שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שגיא גרין
שגיא גרין

הנה ההר, הנה המאכלת, הנה האש והנה העצים ו"איה השה לעולה", שואל יצחק את אברהם אביו. זאת אולי השאלה הקשה ביותר בספר התנ"ך כולו: אב שלוקח את בנו, את יחידו, אשר אהב, ומוביל אותו כצאן לטבח, והבן רואה ומבין ותוהה על פשר המעשה, אבל לא מקבל תשובה. עכשיו שוב, הנה ילד ואביו. הם עולים בהר ויורדים בגיא צלמוות, אבל הכל במטרה להמשיך ולחיות. המאכלת, אקדח עם שני קליעים בתוף, הפעם למטרות הגנה בלבד, ונושאי האש הם דווקא אלה השומרים על גחלת החיים. "לאן אנחנו הולכים?", שואל הילד את אביו. "אנחנו הולכים דרומה", יש לאב תשובה. "בסדר", שם בו הילד את כל מבטחו. ספרו של קורמאק מקארתי על ילד ואביו ועל הדרך שהם עושים הוא הסיפור המהופך לעקידה.

ארץ שאין לה שם והיא ארצות הברית של אמריקה נפגעה ממה שאינו יכול להיות אלא התקפה גרעינית, ובדיוק כפי שתיאר ג'ון הרסי ב"הירושימה", גם הפעם כל השעונים עמדו מלכת. "גזירה ארוכה של אור ואז סדרה של זעזועים נמוכים". הארץ נשרפה, המים זוהמו, אין מזון, אין חשמל, אין דלק, אין תחבורה. רבים מתו, אחרים התעוורו. האשה ההרה איבדה את מאור עיניה. היא ילדה את בנה ובחרה במוות. נותרו בעולם האב וילדו נטולי השם בחורף הגרעיני הנצחי. אפוקליפסה עכשיו. כדי להיוושע עליהם לצאת לדרכים, על קווי המתאר של מה שפעם היתה אמריקה.

הדרכים והמרחבים, הספר האמריקאי המיתולוגי, היו פעם הסמל המובהק של העולם החדש. שם הסיכוי, שם החופש, זה המקום שבו שום-אדם יכול להפוך לאדם שלם, ולמעלה מזה. זה מקומם של ההרפתקנים והנועזים. זה המקום המוריק והפורה של התקווה והחירות והרווחה. לא אצל מקארתי. הדרכים שלו והמקומות שהן מובילות אליהם רוויי סכנה ואלימות עכשיו. נעות שם קבוצות של בוזזים, אנסים ורוצחים. הנה הם: עירוב של שבטי הברברים מראשית ימי הביניים, מיליציות הג'נג'אוויד בדארפור, ההוטו ברואנדה, וגם חיילי האיינזצגרופן.

כן, האסוציאציה הזאת בלתי נמנעת: אב ובנו הקט נסים על נפשם ביער, בשלג, בחושך. הם בבלויי סחבות, מזי רעב, והם מחפשים מזון ומסתור, נרדפים על ידי כנופיות של לובשי שחורים ונחשפים למעשי אכזריות בלתי נסבלים. אכזריות כזו שלפעמים צריך להפסיק את הקריאה לנוכח התיאורים. אלה התיאורים הידועים משואת היהודים ומכל השואות האחרות. זו האכזריות שמעלה בכל חריפותה את שאלתו המפורסמת של פרימו לוי "הזהו אדם?", שאלה שלמרבה הזוועה התשובה לה אז והיום, ובספרו של מקארתי היא: כן, זהו אדם.

ובקרב אותם בני אדם מהלכים האב והבן וברווח שביניהם נושבת גם רוח הקודש. נכון, האב אומר ש"אין אלוהים ואנחנו הנביאים שלו", אבל זה ספר שנושא בין דפיו את כל הערכים הטובים והיפים, האוניוורסליים וההומניסטיים שלהם מטיפה הדת. הנה הילד הזה שמבדיל בין טוב לרע ובוחר בטוב, מורה דרך רוחני, שמבקש לעזור לכל אשה או ילד או כלב תועה, שכמו ישו הנוצרי מקים לתחייה בכף ידו (האוחזת קופסת שימורים) זקן על הדרך, שחומל ומרחם גם על מי שבא להרע לו.

וישנו האב, פאפא קורא לו בנו, איש שכולו אהבה ודאגה וחסד ורחמים כלפי הילד הקטן שלו. "בסיבוב האכזרי הקר של הארץ שלא הותירה צוואה" הוא יוצא למשימה: להציל את בנו. הוא דואג שיהיה לו מה לאכול בעולם ללא מזון ושלא יקפא בשלג המכסה את הכל, שייחשף כמה שפחות לקולות, למראות ולמעשים של הרוע האנושי. והבן הזה, גם הוא, בדרכו, בעצם קיומו, מציל את אביו.

הקשר הזה שבין האב לילד, כפי שהוא מתואר ב"הדרך", לעתים במלוא החומרה שקיימת בין שני מבוגרים ולעתים בחמלה של אב כלפי בנו הקטן, הוא ששובר את הלב לרסיסים, וחייבים לומר: נדמה שבמיוחד את לבם של מי שהם בעצמם הורים לילדים. כי מי שקמו ולו פעם אחת בלילה רק כדי להציץ על ילדם ולראות שהוא נושם כשורה לא יכולים להישאר אדישים לתמונה הזאת המתוארת כמה פעמים בספר; ומי שבילו שעה אחת עם ילדם על החוף, ומכירים את האושר והעליצות שחול וים מסבים לפעוטות, לא יכולים שלא להתייפח למקרא הרגע שבו מתואר כיצד הילד שבספר, שאינו מכיר עולם שאין בו חורף גרעיני, פעם אחת ויחידה מתנהג בהתאם לגילו ומבקש לטבול בים, וחוזר משם כשהוא ממרר בבכי, כמי שמתאבל על ילדות שלעולם לא תהיה לו, ועל עולם שאינו זוכר.

"כשהחלומות שלך יהיו על עולם שאף פעם לא היה או עולם שאף פעם לא יהיה ושוב תהיה מאושר, תדע שוויתרת", אומר האב לבנו ואומר קורמאק מקארתי לקוראים שלו בספר הזה, שהוא יצירת מופת שאולי מסכמת את זוועות המאה ה-20, ואולי רק מבשרת את זוועות המאה ה-21.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ