בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עמוס עוז, תמונות מחיי הכפר

בספרו החדש מצביע עמוס עוז על מקום מוכה שיתוק, שסובל ממחלה ממארת ומקבל בדממה את הדין

תגובות

תמונות מחיי הכפר

עמוס עוז. הוצאת כתר, 217 עמ', 84 שקלים

שמונה סיפורים קצרים מאכלסים את ספרו החדש של עמוס עוז, "תמונות מחיי הכפר"; שבעה מהם מתרחשים במושב הפסטורלי תל אילן. כל אחד מהם עומד לפני עצמו, על אף שדמויותיו מופיעות לסירוגין - כעוברי אורח או כניצבים - גם בסיפורים אחרים. כל סיפור הוא תמונת תקריב של דמות אחת, או של בית אחד, במושב החקלאי שנבנה לפני יותר מ-100 שנים, ושבתיו הנאים, העטורים עצי נוי, משקיפים על גבעות הרי מנשה. אולם ההיכרות עם חיי הכפר ועם הדמויות שגרות בו אינה אידילית כל עיקר: היא משקפת בהצטברותה מרקם אנושי ופיסי של שקיעה ושל ניוון.

התנועה המוכנית מול ספריו של עוז היא לאתר בהם עמדה פרשנית ביחס למצב הישראלי. תנועה זו נגזרת גם מאופיים של כתביו וגם ממעמדו הציבורי הקאנוני של עוז כ"הצופה לבית ישראל". קשה - ולעתים גם בלתי אפשרי - לסרב לציווי שמבקש לראות בכתביו שיקוף מעמת של ההוויה הישראלית או דבר נבואה מקומי. המחויבות האלגורית הזאת, שהצטברה במשך יותר מ-40 שנות פעילותו הספרותית של עוז, נוצרה על ידי המחקר הספרותי והביקורת, וגם על ידי העמדה האינטלקטואלית העקבית שלו, שמעוררת הערצה או חימה, בהתאם למשב הרוח הלאומי.

"תמונות מחיי הכפר" מונע על ידי פשטות בלתי אופיינית, נקייה וכמעט מסנוורת. יש דבר מה עקרוני, בסיסי ואפילו נוסחאי, באופן שבו משורטטות התמונות שמאכלסות אותו. הכתיבה סבלנית ועיקשת, רדופת חזרות, כמו מבקשת להבהיר מצב עניינים שריר, נתון וחד-משמעי; מבקשת להגיף את חלונותיה ולהבריח את דלתה כדי ללכוד את הקורא בתוכו, נטול יכולת להיחלץ או להינחם באמצעות פרשנות לוליינית. המטאפורות של הספר נעדרות תחכום, והן אינן מרובות רבדים: הכרסום המסתורי ששומעים גיבורי הסיפור "חופרים" מתחת ליסודות הבית הוא בעל משמעות אחת, מספיקה לעצמה. הבית עומד להתפורר, וקריסתו העתידית מוצגת באופן בלתי אמצעי; שום קריאה יצירתית לא תאפשר להסב ממנה את המבט.

סוגיית חורבן הבית היא הנושא המרכזי שמעסיק את הספרות הישראלית משחר כינונה; השדרה המרכזית של הספרות שלנו עוסקת ללא לאות בבית הישראלי ובאיום חורבנו, ותכופות היא מבקשת לתאר אותו באמצעות מבטים פנורמיים ומבנים מונומנטליים, שיגאלו או ישקמו אותו. עוז בוחר כעת בדרך אחרת - מיידית, ערומה וחד-משמעית, וזו בחירה בלתי רגילה, מאיימת ואפילו מבהילה. הוא מונע את הנחמה של המורכבות, של קריאות סותרות ושל תמרונים מטאפוריים. כמו נואש מכל אלו, הוא כותב נכוחה, בקול ברור, פשוט וסבלן; הוא כותב את שרודף אותו.

הפשטות הזאת רדופה, והיא כתובה מתוך תחושת בדידות עמוקה. הפשטות, על חוסר המוצא שהיא מזמנת, גם על רגעי ההומור שבה, הופכת את "תמונות מחיי הכפר" לספר אפל וקודר ביותר. "אצלנו בכפר" אין אפשרות לשינוי או לגאולה; הכפר הפסטורלי, הנושן והירוק, שבני העיר מציפים את רחובותיו בשבתות כדי לקנות יינות-בוטיק או גבינות צאן, הוא אתר של שחיתות, עזובה והזנחה. הוא נועד להיות דבר מה אחר, ועם חלוף הזמן שקע, ממתין לשווא למה שכבר לא יתרחש; אפוף בגעגועים נטולי תקווה הוא משלים עם גורלו ביראה ובהכנעה. לא ניתן עוד, במעשה הסיפור, לתקן אותו או להושיעו.

כל הסיפורים שבקובץ מונעים על ידי חטא קדמון של אלימות ביתית, נהדפת ונשכחת, שהזמן לא מחה ולא השכיח. "חיי הכפר" השלווים מבקשים להסות אותה, חותרים לשמר, מכוח ההרגל - שעות פתיחת הספרייה, תיקון הרצפות על הכביש, לימונדה על המרפסת - איזו פרובנציונליות נושנה ונוסטלגית; להותיר את השקר המוסכם של קהילה שבה "כולם מכירים את כולם". אולם לכל אחד מהפרטים שמרכיבים את "כולם" יש איזו משימה שעליו לבצע, חובה עמומה ובלתי ידועה שרודפת אחריו, על אף שהוא אינו זוכר בדיוק מה טיבה. רק עצם קיומה פועם בו מבלי דעת וללא מנוח: שהרי משהו לא כהלכתו; החפצים, בסדרם המדוד והיאה, אינם נמצאים במקומם. חלה טעות גורלית; החיים היו צריכים להיראות אחרת, תל אילן היה צריך להיות מקום אחר, והתבוסה שהוא מסמן היא מגפה ממארת של שיתוק, עזובה ובגידה. אין מי שירפא: "דור העתיד" של הכפר איננו; הבנים נטשו, מתו, לא שומרים על קשר. ההורים חיים על זמן שאול, מבקשים למצוא מחסה בהרגל, מצפים שהאבק שמצטבר עם הזמן החולף יעטה על הפצעים גלד.

בסיפור "אבודים", אלדד רובין, הסופר שחי בכפר ושכתב על אימי השואה, מותיר לאחר מותו את ביתו מגובב, חרב, משופע בריבוא חדרים ומסדרונות מפותלים ועזובים. הבית עומד כמו "שן שחורה בתוך טור של שיניים צחורות", ולכן סוכן הנדל"ן שמסייר בו מתכנן להרוס אותו ולבנות במקומו וילה מוארת ומגונדרת, שתשמש בית קיט לזרים. הוא נע בריבוא החדרים והמסדרונות, פינות המסתור והמרתפים, שאין מכשיר או מלים שיאירו אותם או יאווררו אותם. ככל שתנועתו בהם נמשכת הוא אובד במבוך, הופך לרפה, אדיש לסכנה, לתשוקה ולאימה. הוא ננעל במרתף; הוא יודע שמכאן אין לו עוד לאן למהר. אין לאן למהר, אין לאן ללכת, ולכן כל שנותר לתושבי הכפר, הנעולים איש איש במרתפו, לשבת אחת לכמה שבועות, בביתם של דליה ואברהם ברוך, לאכול פשטידות ולשיר בציבור, לשיר שירים ישנים מן הימים שבהם "הכול היה נהיר לכולם".

"לא נותרה לי עוד שום סיבה להפנות את גבי לייאוש", כותב המספר, שנקלע לערב השירה בציבור, ומוצא לבסוף את עצמו, כמו מונע על ידי כוח עליון, מתחת למיטה בחדר השינה, אתר של אסון ישן, שכדרכם של אסונות, לקח זמן להכיר בו.

והכוח העליון הזה, שמפר את הריאליזם של כמה מהסיפורים, מגיע לשיאו בסיפור שחותם את הספר. הוא היחיד שאינו נושא שם יחיד בלשון רבים, אלא נקרא "במקום רחוק בזמן אחר". הוא לא מתרחש בהכרח בבתי תל אילן או ברחובותיו, אלא בכפר נידח ונטול חסות, שריקבון ורעל פושים בו; כפר שבו כל הכללים החברתיים הופרו, והניוון חוצה בו את כל הגבולות. וגם נביא זר שמופיע לפתע, מואר ומתנועע בכוח חיות שמבקש להעיר לחיים את סביבתו, מובס ונעלם כמו שהופיע. הקברן הזקן של הכפר אומר על המקרה המשונה: "מה יש פה לדבר ולדבר. דיבורים הרי לא יועילו".

דיבורים לא יועילו, ואולי גם סיפורים של תקווה והתחדשות לא יועילו; הנחמה שהם מציעים מתפוגגת כמו משב רוח קל. ואולי אין מה לעשות, הנה הדברים נשמעים ברורים וכואבים בפשטותם, מלבד לקבל בדממה את הדין ולהמתין בחדרים לימים שכבר לא יגיעו; להתנחם רק, כשדממת הלילה מאפשרת, בקולות וביללות שנשמעים מעבר לגבעות של תל אילן, מארצות התן הרחוקות.



בית על גבעה, אורי ריזמן, שנות ה-70



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו