בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המחוננים, אסף צפור

תגובות

המחוננים אסף צפור. הוצאת זמורה ביתן, 238 עמ', 88 שקלים

לאן נעלם כל השמאל? נדמה שמי שמייסרים את עצמם בשבועות האחרונים בשאלה הזאת ימצאו תשובה מסוימת בספר "המחוננים". בעיתוי מושלם ראה אור עכשיו קובץ הסיפורים הזה, שעוסק ברובו בשרטוט הדיוקן של האנשים שכבר יותר מעשור מכונים כאן "האליטות הישנות": דור ראשון, שני ושלישי לישראלים היהודים, האשכנזים, החילונים, המשכילים, הליברלים, העירונים, המבוססים. אלה תוצאותיו של מחקר חברתי נוקב ועגום ומשעשע, המבוסס על תצפיות בשבט דומיננטי-נכחד זה.

החוקר הטוב ודק ההבחנה אסף צפור פותח בשני סיפורים שאולי מניחים את התשתית הרעיונית לקובץ כולו. בסיפור הראשון, "מוני ומוני", מתואר, באופן ישיר ונועז (גם מינית), מפגש בין שני גברים שהדבר היחיד שזהה ביניהם הוא שמם. האחד מוני המתווך, איש עדין והססן שמעסיק את עצמו בשאלות של מוסר. לנשים בחייו קוראים מרינה, נטשה וקלאודיה. גופו רופס. מולו מתייצב מוני בעל חברת כוח אדם, סוחר בעובדי דחק זמניים (ומצדיק זאת). לנשים בחייו קוראים אורנה, רחל וחלי אבל הוא מטריד מינית גם אחרות, בוגד באשתו, בור, וולגרי, איש שהמוסר שלו מושתת על הסיסמה "תעשה מה שאתה רוצה, בלי לחשוב מה יהיה". גופו אתלטי.

לא קשה להבין מי מסמל כאן את היהודי הגלותי מפעם ומי את היהודי הישראלי הציוני העכשווי. הנה שתי אפשרויות לקיום כאן. מי גבר על מי, או במלים אחרות מי יצא יותר גבר, ובמה בדיוק היה כרוך הניצחון הזה?

הסיפור הבא אחריו, "האופה האיטלקי", הוא מונולוג של אשה שיושבת בגן שעשועים, ובעת שבנה רובי מציק לילדים אחרים מהגן, היא פורשת באוזני מאזינה אלמונית את תפישת עולמה: היא רוצה חיים שלווים כמו בעיירה קטנה באיטליה. היא לא קוראת עיתונים. היא דרך אגב אף פעם לא ראתה את הפלסטינים מפגינים נגד פיגועים. היא שונאת סיפורים על אנשים שצריכים לבחור בין תשלום חשבון חשמל למתן אוכל לילדים שלהם. אבל למרות כל הצרות היא שמחה מאוד על מה שקורה עכשיו. "יש איזה גל של רוחניות ששוטף את כל העולם", היא מספרת, "יותר אנשים מתחילים להתעניין במה הופך אותם למאושרים ואיך להיות בני אדם טובים יותר".

הנה אפשרות שלישית לקיום כאן: לברוח ולהתנתק מהמציאות הפוליטית, החברתית והכלכלית, להסתגר בבועה של "נורמליות", כלומר להתרכז בעצמך, בצרכיך ובצרותיך. הכל בתוספת הלהג הבורגני-בוהמייני הזה על חיפוש הרוחני שהוא לא יותר מאגואיזם צרוף בתחפושת.

צפור העביר לדף את הדיבור הזה באופן משכנע עד כדי כך שהקוראים לא סתם מכירים אשה כמו הדוברת בסיפור, אלא ממש את האשה הזאת עצמה. אתמול כשהיית בגינה עם הילד היא ישבה לידך (או שמא היית זאת את?)

עתה, אחרי שהוצגו שלושת הטיפוסים הישראליים הללו, נפנה צפור להציג היבטים שונים בחייהם ובחיי קרוביהם ודומיהם. חלקם בצורת מונולוגים או דיאלוגים שבהם מובא רק קולו של דובר אחד ואחרים כסיפורים מרובי קולות, דמויות ועלילות.

הסיפור "גיימרים", למשל, מתאר את המפגש האחרון של נערים ונערה שנהגו להתכנס בכל שבוע כדי לשחק ב"מבוכים ודרקונים". מצד אחד זה סיפור מוכר, כמעט בנאלי, על הבלבול, המבוכה, הכעס, התשוקה וכאבי הלב של גיל ההתבגרות; מצד שני הוא מתאר עולם לא מוכר, זר לרוב הקוראים, ומבחינה זו מרענן, על בני נוער "צפונים" אבל שונים לגמרי מהדימוי שהטלוויזיה, הפרסומות, או התקשורת אוהבים למכור לנו עליהם.

נכון, יש ז'אנר שלם של ספרים, סדרות וסרטים על חנונים, או בשמם הקודם, יורמים, אבל אלה לרוב מחפשים נקמה, ובעצם חייבים להיהפך ממפסידים למנצחים על פי אמות המידה המקובלות למצליחנות. כאן מה שמעניק להם את הייחוד הוא שהסיפור נגמר רגע לפני שהם מפסיקים להיות מה שהם.

ילד בעל יכולות שכליות יוצאות דופן ניצב גם במרכזו של הסיפור הנושא את שם הקובץ, "המחוננים": רועי אותר כמי שמועמד ללמוד בכיתת מחוננים, בתנאי שיעבור את מבחני הקבלה. האירוע הזה מטלטל את עולמם של הוריו, אסי וקרן, שלמדו גם הם בשנות ה-70 בכיתת מחוננים, וגורם להם לערוך חשבון נפש מר ונוקב עם עברם ועם ההווה שלהם: עם האופן שבו הם גדלו כילדים ועם האופן שבו הם מגדלים את ילדיהם.

אחת המסקנות המובהקות שעולה מהסיפור הזה - ומרבים מהסיפורים בקובץ - הוא שהיחסים בין הורים לילדים הם לעולם פגומים: כולנו נועדנו להנחיל מפח נפש להורינו ולילדינו. במונולוג "הבנאדם שנהיה ממנו" אומרת אם על בנה, "אף פעם הוא לא אהב לעבוד קשה, כל החיים ניסה למצוא דרך לעשות רק מה שקל לו. ומה נהיה בסוף? איש קטן. אני אמא שלו, אז אני תמיד אוהב אותו, אבל אם לא הייתי אמא שלו, הייתי מסתכלת עליו ואומרת, הנה איש קטן ולא סימפטי". איזו אכזבה.

מה שגורם להרגשה הכללית מהסיפורים, שאותו מנסח בנה של הדוברת במונולוג "תבואו" (שהוא המשכו של המונולוג שצוטט כאן קודם): "קצת קשה - אתה מוותר. ואז אתה יושב ואומר לי 'אני לא מאושר.' אז תקום ותעשה משהו, כדי שכן תהיה מאושר."

"אני לא מאושר" הוא מטבע הלשון שמקביל ל"לא טוב לי", המשפט שאמרו, וחזרו ואמרו, גיבורי הסדרה "הבורגנים".

כן, אסף צפור הוא גם התסריטאי של "הבורגנים" ו"החמישייה הקאמרית", וקו ברור נמתח בין היצירות הטלוויזיוניות שלו, גם מבחינת התכנים וגם מבחינת הכתיבה: מצד השלילה צריך לומר שלעתים יש תחושה שאחדים מהסיפורים נכתבו מראש כתסריטים, כולל חלוקה לסצינות, לדמויות ואפילו לזוויות צילום, וכך הם נותרו; לצד החיוב צריך לומר שעל הדף - ללא התיווך של מצלמה, חלל, שחקנים והאינטונציות שלהם - הטקסט מקבל כוח, מאבד את הרובד הגרוטסקי או הפארודי שלו, והוא נקרא ביתר חומרה, במובן הטוב של המלה.

כן, יפה עשתה ההוצאה שבחרה לכריכה ציור של האמנית הישראלית המוכשרת זויה צ'רקסקי. אבל חבל מאוד שהחליטו לחתוך ולעבד את הציור - שבו נראים מבקרים יפאנים בתערוכה שמצלמים מה שנראה ספק כפטרייה אטומית, ספק ככתם רורשך. כך ע?קר הציור מסמליו ומהפרשנויות להם.

בין הכריכות, גיבוריו של צפור לא מאושרים, לא במישור האישי ולא במישור החברתי או הפוליטי, והם לא עושים הרבה כדי לשנות את מצבם, אולי נוסעים לאמריקה.

אחד הדברים המבריקים שעושה צפור בספר שלו הוא ניפוץ החלום האמריקאי שמתוק לטעמם של כל כך הרבה ישראלים מהמעמד שמככב בין דפי הספר. צפור אומר: אמריקה היא לא אופציה: היא אכזרית, היא קרה, היא מנוכרת, היא סיוט.

אם להיתלות באילן גבוה, נדמה כי גם בעיני צפור "מה שמצדיק יותר מכל/ את הבדידות את הייאוש הגדול/ היא העובדה, הפשוטה, החותכת/ שאין לנו לאן ללכת".

ככה גיבורי הספר הערמומי הזה - וגם קוראיו - תקועים כאן, עם כל כאביהם והפסדיהם, תיאובם והסתאבותם. הם מיטלטלים בין שלוש טראומות לאומיות נוכחות מאוד, מודחקות היטב, וצצות בסיפורים רק ברמז - זו של היהודים האשכנזים, זו של היהודים המזרחים וזו של הערבים. לפעמים הם אולי ניגשים למראה ואומרים לעצמם: אז לכאן נעלם כל השמאל. כן, אה?



'Japonaiserie', זויה צ'רקסקי, 2005 ,אוסף דורון סבג, צילום העבודה: דן ארדה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו