניזון מהמתח המתמיד הזה: "ממהותו של אלוה שהוא בבת אחת אנושי ובלתי אנושי, טבעי ובלתי טבעי". האדם יוצר כך את האל בדמותו ובדמות מאווייו, אבל לליבס חשוב לומר שגם האל יוצר את האדם.

מהאר"י ועד רטוש

כך, בחלקים המסקרנים והאישיים יותר של הספר, מציב עצמו ליבס כמי שמאמין - לפחות חלקית - במיתוס שאותו הוא חוקר. הוא כותב על האמיתות הפילוסופית-אונטולוגית של המיתוס, אלא שמדבריו עולה שהמונח אונטולוגיה - תורת היש בפילוסופיה, אותו ענף במטאפיסיקה העוסק בקיום ההוויה ובמהותה - אינו מתפקד אצלו כהוכחה ודאית בדבר תכני המיתוס כתכנים המתקיימים באמת בעולם, אלא כוודאות המיוחסת לתכנים אלו על ידי המיתוס עצמו ועל ידי מי ומה שהגדירו אותו וקיבלו אותו: סמכות דתית או קאנוניזציה.

החוקר ליבס מכיר אפוא בכך שהמיתוס נוצר על ידי בני אדם, אבל המאמין ליבס משוכנע שתכנים אלו אונטולוגיים, כלומר אמיתיים. איך? לא על סמך התגלות, שהרי הוא מעיד שהתגלות לא היתה לו. אולי משום שהאנשים שכתבו את המיתוסים ייחסו להם ערך אמת מלכתחילה? לא ברור.

החיבה של ליבס למושא מחקרו מתגלה כאשר הוא אומר, למשל, כי האר"י הוא ראש "חכמי האמת" ומתוודה על אהבתו לספר הזוהר. הוא אף משתף את הקוראים בגילויים אישיים: "מאז שעמדתי על דעתי מיתוסים דתיים מוצאים מסילות לנפשי". ליבס אף מאפיין את עיסוקו העיקרי כתלמוד תורה. תלמוד תורה הוא עיקר חייו והתובנות האקדמיות שהוא מפיק ממנו אינן אלא "הרהורים שבדיעבד".

אני מכיר לליבס טובה על שורות ספורות אלו שבהן הוא מהין לדבר בנימה אישית, ומצר על כך שאין כאן יותר כאלה. ליבס סבור שהמיתוס אינו רק נשמתה החיה של הדת, אלא גם של הלאומיות (המודרנית? העתיקה? שתיהן? עניין זה נותר עמום), ולמעשה הוא תנאי לחיוניותה ולעוצמתה של כל אידיאולוגיה. כך הוא מאתר מיתוס חדש ורוח עזוז דתית בבסיס האידיאולוגיה של יונתן רטוש. זהו "היסוד המיתי והדתי, שלעולם אינו חדל מרוח האדם". הקשר ההדוק בין מיתוס, דת ולאום הוא זה שגורם לליבס דאגה לנוכח ההתרחקות מן הדת, המביאה לטעמו גם לידי "התנערות מהזהות הלאומית". המיתוס תורם לגיבוש זהות קולקטיווית נבדלת, שלא לומר בדלנית. ליבס סבור שזה טוב, ואף מעיר שבתקופות של סימביוזה תרבותית נחלש מעמדו של המיתוס היהודי לטובת מחשבה אוניוורסלית ורציונלית.

נראה שהוא מעדיף את המחשבה המיתית הבדלנית שבה הוא מזהה יתר חיוניות. בכלל, נראה שלבו של ליבס נוטה יותר אל המסתגר והבדלני מאשר אל הפתוח והאוניוורסלי. מכאן גם חיבתו הגדולה למיתוס. יש לזכור בהקשר זה כי המיתוס היהודי משופע בעוינות ובתחושות עליונות המופנות כלפי הגויים. כך התגלה לי תוך קריאה ניגוד מעניין בין נטייתו של ליבס להצביע על קשריה התרבותיים ההדוקים של היהדות לתרבויות אחרות, ובין מעין אהבה מסותרת שלו לתכנים בדלניים והסתייגות מן הנטייה בת זמננו להתדפק על דלתות זרות. אלא שיחסו של ליבס לתכניו הבדלניים של המיתוס עצמו לא התחוור לי כל צורכו.

ליבס מבקר את היהדות הרבנית והאורתודוקסית על כך שעודדה למדנות על חשבון מסורת מיתית חיה, ובכך "הפכה את היהדות לגל של פרטי אמונה מגושמת הכפויה על הנפש מבחוץ". עם זאת, הוא גם מכיר טובה לחרדים המשמרים את ההלכה, שכן המיתוס לא יכול להשתמר ללא המסגרת הדתית המשמשת לו ככלי. אפשר להתווכח עם טענה זו, אבל גם אם היא נכונה, אפשר לשאול איזה אסון גדול אירע, למשל, לשוודים, שכבר לא מאמינים בקיומם של תור ואודין, ושהמיתוס הנורדי הוא עבורם בעיקר מורשת עבר שיש להתגאות בה, אבל אין לה כבר מה שליבס מכנה תוקף אונטולוגי. במלים אחרות: למה חשוב שהיהודים ימשיכו להאמין שאכן יש בשמים אל הלובש גלימה שעליה מצוירות גוויות, או שהנחש שכב עם חוה בגן עדן והטיל בה זוהמה? ואם מדובר לאו דווקא על התכנים, אלא על איזו חיוניות נפשית הנשמרת במיתוס ונמסכת בחיינו, האם אין די באנשים כביאליק וברדיצ'בסקי וכליבס עצמו, שיקרבו את התכנים העתיקים הללו אל הציבור הרחב?

די לשבתון

בשלהי הספר מעניק ליבס גם כמה גילויי דעת בנוגע לעניינים אקטואליים. כך הוא מבקר את הרוח שפשתה באקדמיה הישראלית שהפכה קוסמופוליטית מדי לטעמו. הוא קובע כי נסיעות תכופות לשבתונים ולכנסים אינן מעודדות העמקה עיונית, אלא דווקא תלישות מחקרית ותרבותית. ברוח זו הוא מגנה את הנטייה לפרסם מאמרים באנגלית ולא בעברית. יש בביקורת זו משהו מרענן ללא קשר למידת הצדק שבה.

אלא שליבס אינו עוצר כאן, אלא מרחיק ומזהה את המרעה האקדמי בשדות זרים עם תלישות זהותית ופוסט-ציונות. עוינותו להתדפקות על דלתות זרים עומדת מן הסתם גם בבסיס הסתייגותו מדיאלוגים בין-דתיים, שאותם הוא מתאר כ"חנפניים או תוקפניים".

ועל יחסו של ליבס לעיסוק הנרחב בקבלה בזמננו אפשר ללמוד מן ההתנסחות הנחרצת: "כי לא עם הארץ חסיד ומיסטיקן". ליבס מעיד כי "למחקר העבר יש גם מה לומר בשאלות השעה". יש לברך על עמדה זו ולקוות שהוא ילך בעקבות מורו, גרשם שלום, וירתום את תובנותיו בדבר גופי הדעת והספרות היהודיים גם לעניינים העומדים על סדר יומנו בעת הזאת. התבטאויותיו הספורות בעניינים כאלה כאן עדיין לא יוצרות עמדות שלמות ומנומקות דיין, אף כי הן מעוררות עניין וסקרנות.

הד"ר חגי דגן מלמד בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטת בן-גוריון ובמכללת ספיר



מתוך 'ספר סדרי עולם ומשתנים את תבניתם', גרמניה המאה ה-18-17



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו