שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

רוסיה של פוטין, אנה פוליטקובסקיה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אמנון סלע

רוסיה של פוטין אנה פוליטקובסקיה. תירגמה מאנגלית: אראלה טלנברג-לרר. הוצאת כתר, 301 עמ', 89 שקלים

בשבוע שעבר זיכה בית המשפט במוסקווה את שלושת הנאשמים בסיוע לרצח של העיתונאית מבקרת הקרמלין, אנה פוליטקובסקיה. החשוד ברצח, רוסטאם מחמודוב, נמלט מרוסיה, ככל הנראה, כבר ביולי 2008. פוליטקובסקיה, שפירסמה תחקירים על שחיתות והפרת זכויות אדם, נורתה למוות מחוץ לדירתה ב-7 באוקטובר 2006. השלושה נחשדו כמי שהיו שלוחיו של ממשל פוטין.

לכן את הספר "רוסיה של פוטין" אפשר לכנות ספר-גרדום. לא רק מפני שהספר היה בוודאי אחד הגורמים - ואולי גורם מכריע - בהחלטה לרצוח את המחברת, אלא מפני שהוא מציג את רוסיה של פוטין כמדינה קטלנית, ואת פוטין כתליין. הקורא לא ימצא בספר ניתוחים מלומדים, המסבירים בשיטת מדעי המדינה מה אירע מאז נפילתו של גורבצ'וב ומדוע כך אירע. אין כאן שיטת מחקר, אם כי הספר רצוף הוכחות. הספר כתוב פרקים-פרקים, כשאירוע רודף אירוע, ללא הפוגה, ללא אוויר לנשימה. ניכרים בו היטב תווי הכתבות המרטיטות של פוליטקובסקיה שנאספו ונהפכו לכתב-אשמה, לזעקה נגד המשטר, הממשלה, מערכת המשפט, החברה הרוסית, ובעיקר נגד הממסד הצבאי ומנגנוני הביטחון בימים שאחרי נפילת הקומוניזם. לדבריה של פוליטקובסקיה, הקומוניזם היה רע, אחריו רע יותר. עוצמתו של הספר, ואפילו חולשותיו, הן מלאכת עיתונאות מעולה, אבל ככל אסופה של מאמרים יש במשך הקריאה מעט תחושה של גודש וחזרות.

הקריאה בספר קשה, מפני שפוליטקובסקיה היתה פטריוטית רוסייה אמיתית. היא אהבה את מולדתה, העריצה את הישגיה הטכנולוגיים, וגם הבינה את הצורך של רוסיה בצבא שיגן עליה מפני איומים חיצוניים, אם כי האיום שהיא מעלה נשמע אולי מוזר במקצת למי שאינו מודע לסבך היחסים שבין רוסיה לבין סין. המחברת מתמרמרת יחד עם קציני הצי על הזנחת צי הצוללות הגרעיניות, שעה שמנגד "יש איום אמיתי" בדמות מספר עצום של צוללות גרעיניות סיניות "האורבות תדיר בסמיכות לטריטוריה רוסית".

אותם קצינים יחד עם סגן אדמירל ולרי דורוגין, מפקד קבוצת הארמיות דרום-מזרח שאותו מכנה המחברת "צדיק צבאי", הם משמרי הגחלת הלאומית: "מצד אחד ישנה המולדת, שאותה הם משרתים, ומן האחר ישנה מוסקווה, שעמה הם נמצאים בסכסוך", כותבת פוליטקובסקיה. קצינים אלה חיים בצמצום, בקמצ'טקה, חדורי תחושת חובה ושכרם פחות משכר נהג אוטובוס. קשה להם להבין את המולדת שנטשה אותם, אבל אין הם מעלים בדעתם לנטוש את משמרתם. הוותיקים יותר גם אינם מוכנים לקבל בצע כסף. אין צדיקים רבים ברוסיה שאותה רואה פוליטקובסקיה. כמו בנפשם של קצינים ישרים אלה, כך גם בנפשה יש שניות כואבת ומסובכת של פטריוטית הומניסטית. מצד אחד היא אוהבת ומעריצה את מולדתה האומללה ומצד שני אין היא מוכנה למחול לה על השפל המוסרי שבו היא מתבוססת.

עיקר הספר עוסק במלחמה בצ'צ'ניה ובתוצאותיה: חורבן, הרג, שפלות מוסרית, רצח אנשים ורצח מערכת המשפט. נשיא רוסיה, דימיטרי מדוודב, התחייב ללחום נגד "ניהיליזם משפטי". אין תיאור טוב יותר למסכת עיוותי הדין שחושפת המחברת, מאשר "ניהיליזם משפטי". בקמצ'טקה אולי חברו יחד מסורת צבאית מפוארת, יושרה אישית של מפקד בכיר ותוקף סמכותו האישית והמוסרית. לא כן בצ'צ'ניה; שם משתוללים אנשי צבא שפלים וכוחות משרד הפנים (שנשלחו לשם מלכתחילה בשל הקושי הסטטוטורי של מדינה הלוחמת כנגד אחד מחלקיה) והופכים את זכויותיהם ואת חייהם של אזרחי הרפובליקה הצ'צ'נית, שהיא חלק מן הפדרציה הרוסית, להפקר בחסות מערכת המשפט ובתמיכת דעת הקהל.

העדות הנוראה ביותר היא המקרה של פולקובניק (אלוף-משנה) יורי בודנוב, מפקד חטיבת השריון. בודנוב חטף במהלך מלחמת צ'צ'ניה השנייה את אלזה קונגייבה, נערה צ'צ'נית בת 18, מביתה, עינה אותה, אנס אותה, רצח אותה וציווה על פקודיו לקבור אותה כדי להעלים את עקבות פשעיו. שלוש שנים ארך משפטו. כל הממסד הצבאי וחלק ממערכת המשפט הצבאי התגייסו לעזרתו. העלימו ראיות, טישטשו עדויות, זייפו מסמכים והציגו את בודנוב, הקצין בעל שני עיטורי גבורה, כגיבור לאומי. כבר אמר הנשיא אייזנהאואר: היחס בין משפט לבין משפט צבאי דומה ליחס שבין מוסיקה קלאסית לבין מוסיקה צבאית. עדותה של פוליטקובסקיה רצופה דו"חות מבית המשפט, ראיונות מפורטים עם אנשי צבא ועדויות מרשיעות. שופט אמיץ אחד הצליח לבסוף להוציא משפט לאור ודן את בודנוב לעשר שנות מאסר ולשלילת דרגתו. פוליטקובסקיה נרצחה שלוש שנים לפני שבודנוב השתחרר מן הכלא, ב-15 בינואר 2009. ב-19 בינואר נרצח עורך הדין של משפחת קונגייבה במוסקווה, באמצע רחוב הומה אדם. יחד אתו נרצחה כתבת צעירה, מאותו עיתון שבו עבדה פוליטקובסקיה.

עדותה של פוליטקובסקיה במקרה זה, כמו במקרים רבים אחרים, היא עיתונאות צרופה, ללא יומרה היסטורית. כל סבך היחסים שבין רוסיה לקווקז, ובעיקר בין רוסיה לבין צ'צ'ניה ואינגושטיה, נמצא בספר רק במרומז. מכיוון שאין לספר הקשרים היסטוריים, המחברת אינה מזכירה שהמלחמה האכזרית שהתנהלה שם לא צמחה יש מאין. היא נמשכת כבר 150 שנה והיא רצופה מאבקי דמים. הרוסים אינם שוכחים כי בעת "המלחמה הפטריוטית הגדולה", כאשר חיילי גרמניה הנאצית התקרבו לקווקז, שלחו הצ'צ'נים שליחים והודיעו לגרמנים שהם יתקבלו בחמימות בצ'צ'ניה. רוסיה איננה יכולה להשתחרר מן הקווקז בשל אינטרסים כלכליים, בשל רגשי אדנות ובשל הפחד מהתפוררות הפדרציה. הממשלה הרוסית מדגישה כי צ'צ'ניה היא חלק מן הפדרציה הרוסית, אבל מפקירה את דמם של הצ'צ'נים, שהם אזרחים רוסיים, בין אם הם מתגוררים בצ'צ'ניה ובין אם ברחו מאימת המלחמה והם מתגוררים במוסקווה.

הממסד הצבאי שתמך בעלייתו של פוטין הוא מנגנון של אלימות; גם מפני שזה תפקידו, אבל גם מפני שאלימות זו שזורה בסוציולוגיה הצבאית של רוסיה, ומטילה את אימתה לא רק על אויבים, אלא גם על עמיתים. פרקים ארוכים בספר מוקדשים להתעללות של קצינים, זוטרים ובכירים כאחד, בפקודיהם חסרי האונים ובמשפחות החיילים. מאות חיילים וקצינים נרצחו, או נעלמו בנסיבות מסתוריות, במהלך שירותם הצבאי. כזה הוא סיפורה של נינה לבורדה, שבנה לייטננט בכיר (סגן) פאוול, מספר אישי 729343, שירת בארמיה 58 ונהרג בצ'צ'ניה. במהלך מסעה המיוסר של נינה לבירור נסיבות מותו של בנה התברר לה כי חבריו לנשק, שעל נסיגתם חיפה, פשוט הפקירו אותו בשדה הקרב. דומה הוא סיפורם של 54 חיילים שערקו מפני שהקצינים היכו אותם והתעללו בהם, אותה דדובשצ'ינה (התעללות בלשון הסלנג הצבאי) ארורה, אימתם של חיילי הצבא הרוסי והוריהם מימי רוסיה האימפריאלית ועד היום.

בכשרון כתיבה מעולה ונוגע ללב פורשת פוליטקובסקיה את מסכת ההידרדרות של החברה הרוסית ושל מערכת המשפט ואת השתלטות המאפיה על מערכות השלטון. הספר היה אמור להגיע לשיאו בפרק: "אקקי אקקיביץ' פוטין השני". שם היינו אמורים להבין מדוע פוליטקובסקיה כל-כך שונאת את פוטין. הניסיון להציג אותו באורח מגוחך על-פי דמותו הנלעגת של הפקיד בסיפורו הנפלא של גוגול, "האדרת", חוטא גם לסיפור וגם למציאות. אין שום דבר נלעג בפוטין. העובדה שהיה פעם פקיד בשירותי הביטחון ועלה בסולם הדרגות עד שהפך לנשיא, איננה הופכת אותו לפקידון עלוב, השש למלא את רצון הממונים עליו. אדרבה, כל ספרה המצוין של פוליטקובסקיה מבוסס על מעשיו של פוטין כשליט עריץ, חסר מעצורים ונעדר מוסר.

ספרה של פוליטקובסקיה הוא כתיבה עיתונאית מעולה, העוסקת בכאן ועכשיו מחוץ להקשר היסטורי, או סוציולוגי, אך חסר בספר משפט מסכם שיאמר כי פוטין - ככל קודמיו בשלטון הרוסי והסובייטי (להוציא את גורבצ'וב) - איננו מאמין בדמוקרטיה, כלומר בכוחה המתקן והמאזן של החברה החופשית, וחושב כי תכנון, הנחיה ממשלתית, ואדמיניסטרציה ריכוזית הם מפתחות הממשל ברוסיה. בשל כך הפסיק פוטין את תהליך הדמוקרטיזציה ושלל מן העם הרוסי את ההזדמנות שהעניק לו גורבצ'וב וניסה להמשיך ילצין: להיות עם חופשי בארצו. כבר אמר הלורד אקטון: "השלטון משחית, שלטון מוחלט משחית באופן מוחלט".

Putin's Russia \ Anne Politkovskaya

הפרופ' אמנון סלע הוא מומחה ללימודים רוסיים. ומחבר הרומן "אל הבית המת" שראה אור בהוצאת ספרית פועלים, הקיבוץ המאוחד

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ