שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
יפתח אשכנזי
יפתח אשכנזי

כאשר שלחתי בפעם הראשונה סיפור ל"קשת החדשה", היה זה מתוך העיקרון הבסיסי שתמיד כדאי לנסות, וכדי להיות בטוח שלא איפגע ממכתב הדחייה שישלח אלי העורך אהרן אמיר, אמרתי לעצמי שאם יש משהו שהתנ"ך ניסה לומר בכל כרכיו, הרי זה שמוטב לא לסמוך על כנענים. גם לאחר שקיבלתי דוא"ל מנציגת "קשת", המודיע שהסיפור התקבל, המשכתי במורשת אבותי ושיננתי לעצמי שזו בוודאי מלכודת אמורית מתוחכמת שנועדה לגרום לי לקוות כדי להגביר את האכזבה.

כאשר פרצה מלחמת לבנון השנייה ואהרן אמיר, הפעם בעצמו, הודיע לי שנראה לו נכון יותר לדחות את הסיפור לגיליון הבא, השתנו פני הדברים. במקום להאשים את הכנעניות ולמצוא תקדימים בקונץ שעשו הגבעונים ליהושע, התחלתי לפתח סברה כי אמיר הקצין את עמדותיו הפוליטיות, וכתב העת שהוא מנהל הוא למעשה תא מנומנם של התנועה לארץ ישראל השלמה.

ואז קרה הדבר שהרס את קו מז'ינו שנבנה לתלפיות: אמיר התקשר כדי לקבוע פגישה בינינו. וכך הגעתי בחיל ורעדה אל משרדי "קשת" ברמת אביב. היתה זו שיחה מהסוג הטוב ביותר בסיטואציה שכזאת, שיחה שנעדרה כמעט לחלוטין היבט פרקטי. אמיר לא זימן אותי כדי לומר משהו, אלא למטרות היכרות. הוא לחש ואני התביישתי לבקש ממנו לחזור על דבריו, ובכל זאת הצלחנו לדבר על החדר ששכר אצל רטוש, על הסיפור ששלחתי, על שרגא גפני, ועל מה שהוא עצמו כתב ותירגם. כאשר יצאה החוברת, הוא ביקש ממני שאדבר בערב של "קשת", אירוע שהוכיח לאמי שישנם דברים גרועים יותר מבן עם יומרות ספרותיות.

שנה אחר כך אירע מקרה משונה. שלחתי סיפור מפרי עטי ל"קשת" וכעבור ימים מספר קיבלתי מכתב מאהרן, שבו הוא דוחה את הסיפור ובנימוס מצהיר שישמח לראות דברים אחרים. קשה להסביר את גודל הרגע, אבל במקום ללכת בעקבות הלב ולהבטיח לעצמי שיום יבוא והוא יכה על חטא ויאמר כי הטעות הגדולה בחייו היתה דחיית הסיפור, הפציע בי קול חדש. הרי עד כה הסתמן שאהרן אמיר היה בצד שלי, ויש אפשרות, קלושה ככל שתהיה, שהסיפור באמת לא טוב מספיק.

רק לאחר מותו הבנתי כי אותו רגע שבו ויתרתי על האינסטינקט שפיתחתי לא היה תוצר של התבגרות, חס וחלילה, אלא של יכולתו ורצונו של אהרן אמיר לקדם את הספרות בדרך היחידה שקיימת, לשבור את הבדידות. לעתים נוטים לשכוח את הבדידות שמלווה את השלבים הראשונים של מלאכת הכתיבה, אך היא שם. אין מה לעשות, מי שרוצה לכתוב יבלה שעות ארוכות לבדו מול דף או מול המחשב בשכתובים ושינויים, וגם כאשר ירגיש כי כבר יש משהו, עדיין ייוותר לבדו פעמים רבות.

לעתים נדמה שהרעש הנלווה לשיח הספרותי בישראל הוא כה מחריש אוזניים, עד כי גם אם יש הצלחה ומשהו זוכה להגיע לדפוס, אין לו נוכחות רבה יותר מהדיבור הדק המבקש לשכנע אנשים במדרחוב בן יהודה שמי שחושב כי הרג אזרחים ברצועת עזה הוא דבר מגונה אינו בהכרח שוכב עם ערבייה או ערבי. מאחר שלא נראה כי השיח הזה עתיד להשתנות בקרוב, הערך של מעשי אהרן אמיר היה עצום, לפחות מבחינתי. הוא העניק לי, ולרבים אחרים, את מתת ההקשבה מתוך עניין.

איני יודע את הדבר לאשורו, אך אם כך נהג לא רק ב"קשת החדשה", אלא גם ב"קשת" המיתולוגית, ייתכן שזו הסיבה לכך שמרבית הזרמים והכותבים שמאוחר יותר עיצבו, לטוב ולרע, את הספרות העברית עד היום, התחילו שם. לא מזמן קראתי כתבה על כתבי עת באחד העיתונים, וצוטט בה, כמובן, איש האקדמיה שטען כי סדנאות הכתיבה מחליפות היום את כתבי העת. אף שאני חושב שגינוי צעקני של סדנאות כתיבה אינו טוב או מעניין בהרבה מהצהרה שמדובר בתקווה הלבנה של הספרות העברית, עדיף שלא לבלבל בינן לבין כתבי העת. בסדנת כתיבה יש ממד כלכלי שאי אפשר להתעלם ממנו: אדם משלם כסף ובתמורה הוא מקבל, לפי איכות הסדנה, ידע וטכניקה ולעתים אף הכוונה.

התשלום והתמורה לא הופכים את סדנאות הכתיבה לבזויות (גם על לימודים באוניברסיטה משלמים), אך הוא בונה מערכת יחסים אחרת מזו הנוצרת עם עורך מסוגו של אהרן אמיר. רצונו לפרסם ולדבר עם סופרים ומשוררים צעירים כמבוגרים נראה חסר תועלת לעילא, לפחות מבחינתו, אך היה בשבילי עדות חיה לכך שאנחנו עוסקים במשהו שלא נמדד רק ברשימת רבי המכר ובפרסומות ברדיו. למרבה המזל, "קשת החדשה" אינו כתב העת היחיד במקומותינו, ואף שאהרן אמיר כבר מת, יש עוד שמורות שבהן מתאפשרת אותה דינמיקה.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ