בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הארווי מילק - חלוץ המאבק לזכויות ההומואים והלסביות

המאבק העכשווי על נישואים הומו-לסביים חב הרבה להארווי מילק, המנהיג ההומו שגרם לקהילה הגאה של סן פרנסיסקו בשנות ה-70 להעביר את המאבק מהרחוב גם אל הממסד. זה נגמר ברצח בבניין העירייה, ובאוסקר לשון פן

תגובות

בסוף 72' שכרו הארווי מילק ובן זוגו סקוט סמית דירה ברחוב קסטרו בסן פרנסיסקו, לב הרובע ההומואי בעיר. "נשמע כמו אתר נופש לקובנים", התבדח מילק על שם הרחוב שבו גם פתחו השניים חנות קטנה לצילום ומתוכו, לימים, שינו את תולדות התנועה ההומו-לסבית האמריקאית. בסרט "מילק", שעולה החודש לאקרנים בישראל, משחזר הבמאי גאס אן סנט בדייקנות חסרת פשרות את חייו של מי שנחשב לפוליטיקאי ההומו הראשון בארצות הברית. השחקן שון פן, שמגלם את מילק ודומה לו באופן בלתי רגיל, זכה בשבוע שעבר באוסקר על הופעתו.

מאבקו הפוליטי של מילק סימן מפנה חד בדרכן של התנועות לשחרור ולזכויות הומואים ולסביות. הפוליטיקה שלו לא רק המחישה לרבים את חשיבות נראותם הציבורית, שבאה לידי ביטוי במצעדי גאווה המוניים, אלא גם זרעו את הזרעים למאבק החוקתי והמשפטי של קבוצות שוליים אלו באמצעות המערכת הפוליטית ובתי המשפט. מאז נבחרו בארצות הברית פוליטיקאים הומואים לעיריות וגם לקונגרס, ובעשור האחרון כיהנו ראשי עיר הומואים בפאריס ובברלין. באיסלנד מונתה באחרונה ראש ממשלה לסבית.

הסרט "מילק" יצא עוד בטרם שככה הסערה הציבורית שהתחוללה בארצות הברית סביב "הצעה 8" לשינוי חוקת מדינת קליפורניה, כך שהגדרת הנישואים תחול רק לגבי בני זוג הטרוסקסואלים ובכך תסתום את הגולל על האפשרות לנישואים חד-מיניים במדינה. התיקון עבר ב-5 בנובמבר האחרון, יום לאחר שאושר בבחירות. מיד לאחר מכן התקיימו הפגנות ופעולות מחאה ברחבי ארצות הברית והוגשו כמה עתירות נגד התיקון לבית המשפט העליון של קליפורניה (שהיה אמור לקבל החלטה בעניין השבוע).

מאבק מהסוג הזה אולי היה נראה דימיוני לגמרי כשמילק וסמית עברו לרחוב קסטרו, אז עוד היו העדפות מיניות חריגות עניין מחתרתי למדי בארצות הברית. כמעט בכל הערים במדינה חיו הומואים בארון; כמו אלה שמחוצה לו, גם הם נתפסו כקוריוז במקרה הטוב, וכאויבי הציבור במקרה הרע. רבים נהרו לשתי ערי מקלט: גריניץ' וילג', השכונה הבוהמיינית בניו יורק שהיתה לסמל גאה אחרי מהומות "סטונוול" ב-69', ורחוב קסטרו בסן פרנסיסקו, שמשך אליו בעיקר היפים חובבי סמים קלים ושוחרי שינוי פוליטי.

"זה היה משתה ארוך של התגפפות ואהבה", מספר על החיים ברחוב דן ניקולטה, שעבר לשם עם בן זוגו בגיל 19 ועבד בהמשך בחנות הצילום של מילק, בראיון טלפוני מארצות הברית (כמו כל שאר המרואיינים בכתבה זו). "היתה תשוקה באוויר, שהיתה קשורה לידיעה שמצאנו את הבית ואנחנו יוצרים אותו. המזיגה של התרבות ההומואית ותרבות הנגד עוררה התרגשות אדירה. אם ירדת לקנות לחם, נישקת את כל מי שראית בדרך. זו אווירה של עיר קטנה באמצע עיר גדולה, והתחושה היא אוטופית - רואים אהבה חד-מינית ברחוב ומתרגשים מהרעיון של נראות חד-מינית כמעשה פוליטי".

קליב ג'ונס, פעיל פוליטי שהתגורר ברחוב קסטרו בשנים אלו, מתאר את הסאונות כמקומות המפגש המלבבים ביותר. "יש אי-הבנה בעניין הזה", הוא אומר, "חושבים על סאונות כעל מקומות אפלים ומסתוריים. זה רחוק מהאמת, זה היה הדבר הכי משפחתי בעולם. היית הולך לשם, מזדיין, פוגש חברים, שומע רכילות, מתכנן את ההפגנה הבאה, אבל הכל באווירה נעימה וידידותית".

חייו של מילק תוארו בביוגרפיה "The Mayor of Castro Street" מאת רנדי שילטס, ובסרטו התיעודי של רוב אפשטיין "The Times of Harvey Milk". בתחילת דרכו בסן פרנסיסקו היה מילק, אז בתחילת שנות ה-40 לחייו (ומבוגר ב-20 שנה מסמית), היפי מתחיל. בסוף שנות ה-60 הוא גידל שיער ארוך, התחבר ליוצרי תיאטרון רדיקלי בניו יורק ונטל חלק בהתנגדות למלחמת וייטנאם. מכריו מילדות השתוממו מהאופן שבו תואר ב"טיים" בכתבה על טום אוהורגן, מפיק המחזות "שיער" ו"ישו כוכב עליון", שעמו עבד מילק: "הארווי מילק הוא גבר בעל עיניים עצובות - עוד היפי מזדקן, בעל שיער ארוך-ארוך, שלובש ג'ינס דהויים וחרוזים יפים".

הם התפלאו משום שרק שנים ספורות לפני כן מימש מילק את ציפיות משפחתו היהודית בלונג איילנד ונהנה ממשרה נוחה ככלכלן בחברת השקעות. הוא היה שמרן נלהב: שלושה חודשים לאחר שסיים את לימודיו התגייס לחיל הים כי רצה להשתתף במלחמת קוריאה ולהציל את אסיה מהקומוניזם (אחרי כארבע שנות שירות הודח כשהתגלה כי הוא הומו); ב-64' חילק ביחד עם בן זוגו אז, ג'ק מקינלי, מנשרים של המועמד השמרן לנשיאות, בארי גולדווטר, ברכבת התחתית של ניו יורק.

חבריו לתיכון ובני משפחתו זוכרים את נטייתו לתיאטרליות יתרה וחיבתו לבמה. כבר בגיל 14 היה נוסע לניו יורק כדי להאזין למיטב האופרות. המטרופוליטן, בית האופרה של הכרך, היה אז אתר מפגש מרכזי להומואים: מיד לאחר כיבוי האורות היו ידיים זרות נשלחות לעבר השכנים, ופעמים רבות היה הערב מסתיים במפגש דיסקרטי.

מילק לא חיפש רק מין בבית האופרה. בשנים אלו הוא פיתח את טעמו האנין - אמו, מיני, התגאתה בכך שבימי מלחמת העולם השנייה ביקש ממנה בנה כסף לא כדי לרכוש משקה או נעליים, אלא כדי ללכת לאופרה. המלחינים האהובים על הנער בן ה-15 היו מאהלר, שטראוס וואגנר. המוסיקה של ורדי, טען, לא היתה מספיק מתוחכמת לטעמו.

מקום ליד השולחן

המעבר לרחוב קסטרו העמיק את מודעותו הפוליטית והחברתית של מילק - לא רק לרדיפת הומואים ולסביות בעיר, אלא גם לעליית מחירי שכר הדירה, למדיניות תכנון שהעדיפה אינטרסים של יזמים על פני אלה של דיירים מעוטי יכולת ולחוסר השקעה בחינוך. בבחירות של 73' הציג את מועמדותו לתפקיד מפקח עירוני, אחד משישה פוליטיקאים שנבחרו לנהל את העיר לצד ראשה.

"אני בן 43 עכשיו ואני יכול לעשות אחד משני דברים", אמר בראיון. "להתרכז בעשיית הרבה כסף, כשאני נהנה מבערך עשר שנים של חיים הומואיים פעילים, ואז לפרוש בגיל 53, או שאני יכול להיות מעורב ולפעול נגד הדברים שמפריעים לי בחברה. עלי להילחם לא רק עבור עצמי, אלא גם עבור בן זוגי ועבור מי שיהיה בסופו של דבר בן זוגו הבא. הדברים חייבים להיות טובים יותר בשבילם ממה שהיו בשבילי".

בניגוד לדעה הרווחת, מילק לא היה ההומו הראשון מחוץ לארון שנבחר למשרה ציבורית; עוד קודם לכן כיהנו לסביות והומואים בכמה מועצות עירוניות בארצות הברית. אך אישיותו הכובשת והשימוש המושכל שעשה בכלי התקשורת הפכו את עצם מועמדותו למשרה בעירייה למהפכה. עשרות אלפי ההומואים והלסביות בסן פרנסיסקו גילו עד אז עניין מועט בפוליטיקה ממסדית, ואילו אלה שהצביעו בבחירות תמכו במועמדים ליברלים וסטרייטים שהתיימרו לייצג את האינטרסים שלהם.

"לא התייחסתי אליו ברצינות בהתחלה", מספר ג'ונס, שהגיע לסן פרנסיסקו מפניקס, אריזונה, בגיל 19. "באתי לעיר מתוך עניין בקבוצות שלחמו למען שחרור הומואים, והארווי נראה כמו מי שהגדרנו כ'אויב' באותה התקופה. הוא היה בעל עסק, ולבעלי עסקים היתה מנטליות שמרנית יחסית. חוץ מזה הוא היה רפובליקאי בעברו. למרבה האירוניה, כל מה שגרם לי לחשוד בו במפגש הראשון גרם לי להעריך אותו בהמשך. הוא לא היה אידיאולוג, אלא רצה בעיקר להגיב על צרכים של אנשים רגילים. הוא רצה לעבוד עם דמוקרטים, אבל לא היה באמת שייך אליהם. הוא התנגד למלחמה, ורצה להתיר שימוש במריחואנה, אבל בסופו של דבר הפוליטיקה שלו היתה יותר שכונתית".

למה אנשים רדיקליים, שחשבו על העירייה ועל כל חלקי המנגנון שלה כאויב, התגייסו למען מערכת בחירות פוליטית?

"הארווי עלה על עניין חשוב של נראות. הוא עשה הצגה תקשורתית שלמה מהמועמדות שלו. למרות התהפוכות הפוליטיות של שנות ה-60, בכל זאת מדובר בשנים שבהן לא היה שום דבר פתוח בהומואים. מצד אחד רצינו להגיד לכל מי שסביבנו 'אנחנו קיימים', ומצד שני להגיד להומואים 'עלינו להתארגן בעצמנו'. זה היה זר וחדש לכולם".

מילק (מימין: בגילומו של שון פן). בתחילת דרכו הפוליטית נשבע להתרחק ממריחואנה וסאונות צילום: ויז'ואל פוטוס

ניקולטה, שסייע אף הוא לקמפיין של מילק וניהל את חנות הצילום במקומו כשהיה עסוק במסעות הבחירות, אומר שמילק היה הראשון שהראה את חשיבות השימוש בפוליטיקה הממסדית: "הוא אמר: כל הפוליטיקה הרדיקלית והתנגדות לשלטון זה בסדר גמור, אבל אם אין לכם מקום ליד השולחן לא תגיעו רחוק. באותו זמן המועמדים הליברלים שייצגו את ההומואים נתנו להם רק פירורים, לא מקום ליד השולחן".

מילק התמודד בשלוש מערכות בחירות עד שלבסוף, ברביעית, נבחר למפקח. הוא ניהל קמפיין מקומי ואישי, נסע באוטובוסים, שוחח עם אנשים ברחוב וניסה לשכנע את לקוחותיו בחנות הצילום להירשם כמצביעים ולתמוך בו. הוא הצליח לקבל חשיפה חסרת פרופורציה בעיתונות הצהובה של סן פרנסיסקו, שאמנם היתה שמרנית אך נטתה לסקר בהרחבה סיפורים שנגעו להומואים - שנתפסו אז כסנסציוניים.

"המסר העיקרי של מילק במערכת הבחירות היה לצאת מהארון", מספר פרנק רובינסון, בן 81, סופר מסן פרנסיסקו שכתב את נאומיו. "אנשים התחילו להכיר בחשיבות של נציג הומו, כמו שגבר שחור מייצג קהילה שחורה. שהקהילה תדבר בפני עצמה ולא שכל מיני ידידים לבנים או סטרייטים ידברו בשבילה. בגלל זה לא היה קשה לשכנע אנשים להצביע. עוד לפני שמילק בא לעיר היו קהילות קטנות של הומואים, היו ברים מקומיים שהגישו בימי ראשון בירה בזול, או ארוחה של ספגטי ועוף מטוגן, מין מפגש חברתי - כמו פאב באנגליה. אלה האנשים שאליהם מילק פנה, ובמהרה ראית אותם מסתובבים בחנות הצילום ומתחילים לשכנע אחרים להצביע".

"אוננות יכולה להיות כיף, אבל היא לא מחליפה את הדבר האמיתי", כתב מילק במאמר בעיתון מקומי. "הגיע הזמן שהקהילה הגאה תפסיק לשחק עם עצמה ותעבור לדבר האמיתי. יש כאלה שמסכימים להסתפק בפירורים כי הם חושבים שזה כל מה שהם יכולים להשיג, למרות שאם הם ידרשו את הדבר האמיתי, הם יגלו שהם בהחלט יכולים להשיג אותו".

זרותו של מילק, כמו התנהגותו התיאטרלית והופעתו ההיפית, הרחיקו ממנו את קולותיהם של הליברלים המתונים, בהם גם הפעילים הגאים הוותיקים בעיר. קהילת הדראג-קווינז המקומית, לעומת זאת, שלא היתה מודאגת מייצוגיות, תמכה בו בפה מלא. תומכים אחרים היו כמה מבעלי הברים ההומואיים שרצו לחזק כוח פוליטי שימנע את פשיטות המשטרה עליהם, וכן משתמשי הסמים הקלים. דניס פרון, דילר מקומי וגורו של קהילת חובבי המריחואנה, הצטרף לקמפיין של מילק ומשך אליו מצביעים רבים.

אך לא היה בכך די. מילק קיבל 17,000 קולות בבחירות של 73', והגיע למקום העשירי מתוך 32 מועמדים (נבחרו ששת המועמדים בעלי מספר הקולות הגבוה ביותר). היה זה הישג מרשים ביותר למועמד שהוציא רק 4,500 דולר על קמפיין הבחירות שלו, סכום אפסי לעומת המועמדים האחרים. רובינסון מספר שאפילו הישג זה נראה דמיוני בעיר הולדתו: "כשהייתי מעורב בפוליטיקה הומואית בשיקגו, אפשר היה רק לחלום על נציג הומו בעירייה. ההישג הכי מרשים שלנו היה 200 איש שצעדו בשדרה מרכזית והתנשקו בהפגנתיות מול העירייה. כשפגשתי את הארווי ושמעתי שקיבל יותר מ-15 אלף קולות, ידעתי שאני רוצה לעבוד איתו".

דוגמה מהפמיניסטיות

שבועיים לאחר הבחירות הסתפר מילק ונדר שני נדרים: לעולם לא להשתמש במריחואנה ולעולם לא ללכת לסאונות. "החלטתי שכל זה חשוב מכדי שייהרס אם יתפסו אותי מעשן ג'וינט או יעצרו אותי בפשיטה על סאונה", אמר אז. בבחירות הבאות שיכלל מילק את יכולותיו הפוליטיות וניסה למצוא בעלי ברית מחוץ לקהילה ההומואית.

"זה התחיל ברגע שהתארגנו באופן מקומי, ועברנו מדלת לדלת", מספר ג'ונס. "התחלנו לגלות שלהומואים ולקהילות אחרות יש אינטרסים משותפים. כשהגעתי לעיר היה די קל למצוא דירה זולה, אבל לאורך השנים זה השתנה וההומואים הפכו קרובים לקהילה הלטינית במאבק נגד העלאת שכר הדירה. מה שסייע לזה הוא גם מה שמקשה יותר מכל על סולידריות בין הומואים: העובדה שאנחנו פרושים בין כל האוכלוסיות - שיש הומואים לבנים, שחורים, סינים, לטינים. לכן היה לנו אל מי לפנות בקבוצות אחרות".

פרופ' דגלס קרימפ, היסטוריון של הקהילה הגאה מאוניברסיטת רוצ'סטר, ניו יורק, תולה חלק מהצלחתו של מילק ליצור קואליציות בדוגמה שסיפקו מאבקי השחורים והפמיניסטיות: "המודל של פוליטיקת זהות של קבוצות אחרות עמד מול עיני התנועה של מילק. כפי שנשים גילו שהן ממלאות תפקיד שולי בקבוצות פוליטיות, שהן הפכו לסוג של מזכירות, התגבשה אצל הומואים הבנה דומה. כולם היו במאבקים נגד וייטנאם ולמען זכויות מיעוטים, ולכן היו מאוד מודעים אליהם.

"עניין אחר שבדרך כלל לא מתייחסים אליו הוא האופי של הסצנה ההומואית. גם אם היא לא היתה נטולת גזענות, היא בהחלט עירבה אנשים ממעמדות וגזעים שונים. התרבות המינית שלנו איפשרה לאנשים להיתקל לא מעט בשונים מהם. עד היום אם אני רואה גבר שחור הולך עם גבר לבן ברחוב, אני מיד שואל את עצמי אם הם הומואים. אחרת פשוט לא רואים את זה הרבה".

הברית המשמעותית ביותר שיצר מילק היתה עם איגוד נהגי המשאיות "טימסטרז", גברים שהיו ברובם שמרנים למדי ואף הומופובים. אלן ביירד, ראש האיגוד, פנה למילק וביקש ממנו את עזרתו בארגון חרם על יצרני הבירה קורס, שסירבו לקבל את תנאי איגוד העובדים. מילק קיבל את הצעתו של בירד וקידם במרץ את החרם על הבירה בברים הומואיים. בתמורה דרש שהאיגוד יקבל לעבודה נהגים הומואים, וכך אכן נעשה.

ג'ונס סבור שגם אם היתה זו ברית טקטית, יצירת הקשר בין הומואים לבין עובדים היתה צעד בכיוון הנכון, שכיום אפשר לראות את פירותיו: "במקום להגיד 'אני כמו כל אחד אחר, רק עושה דברים אחרים במיטה', ניסינו להגיד 'דווקא במיטה אני עושה פחות או יותר מה שכולם עושים, אבל בכל צורה אחרת אני שונה'. האמירה הזאת היא שמקדמת את החיבור בין הומואים ולסביות לבין קבוצות אחרות שנלחמות על זכויותיהן, ובארצות הברית החלוקה המעמדית היא העמוקה ביותר וגם זו שמקבלת את תשומת הלב הנמוכה ביותר. דרך המאבק התחלנו להבין מי הידידים שלנו ומי האויבים שלנו".

מסתובבים עם משרוקית

במערכת הבחירות של 75' זכה מילק לתמיכתם של איגודי עובדי הבניין ושל נהגי משאיות הבירה. עם זאת, התקשה להשיג את תמיכת ארגוני ההומואים המתונים והלסביות. האחרונות שמו לב שנשים כמעט שלא השתלבו במערכת הבחירות שלו או נראו בסביבתו של מילק, אף שלסביות רבות תפסו תפקיד מרכזי בתנועות הפוליטיות בסן פרנסיסקו. "אני חושב שהוא באמת היה פמיניסט", אומר ניקולטה, "אבל מבחינה חברתית הוא בהחלט העדיף חברת גברים. כל הזמן היו בחורים חמודים שהארווי רצה ליהנות מחברתם. זה היה אפלטוני לגמרי, לא היה בזה שום עניין רומנטי. יכול להיות שהיתה בזה גם משיכה מינית, אבל בהרבה מהמקרים, לא באופן ישיר, זו לא היתה בהכרח תשוקה לשכב עם מישהו".

למרות התמיכה האדירה, מילק שוב לא נבחר. כל ששת המפקחים הקודמים נבחרו בשנית, ואילו מילק, שהגיע למקום השביעי, החל לתכנן את מערכת הבחירות הבאה. חודשיים לאחר מכן הגיש את מועמדותו למועצת המדינה (State Assembly) של קליפורניה. ב-76' הפסיד מילק במערכת הבחירות השלישית שלו בהפרש של 3,600 קולות בלבד, אך התמיכה הרבה שקיבל סימנה אותו כיריבם של הכוחות השמרניים וההומופוביים, וכסמל למהפכה שהלכה והתקרבה.

בחירתו של מילק במערכת הבחירות שהתקיימה שנה לאחר מכן התאפשרה במידה לא מבוטלת הודות להתעצמות הרדיפה המשטרתית של הומואים ופעילותם הציבורית של פוליטיקאים שמרנים. באותה השנה ניסה הסנאטור ג'ון בריגס להעביר חוק שיאסור על העסקת מורים הומואים, כשפניה של אניטה בריאנט, מתמודדת לשעבר בתחרות מיס אמריקה וזמרת פופ בינונית, מתנוססים על הקמפיין הזה. הדיון הציבורי סביב הצעתו של בריגס הוציא לרחוב אלפי הומואים ולסביות מלאי שנאה למשטרה.

"יש כוחות שמאחדים קווירים בכל מקום", אומר ג'ונס, "החשוב ביניהם הוא הפחד מאלימות פיזית, התחושה כשמשטרה באה לבר ואומרת לכולם ללכת הביתה. השוטרים ייצגו את כל הכוחות שרצו להוציא אותנו מהרחוב". רובינסון מספר שקווירים הסתובבו באותה תקופה עם משרוקית: "היו ברחובות לא מעט אנשים שבאו מחלקים אחרים של העיר או מערים אחרות כדי להכות הומואים. לכן, אם היתה לך בעיה היית שורק במשרוקית כדי שקווירים אחרים יבואו לעזרתך".

באותה שנה החל מילק לקבל את האיומים הראשונים על חייו. לא פעם אמר לחבריו שהקריירה הפוליטית שלו תסתיים בהתנקשות. "הייתי מתבדח איתו על זה, ושואל אותו למה הוא חושב שהוא מספיק חשוב כדי שיתנקשו בו", מספר ג'ונס. 'אתה חושב שאתה מרטין לותר קינג או מלקולם אקס?' הייתי שואל אותו, אבל כולנו ידענו שהוא בסכנה".

מילק הכריז על התמודדותו בבחירות למפקח בפעם הרביעית בפני 250 אלף בני אדם, שבאו למצעד הגאווה בסן פרנסיסקו ביולי 77'. פחות משבוע קודם לכן רצחו ארבעה אנשים את רוברט הילסבורו, גנן הומו בן 32. אחד הרוצחים, ג'ון קורדובה, צרח "מתרומם, מתרומם, מתרומם" תוך שהוא דוקר את הילסבורו בחזהו ובפניו. "לעולם לא אשכח את פניהם של אלה שאיבדו תקווה", אמר מילק לקהל, "צעירים או מבוגרים או שחורים מתמודדים עם חוסר הסיכוי להשיג עבודה או לטינים מנסים להסביר את בעיותיהם ותקוותיהם בשפה זרה להם. אני לא מבקש שתבחרו בי, אני מבקש שתבחרו בעצמכם. זה יהיה אור ירוק שאומר לכל מי שחש אבוד ומקופח, שעכשיו הוא יכול להתקדם".

באותה השנה הפכה שיטת הבחירות למקומית, שינוי שהעניק יתרון ניכר למילק שנהנה מתמיכה רבה בשכונת מגוריו. לקראת מערכת הבחירות גייס מילק את אן קרוננברג, לסבית צעירה בעלת תשוקה לפוליטיקה, כמנהלת מערכת הבחירות שלו. מילק שב וחרש את העיר כדי לגייס מצביעים ותומכים ולא בחל באמצעים כדי לשרבב את שמו לעיתונות. כך, באחד הלילות שקדמו לבחירות, ניפצה פצצה מאולתרת את חלון הראווה של חנות הצילום שלו. למחרת ציטט אותו עיתון מקומי באומרו כי אניטה בריאנט הצליחה שוב לעורר אלימות נגד הומואים. שנים לאחר מכן רמז מקורב למילק לכותב הביוגרפיה שלו, רנדי שילטס, כי ידו של מילק היתה בדבר.

ב-9 בינואר זכה מילק ב-67 אלף קולות שזיכו אותו בתפקיד מפקח. שבוע לאחר הניצחון הקליט שלוש קלטות תחת הכותרת "למקרה ש..." שבהן נתן הוראות מפורשות לממשיכיו אם יירצח על ידי מתנקש. רובינסון היה אחד מהאנשים שמילק מנה כממשיך דרכו. "אם קליע יחדור למוחי", אמר בהקלטה, "אני רוצה שיחריב בדרכו דלת של כל ארון".

המאבק ב"יוזמת בריגס" למנוע מהומואים ללמד התעצם בחודשים שלאחר הבחירה במילק. לפני המשאל על ההצעה קיימו בריגס ומילק עימותים ציבוריים ברחבי המדינה. בתקופה זו התרבו האיומים על חייו, והסכנה שיפגעו בו היתה לממשית מתמיד: "הארווי תמיד היה סוג של מטרה לשמרנים ולבריונים ברחוב", אומר רובינסון, "אבל רק כשהוא הופיע מול בריגס במחוז אורנג', שהיה המחוז השמרני ביותר במדינה, הפכה סכנת ההתנקשות לממשית. הוא ידע שמישהו בקהל עשוי לירות בו, וכולנו ידענו את זה גם. הוא קיבל שיחות טלפון אנונימיות - אנשים שאמרו לו 'תחתוך את הזין שלך והביצים ותדחוף אותם לגרון', הוא קיבל מכתבי איום אנונימיים. זה אדם שהקהילה מאוד אהבה אבל אפשר היה לחוש את האנטגוניזם שהוא עורר אצל אחרים. הוא ידע שהוא בסכנה והמשיך לעלות על הבמה. אני חושב שזה האדם הכי אמיץ שהכרתי".

הצעתו של בריגס נדחתה בהפרש עצום - 75% לעומת 25% בסן פרנסיסקו - אך מילק היה מאוכזב. הוא קיווה לניצחון דחוק ולמהומות רחוב אחריו. בעיניו, אנשים נאבקו במיטבם כשהיו עם הגב לקיר. "שמעת על מפסידנים גרועים", התלונן באוזני ג'ונס, "אז אני מנצח גרוע".

דחייתה של ההצעה היתה אבן דרך בתולדות המאבק על זכויות להומואים ולסביות. בשנים שלאחר מכן הצטרפו אליו הישגים מקומיים וארציים שונים: ב-82' היתה ויסקונסין למדינה הראשונה שהעבירה חוק נגד אפליה על רקע נטייה מינית, ב-96' ביטל בית המשפט העליון של ארצות הברית את התיקון השני לחוקת קליפורניה, שמנע מהומואים הגנה נגד אפליה; ב-2000 היתה ורמונט למדינה הראשונה שהכירה באיחוד אזרחי בין זוגות הומואים ולסביות ואילו ב-2004 הכירה מדינת מסצ'וסטס בנישואים חד-מיניים. ב-2007 אישר בית המחוקקים האמריקאי חוק האוסר על אפליית הומואים, לסביות וביסקסואלים במקום העבודה.

החלונות התמלאו נרות

מילק לא צפה את מקור הסכנה האמיתי. חבר המועצה דן וויט, שהתנקש בחייו, היה מיודד עמו למדי. רובינסון מתאר את וויט, כבאי ושוטר לשעבר שהיה נציג הרובע השמיני של סן פרנסיסקו בעירייה, ככישלון קלאסי. "הוא נכשל ככבאי, הוא נכשל כשוטר ופתאום קיבל משרה פומבית שגם בה לא הצליח במיוחד. היתה שם קנאה לא מעטה במילק. בראש של וויט היה שם הסוטה הזה שזוכה למעמד ולפופולריות שהוא לא מקבל, ומרוויח את כל הסיקור התקשורתי".

בחודשים הראשונים לתפקידו התגבר תסכולו של וויט מהמנגנון הפוליטי. בנוסף על כך, המשכורת הנמוכה של מפקח - 9,600 דולר בשנה - לא איפשרה לו לפרנס את משפחתו והוא התפטר מתפקידו 11 חודשים לאחר שנבחר. "המשטרה ומועצת התכנון של העיר רצו אותו בחזרה במועצה כלשון מאזניים שתקדם הצעות שמרניות", מספר רובינסון, "הם השיגו אותו, ואף אחד לא יודע מה קרה בדיוק, אבל מניחים שכסף החליף ידיים כדי שיחזור בו מהתפטרותו".

וויט נכנע ללחץ, וביקש מראש העיר ג'ורג' מוסקונה להחזירו לתפקיד. ואולם מילק שהבין את הפוטנציאל שבמינוי נציג ליברלי במקום וויט, הפעיל לחץ על מוסקונה לא לאפשר לוויט לקבל את התפקיד בחזרה, ואף איים כי ידאג לכך שמוסקונה לא יקבל את קולות ההומואים בבחירות אם ישיב את הכבאי לשעבר לתפקידו". מוסקונה פעל לפי האינטרסים הפוליטיים שלו וסירב לאפשר לוויט לשוב לתפקידו.

וויט, ששמע על כך לראשונה מפי עיתונאי שביקש את תגובתו על החלטת ראש העיר, חש נבגד ומרומה. הוא היה ער כל הלילה, ולמחרת בבוקר, 27 בנובמבר 78', חדר לבניין העירייה דרך החלון, כשעל גופו אקדח שהחזיק מימיו כשוטר. הוא נכנס לחדרו של מוסקונה וכעבור חמש דקות החל לצעוק. ראש העיר ניסה להרגיע אותו והזמין אותו לחדר קטן במשרדו, שבו החזיק ארון משקאות קטן. הוא מילא שתי כוסות, וכשהסתובב לעבר וויט הוא ירה לעברו ארבע יריות והרג אותו.

וויט יצא מהמשרד, מצא את מילק, וביקש לדבר איתו במשרדו. לאחר שנכנסו למשרדו הישן של וויט, שלוחית השם כבר הוסרה ממנו, עמד וויט בין מילק לבין הדלת. הוא הוציא את אקדחו וירה בו חמש פעמים. המפקחת דיאן פינשטיין היתה הראשונה שמצאה את גופתו של מילק והודיעה על הרצח לתקשורת. עוד באותו הערב קיימו 40 אלף איש צעדה לזכרו של מילק, וחלונות הבתים ברחוב קסטרו התמלאו בנרות.

משפטו של וויט ארך 11 יום בלבד, והתקיים בפני מושבעים שחשו סימפתיה לא מבוטלת אליו. "המושבעים היו כולם אנשים של דן וויט", אומר רובינסון, "אני מתכוון לאוהבי שוטרים, זקנות קתוליות ותושבים ותיקים מהמחוז". המושבעים התרשמו מנאום הסנגור שפנה לרגשותיהם הדתיים: "אדם טוב, אדם מרקע טוב, לא סתם רוצח בדם קר שני אנשים. זה פשוט לא קורה... אלוהים כבר יעניש אותו". ארבעה מבין המושבעים בכו כששמעו את וידויו של הרוצח. הם הרשיעו את וויט בהריגה מכוונת בין היתר לאחר שקיבלו את טענת ההגנה כי פעל בהשפעת עודף של עוגות וחטיפים שזלל לאורך הלילה. וויט נשפט לשבע שנות מאסר בלבד ושוחרר כעבור חמש שנים בגין התנהגות טובה.

"דן וויט זכה היום לטפיחה על השכם", אמר ג'ונס, לקהל של מאות בני אדם שהתקבצו ברחוב קסטרו. הקהל שהלך וגדל החל לצעוד ברחוב. כמה מהצועדים החלו לנפץ באבנים את חלונות בניין העירייה, תריסר הומואים מצוידים בקסדות ואלות הבעירו טור של מכוניות משטרה, ואילו אחרים נכנסו לבניין העירייה דרך חלונות המרתף השבורים והציתו את התיקים במרכז המחשוב העירוני.

המשטרה הופתעה מעוצמת ההתנגדות שבה נתקלו השוטרים: המפגינים היכו אותם בחזרה בענפים שתלשו מעצים, בחתיכות מתכת שלקחו מאוטובוסים וגושי אספלט שעקרו מהכביש. "אל תשכח לכתוב בעיתון שאכלתי יותר מדי ופלים", אמר אחד הצעירים לעיתונאי בעת ששרף מכונית משטרה.

אירועי "הלילה הלבן", כפי שכונו, שינו את חייהם של הומואים ולסביות רבים בקליפורניה ובכל רחבי ארצות הברית. "אנחנו היינו צעירים מדי בשביל סטונוול", אומר ג'ונס, "ולכן זה היה סטונוול שלנו. אם עד אז אפשר היה להתעלם מהקהילה שלנו, אז המציאות שנוצרה אחרי המהומות היתה שונה בתכלית. שמעתי בדיעבד מרבים כמה זה היה משמעותי בשבילם לראות בחדשות הומואים נלחמים בחזרה בשוטרים. חלק גדול מהמאבק שלנו נועד להראות לאחרים שיש עוד הומואים. רבים כל כך גדלו מבלי לדעת שיש עוד מישהו על כדור הארץ שחש כמוהם. המהומות האלו גילו להם שיש עוד אנשים כמוהם בעולם ושהם מוכנים להיאבק על מקומם".*

yotams@haaretz.co.il



הארווי מילק. אם קליע יחדור למוחי, אני רוצה שיחריב בדרכו דלת של כל ארון



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו