כמה אבות נרצחים במחשבות הבנים - ספרים - הארץ

כמה אבות נרצחים במחשבות הבנים

שלוש הנובלות של אונורה דה בלזק המכונסות בספר "הסכנות שבהתנהגות נלוזה" מזמנות פגישה עם מכרים ותיקים מיצירתו של מחבר "הקומדיה האנושית" המופיעים כאן בתקופות שונות בחייהם

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

הסכנות שבהתנהגות נלוזה, מאת אונורה דה בלזק, תירגמה מצרפתית מירי ליטבק, הוצאת עם עובד ונהר ספרים, סדרת הקלאסיקונים, 2009, 139 עמודים

הקובץ הדק שלפנינו כולל את הנובלה שהעניקה את שמה לספר ושני סיפורים קצרים יותר: "אל ורדוגו", על מלחמת הצרפתים בספרד בראשית המאה ה-19, ו"שיקוי חיי הנצח", וריאציה בלזקית על אגדת דון ז'ואן.

"הסכנות שבהתנהגות נלוזה" היא גירסה ראשונה של הנובלה "גובסק". בשתי הגירסאות מופיע מלווה בריבית השולט בקורבנותיו; שמו מזכיר בצרפתית את הביטוי "בולע בבת אחת" ומתאים לעלילותיו של המלווה, המרושש את קורבנותיו עד הפרוטה האחרונה. בלזק הופך את גובסק לאישיות כמעט מיתית. איש הכספים מכיר את סודותיהם של בני פאריס, עשירים ועניים כאחד, מושך בחוטים וחורץ גורלות. כוחו המופשט של הכסף מתגלם בדמותו חסרת הרגש. בלזק מייחס לגובסק תכונה שאיפיינה אותו עצמו: היכולת לעמוד על אופיו של אדם ולנבא את עתידו אחרי התבוננות קצרה בפניו, בבגדיו ובהתנהלותו בחברה.

בנובלה המאוחרת יותר מגלה בלזק את שמו המלא של המלווה בריבית: ז'אן-אסתר ואן גובסק, המרמז על מוצאו הכפול, אם יהודייה ואב הולנדי. בזאת מצטרף גובסק לדמויות היהודים הרמאים ותאבי הבצע של "הקומדיה האנושית" (בלזק בוודאי היה עושה מטעמים מדמותו של ברני מדוף, גלגולו הקפיטליסטי של המלווה בריבית). גם האב ההולנדי אינו צריך להפתיע: בעיני הקתולים בצרפת לא רק היהודים, אלא גם הפרוטסטנטים נראו כופרים, ועיסוקם של ההולנדים במסחר קירב אותם ליהודים. בגירסה המאוחרת של הנובלה, המספר מדווח לנו על מיתתו המזוויעה של גובסק, הנופח את נשמתו כשהוא מוקף באוצרותיו ובהררי מאכלים מרקיבים. הגירסה הזאת מוכרת יותר אך גם ארוכה יותר, ואפשר להבין מדוע העדיפו הפעם את הגירסה הקצרה, המסתפקת במיתה משונה אחת, של הרוזן.

מי שמצוי אפילו במקצת ביצירתו של בלזק ייהנה מפגישה עם מכרים ותיקים המופיעים כאן בתקופות שונות בחייהם. הרוזנת דה רסטו, הבוגדת בבעלה עם פלייבוי ידוע לשמצה, המבזבז את כל כספה, אינה אלא בתו של אבא גוריו. הרוזנת, שהתנכרה לאביה, נענשת כאן: היא שוקעת בחובות ובעלה מדיר אותה מנכסיו. הרוזנת מופיעה בסצינה בלתי נשכחת: אחרי שבעלה הגוסס, שאסר על כניסתה לחדרו, מת סוף סוף, היא מסתערת על ארונותיו ושידותיו בחיפוש קדחתני אחר צוואתו. הגופה עדיין חמה, אך כל מה שמעניין את הרוזנת הוא המסמך המסדיר את הירושה.

המספר הנשאר חסר שם בסיפור אינו אלא דרוויל, עורך הדין הרחמן מהנובלה "הקולונל שאבר". דרוויל הוא אחד מהאנשים הבודדים ב"קומדיה האנושית" שאינם נכנעים לפיתויי השחיתות, ודמותו מבוססת על עורך דין שבמשרדו עבד בלזק הצעיר. גם בתיאור עוניו ומצוקתו של הסטודנט למשפטים נזכר בלזק בשנותיו הראשונות בפאריס. אך בלזק גם לא שכח את מה שלמד במשרדיהם המאובקים של עורכי הדין: את הלשון המשפטית הנפתלת, המאפשרת להכשיר כל שרץ, את התככים והקנוניות שנרקמו בעזרת החוק והפרצות שבו.

הכסף הוא כמובן המניע הראשי בעולמו של בלזק, אך בעזרת פרקליט ממולח קל יותר להשתלט על כספים ונכסים. גובסק יודע להפעיל את דרוויל הצעיר להשגת מטרותיו. אך בסופו של דבר בלזק מפצה את הקוראים בהפי-אנד: ארנסט דה רסטו הצעיר והעני, שהצליח בתחבולות משפטיות לזכות בירושת אביו, יוכל עתה לבקש את ידה של קאמי דה גראנליי הענוגה והעשירה. בסלון אמה של קאמי מספר דרוויל את הסיפור על אודות אמו ואביו של ארנסט. לפנינו איפוא סיפור בגוף ראשון מפיו של דרוויל, שבתוכו משובצים גם קטעים בקולו של גובסק.

יחסי אבות ובנים עומדים במרכזם של שני הסיפורים הקצרים "אל ורדוגו" ו"שיקוי חיי הנצח", שנכתבו שניהם סמוך למותו של אביו של בלזק. בשניהם הבן הורג את אביו. בסיפור הראשון קורה הדבר במסגרת ה"גרילה" (שפירושה מלחמה קטנה), ההתקוממות העממית בספרד נגד הכובש הצרפתי בתקופת נפוליאון. המפקד הצרפתי מבקש להעניש משפחת אצילים שטמנה מלכודת לצרפתים ועודדה איכרים להתקומם. תחילה הוא מדכא את המרד העממי ובאכזריות נוראה מחסל כפרים שלמים. למשפחת האצילים מציע הגנרל הסדיסט עיסקה איומה: אם הבן הבכור יסכים לשמש כתליין לכל בני משפחתו - אמו ואביו, שני אחיו ואחותו - חייו יינתנו לו במתנה והוא ימשיך לשאת בתואר האצולה ולהחזיק ברכוש משפחתו.

האב, שמשתוקק יותר מכל ליורש, מפציר בבנו להתחיל במלאכה ולערוף את ראשיהם של בני משפחתו. בלזק, השבוי עדיין בכבלי ההפרזה הרומנטית, אינו חוסך מאתנו את פרטי המעשה. חוקרי בלזק סבורים כי לסיפור הזה ב"אל ורדוגו" אין זכר בתולדות המלחמה בספרד. המלחמה היתה אכזרית, וציוריו של גויא תיעדו את מוראותיה, אך סיפור הבן ההורג את אביו נולד בדמיונו של בלזק בשנה שבה קבר את אביו. הבן התליין הוא בן שלושים, גילו של בלזק, ואילו האב מתואר כזקן, כאביו של בלזק שמת בן 83. לא בכדי איפוא מעיר בלזק בסיפור הבא, "שיקוי חיי הנצח": "אלוהים לבדו יודע כמה מעשי רצח-אב מתרחשים בקלות דעת במחשבותיהם של בני אדם!" (עמ' 105).

המלודרמטיות האופיינית לרומנטיקה הגותית מציינת גם את אגדת דון ז'ואן בסיפור "שיקוי חיי הנצח". הבן דון ז'ואן מונע מאביו את השיקוי המבטיח נעורי נצח שהכין, ושומר את השיקוי לעצמו. בכך הוא דן את אביו הזקן והאוהב למיתה. אך כשמגיע זמנו של הבן למות והוא עצמו מבקש להשתמש בשיקוי, משתבשים הדברים. בשלושת הסיפורים, תיאורי גסיסה ומוות עומדים בשיאה של העלילה, החל במותו של הרוזן דה רסטו, דרך מיתותיהם של בני משפחת האצילים בספרד, וכלה בשתי המיתות של האב והבן בסיפורו של דון ז'ואן.

בסיפורו של גובסק משתמש בלזק בתחבולה ספרותית אופיינית לו: היחס בין האדם לבין סביבת חייו. לאחר תיאור ביתו הקודר והטחוב של גובסק, מעיר המספר: "הוא והבית דומים זה לזה: זה צדפה וזה הקונכייה שלה" (עמ' 14). המרחבים שאנו חיים בהם מגלים את אופיינו ומשפיעים עלינו. בלזק ניצל את הכלל הזה כדי להציג ניגודים, תחבולה אחרת הואפיינית לכתיבתו: ביתה המרשים של הרוזנת דה רסטו, האומר פאר ואי-סדר, יופי ושחיתות, לעומת דירתה הצנועה של פאני מאלוו, המשקפת את נשמתה הטהורה.

כל תרגום יצירה של בלזק הוא אירוע משמח, אך מדוע לתרגם אותה יצירה פעם נוספת, כשקיים כבר תרגום חדש? הסיפור "אל ורדוגו", המופיע כאן בתרגומה של מירי ליטבק, פורסם כבר בתרגומה המשובח של עדה פלדור במסגרת ה"סיפורים הנפוליאוניים" (הספריה החדשה, 1999). יצירות רבות של בלזק תורגמו לפני שישים וחמישים שנה, והן אלה הזקוקות לתרגום חדש.

ההוצאה "נהר" של ראובן מירן, השותפה להוצאת הספר שלפנינו, הרגילה אותנו לסטנדרטים גבוהים של עריכה ותרגום. העורכים ראובן מירן וניר ברעם צירפו לסיפורים אחרית דבר מאירת עיניים והערות נחוצות. אולם בעמ' 15, למשל, ליד השם "גובסק" אנחנו מוצאים הפנייה להערה שאיננה. ב"הערת העורך" בעמוד האחרון מופיעה השנה 1930 במקום 1830. בטקסט שלפנינו מופיע הקצין הצרפתי ב"אל ורדוגו" כ"בנו של פריסאי עם הארץ" (עמ' 74), בעוד שבמקור ובתרגומה של פלדור הקצין הוא פשוט "בנו של חנווני". ולבסוף: לא צריך להיות מומחה ללטינית כדי לדעת שבנו של דון ז'ואן אינו אומר את תפילת "פאטר נוסטרום" (עמ' 117), אלא את תפילת "פאטר נוסטר" (אבינו שבשמים). נכון, אלה הערות קטנוניות, אך מהוצאת "נהר" אנחנו מצפים לשלמות.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ