הנה זה איש אשר אכל ושאר - ספרים - הארץ

הנה זה איש אשר אכל ושאר

"אני אומר שלא נירא ולא ניחת. בסך הכל אני חושב שלא היו הרבה תקופות כל כך חיוביות ופורחות בחיי העם הזה מאשר עכשיו". הראיון האחרון עם אהרן אמיר

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

בדיוק שבוע לפני מותו נפגשתי עם אהרן אמיר בביתו. קבענו להיוועד (כך נהג לומר במקום "להיפגש") לשם צילום ראיון. לא דיברנו על כך, אבל ידענו שזה הראיון האחרון, ומכאן גילוי הלב, הפתיחות, השתיקות העצובות והחיוך המתחטא שריצד פעמים רבות על פניו. למראה דמותו הכחושה שנשתקפה על המסך הפטיר בחיוך "אני נראה כמו אחד שנתבקש לישיבה של מעלה...". "הנה זה איש אשר כלה ונותר; הנה זה איש אשר אכל ושאר; הנה זה איש אשר ערוהו וחי". אהרן ידע שזה הסוף, או הקץ בפיו. המחלה אכלה בו אבל הוד הקדומים שקרן ממנו נותר כשהיה ואולי התעצם. למרות ייסוריו, ישב לאורך שעתיים זקוף, ערני ומלא עניין. כל שיר שקרא נשמע כצוואה אלינו, בני הדור הבא.

מעט מהדברים שנאמרו שם יובאו כאן והשאר ימתין לגואל שיסכים לשדר את המסמך התרבותי המצמרר הזה. חמש שנים קודם לכן נועדנו בבית קפה ברמת אביב ואני נער את בני השפחות. בשקט דיבר, קוצב את מלותיו ומטעים את ההברות הגרוניות. שפת העתיקים נבללה בלשונו עם סלנג חי באופן טבעי. "איך זה להיות אחר, לא אני? / איך זה להיות אתה, הוא?" תהה פעם בשירו "להיות אדם". ובאמת, איזה אדם תוהה בינו לבין עצמו איך זה להיות "רואה פני פרעה, טפסר אצל המלך דריוש, גלב רומאי בימי מרקוס אורליוס, עושה פסיפסים בביזנץ של תיאודורה, אפסנאי בקרב לקסינגטון, סתת בימי אחאב, רואה בכבד בשומר הקדמונה, כהן שמש אצטקי, פרש בחילות ג'ינגיס ח'אן, שופט בקרת-חדשת, טרובדור פרובנסלי, פושט עורות פליאוליתי" ואפילו "איך זה להיות במאה העשרים ושבע?"

הנה אני יושב עם אגדה חיה, מיתולוגיה עברית שידה בכל, אבל לא כל יד הורשתה לגשת אל הקודש. בן שמונים היה אז האיש עת נפגשנו לראשונה, ולא אחת תהיתי מאז, איזה אדם היה מבקש לקנות לו חברים בגיל כזה של חייו? ביקש ממני סיפור קצר והחזיר אותו מנומר מאות תיקונים זעירים בעט אמן. התעקש שאכתוב "עכשיו" במקום "כעת", "בקרן הרחוב" תחת "בפינת הרחוב". במקום "רק כמה דקות עברו" תיקן ל"לא יצאו כמה דקות", הקדים את המושא לנשוא, ביער את כללי הכתיב המלא הנהוגים כיום לטובת הכללים שהיו נהוגים קודם וכהנה תיקונים.

זה היה מנהג האיש משך עשרות שנים עם כל המתדפקים על האכסניה הספרותית המפוארת שהקים. בסוף 1980 הרצה באוניברסיטת חיפה על שירת מורו ורבו יונתן רטוש והציגו כ"שליח-מבשר-נביא למהפיכה העברית". אמיר סיפר בשירו על שאירע שם ועל הפגישה האחרונה עם רטוש לאחר מכן, שבועות ספורים לפני מותו: "זה בנוגע למה שאמרת שם בחיפה / פתח. הה כן? נהמתי, כמו לנפשי. תמהתי / אם מצא משהו שלא לטעמו. הצגת אותי / כנביא של המהפכה העברית, לחשש. אמנם כן / אישרתי. אבל זה לא זה, פסק, ספק / נוזף ספק מפציר. אני רק נער התוף".

ואכן, דברים שאמר על רטוש יאים להיאמר גם עליו. אהרן אמיר היה נער התוף של הספרות העברית וגם "בעל בית ופרדסן" כהגדרתו, שבערוגתו צמחו גילוי פלא של התרבות העברית. הוא טען שהספרות העברית אינה בוחרת נערי תוף שכן "היא חיה ונכתבת מאליה". ועדיין, התעקשתי, ממקומך הכתבת את הקצב ובעיקר הכשרת את הקרקע להצמחת גילויים כאלה. על כך ענה: "כל אחד עודר בחלקת אלוהים הקטנה שמונתה לו, וזהו זה. כל אחד הוא נער תוף בפינתו. אז אני בפינתי, עכשיו זה נקרא ?קשת החדשה' שם אני נער תוף. ואני שמח, שאני מרגיש שהצמחתי, שגיליתי עוד משהו (...) יש עכשיו משמרת שלמה שאני רואה אותם גדלים לעיני, ואני עוזר להם כמו נער תוף".

את שירו הראשון, "הגר", פירסם באביב 1943 אצל ישראל זמורה ב"מחברות לספרות". העברית בשיר היתה "מדושנת" כהגדרתו. "עכשיו אנשים מתקשים להבין את המלים, אבל אז היתה שפה גבוהה יותר, בייחוד בשירה, וזה עבר בשלום". הוא סיפר שלאחר פרסום השיר, זמורה הזמינו לקפה "קנקן" בכיכר דיזנגוף, "הושיט לי חוברת וצירף לזה ארבעים גרוש שכר סופרים. זה היה כסף. עצם זה שאתה שווה כסף, זה דבר מעודד מאוד. עוד באותו יום לקחתי את אמי לסרט בהצגה יומית".

טיוטה בכתב ידו של אהרן אמיר לשיר מאת המשורר האיטלקי מונטלה שאמיר עבד על תרגומו בימיו האחרונים. כתב היד נמצא על ידי אשתו, בטין אמיר, מקופל בתוך גיליון של כתב העת "Polyphonies", והוא אחד השירים שייכללו באנתולוגיה של תרגומיו שתראה אור בקרוב

דיבר על הדינמיות של התרבות העברית שאינה דומה לזו שלפני מאה שנים וגם בעתיד "התרבות העברית לא תדמה כלל למה שהיום. אני מקווה, ואנו צריכים להתברך בכך, אם זה יקרה. שזה באמת דבר חי וצומח". שאלתי, האם יוכל לסמן ציר התפתחות של התרבות העברית כפי שחווה אותה. הוא ענה שלטעמו, למשמרת הכותבים הצעירים יש כמה יתרונות סגוליים לעומת משמרת הסופרים הקנוניים הנחשבים, משום שהדור הנוכחי פתוח לעולם ובעל השכלה רחבה יותר. והיכן נמצאת המשמרת החדשה ביחס למציאות כאן, לעם שנמצא פה, לעבר, לשאיפות שלו?

"צריך לשקוד היטב על האליטיזם שלה (של משמרת הסופרים הצעירים), כי אחרת זה יהיה כזה כאילו, כל העסק הזה".

איך אתה מסביר אליטיזם?

"אליטיזם במובן הזה שהם יקפידו על שפתם, על מנהגיהם כאנשי תרבות ועל העניין הער והמתמיד בעולם. בדיעבד, כשנגמרו שנות ?קשת' הראשונה, סיכמתי ואמרתי שהיסודות שהנחו אותי היו שורשיות ופתיחות כאחת. ועל הדבר הזה צריך לשמור, כי אחרת באמת, עם כל ההתערות שלנו בעולם הגדול, זה עשוי להיות דבר פרובינציאלי, דבר קשקושי כזה, חסר ערך, פטפטני. אני רואה, אגב, בתוך חלק ניכר מהיבולים הספרותיים בפרוזה, רומאנים של 300-400 עמודים, אתה מחפש מה קורה פה - פטפוט! זה יוצא מתוך תקווה שמשהו מהם יצליח וימכרו עשרים אלף עותק. זה לא זה. אז לכן אני מתכוון לאליטיזם אפילו במובן הזה של הרגשת שליחות וייעוד. לעמוד כחומה בפני, מה שנקרא בלשון ?הארץ' ?לאנשים חושבים' - ?מול כל הצהוב'. זאת ההגדרה המעשית כיום.

אני שומע מדבריך שתנאי לפתיחות מעמיקה זה לוקאל פטריוטיזם, או משהו כזה?

"כן, זה צריך להשלים זה את זה. השורשיות משלימה את הפתיחות, והפתיחות את השורשיות. צריך שאדם ירגיש ששורשיו כאן, הוא מעורה כאן, יש לו שיג ושיח עם הציבור באמצעות המציאות שבתוכה הוא שרוי. ואחר כך הפתיחות לעולם, זה דבר... כמו שאמר פעם ניטשה: ?מי שלא ישמע קולות רבים, את קולו שלו לא ישמע אף פעם'".

בעקבות השיר "להיות אדם", האם אתה חושב שבתרגום סופרים מתקופות שונות מתרבויות שונות, במובן מסוים חיית חיים אחרים? "בהחלט. אתה צריך, לפי הגדרתי לפחות, להיות איש פלסטי, חסר עצמיות, חסר אישיות, כדי להיכנס לעורו של האחר, לחיות אותו, ואז תיטיב להפוך את זה לטקסט עברי. תרגום גם צריך לתת לך את ההרגשה שהוא כאילו נכתב בעברית, ויחד עם זה לשמור על איזה מין קליפה או חתיכת עור עליון שממחיש שזה בכל זאת בא מבחוץ. אני יכול להמחיש את זה בדבר אחד קטן. תירגמתי את הספר שמאיר אריאל עשה לו מוניטין, ?איים בזרם' של המינגוויי, שיצא אחרי מותו והוא לא הספיק אפילו לערוך אותו. סגנונו של המינגוויי הוא בדרך כלל מפורק, כזה זורם. ואני התחלתי לתרגם אותו כנתינתו, בסגנון מפורק. מסרו את זה לעורך, וכשבאתי לשאול את המנכ"ל באותה שעה, מה קורה, הוא אמר לי ?תשמע, הוא עובד עליך חזק מאוד, הכל נעשה פתאום חזק, מוצק, משפטים יצוקים, נכונים". אמרתי לו ?לא בא בחשבון'. אז מה עושים? שאל, ?תחליט שאתה נותן לאהרן אמיר להשתולל...' זה מצא חן בעיניו. הוא הורה לבטל את העריכה הקודמת ואמר ?תשתולל'. כתבת שיר בשם ?נהי לסופר החי' על ש"י עגנון באחרית ימיו, כשהוא ?מוטל פתאום בלי ניע בביתן לחסוכי מרפא, בינתו נעכרה ולשונו דבוקה, ועיניו כלות ואינן רואות'".

למה כתבת את השיר הזה?

"היינו מיודדים תקופה לא קצרה. הוא התעניין מאוד בתופעה של העברים הצעירים, לאחר שקרא את מאמרו של קורצווייל ?המשך או התחלה'. הוא היה גם די מחושב, ורצה להבטיח לעצמו מעמד גם לאחר מותו בדור הבא. חשב שזה אחד הצינורות להגיע ולהשפיע, להיזכר. גם הייתי היחיד מסופרי הארץ שהיה בשטוקהולם כאשר קיבל פרס נובל. אחרי שקיבל את הפרס ניגשו אליו דוברי העברית הספורים, ואז הוא אמר פתאום ?היי, הכנעני (במלעיל) פה, הכנעני פה'. זה עשה לו טוב משום מה לראות שדווקא האיש הזה נמצא פה וזה כאילו גם כן גשר (או קשר) לעתיד. על כל פנים היה לי רגש עז כלפיו כאדם. הייתי בא אליו לעתים מזומנות. אפילו בא אלי פעם פעמיים".

איך באמת נוצר החיבור הזה לכאורה בין עולמות: הוא יהודי ואתה מאוד עברי?

"אני אגיד לך. ברומאן הראשון שלי שהקדשתי לו בשנות החמישים רשמתי ?מעברי קטן ליהודי גדול'. אבל יחד עם זה, העברי הקטן, הוא שיירש את הארץ. בטווח ארוך. אבל אמרתי ?יהודי גדול' בהחלט, אין עוררין. ?עברי קטן' - אין עוררין".

דיברתם באמת על הבדלי ההשקפות האלה?

"כן. לא פעם. לא בצורה של עימות, למשל פעם ראשונה שבאתי אליו הביתה, היו לו מנהגים כאלה משונים במזיד, כן (מחייך), שהוא היה (מגיש) רקיקים קטנים כאלה. הביא כוס תה, אחר כך שם את הכיפה על ראשו. אמרתי לו, ?תגיד לי, אתה שלם עם הכיפה הזאת?' ואז הוא אמר לי: ?שמע, אני שאלתי זאת את ביאליק כשכתב ?שמים, בקשו רחמים עלי' - ?אתה שלם עם השמים האלה, מאמין בהם?' - ואז הוא הוסיף את האימרה הידועה החסידית ?אין דבר שלם יותר מלב נשבר; אין דבר ישר יותר מסולם עקום; ואין דבר עקום יותר מפתגם ישר'. אז הוא העיד על כך ?לבי שבור, אבל זהו, זאת השלמות שלי'. וזה בא לידי ביטוי לא פעם. מצד שני היה אומר לי שבשבילו הסמכות העליונה לומר דבר חיובי על סיפור שלו - זה הרב קוק המנוח".

זו היתה סמכות עליונה בשבילו?

"כך היה מתיימר לומר. רצה להגיד ?אני, עולמי זה שם. זה האוקיי שלי. מה שיגיד קורצווייל וכל האחרים - זה ברכה לשעתה. אבל פה זה ברכה לעולם".

אהרן, אנחנו מסיימים ו... אני לא יודע איך לסיים. זה לא ראיון רגיל. אני מאוד מקווה שנוכל להמשיך ולעשות עוד ראיונות כאלה, אבל עדיין יש מספיק פרספקטיווה כדי לומר כמה משפטים לאלה שיצפו בך אחריך וינסו לשמוע, ללמוד ממך ולשאוב משהו ממך הלאה. מה אתה אומר לנו?

"טוב, אני יכול להגיד לך שאני חי בהרגשה שמלאו ימי. זהו. ממש ככה. כי אה... יותר מ-84 שנים חייתי במצב של פעילות מתמדת ובריאות חזקה. כל מה שאתה רוצה. הייתי איש חזק. לפני כמה חודשים התחילו כל הבעיות הבריאותיות שלי, ואני חושב שזה, זה הרגע להגיד שלום. פחות (פשוט) מאוד. תוך כדי חודשים אחדים. מאמין שזה לקראת הסוף. ואני לא, לא נרתע מזה, מפני שאותן 84 שנים וחצי נותנות לי את העוצמה להתבונן בפני ה... הס... הקץ, אם אתה קורא. אם אתה רוצה. זהו.

מה אתה אומר לנו, אלה שנשארים אחריך?

"אני אומר שלא נירא ולא ניחת. אנחנו הולכים בקו של גידול, של צמיחה, של עשייה, למרות כל הגילויים החלולים והריקניים שמסביב. ובסך הכל, אני חושב שלא היו הרבה תקופות כל כך חיוביות ופורחות בחיי העם הזה מאשר עכשיו. זהו. ואני הייתי שמח להמשיך לקחת חלק בזה, בתחושה הזאת. אם יתרצו לי האלים, מה טוב; אם לא - אז לא".

בזה תם אותו דו-שיח אחרון שלנו. ומעולם לא גבהה קרנו בעיני כבשעה ההיא.

רשימות נוספות על אהרן אמיר: האם היה קשר בין כישלון השיווק של ספרי אהרן אמיר הראשונים לבין דרכו האידיאולוגית?

מתת ההקשבה

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ