שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
גרדיאן
ג'ייסון קואולי
גרדיאן
ג'ייסון קואולי

קורמאק מקארתי כונה מגזימן אמריקאי, מטורף דתי, אפוקליפטי, מתבודד ושונא נשים. אבל בשבילי הוא פשוט כותב הרומנים הגדול ביותר באנגלית. הרומן האחרון, והגדול ביותר שלו, "הדרך", נכתב ב-2006 (וראה אור עתה בעברית בהוצאת מודן) הוא מתרחש אחרי שואה עולמית לא מוסברת. אב ובנו הצעיר עורכים מסע ארוך ומפרך דרך נוף שרוף ומלא אפר, בארץ שהיתה פעם אמריקה. הם בדרכם לחוף, שבו הם מקווים למצוא מחסה ומזון, אבל האמת היא - והאב יודע זאת - שהעולם האנושי עומד לפני סופו, ואלו משרידיו שנותרו עדיין חיים, ניגפים מפני הברברים.

עוד בנושאמתן חרמוני על ספרו "הדרך" של קורמאק מקארתישגיא גרין על ספרו "הדרך" של קורמאק מקארתי

לפני שנתיים בחרה אופרה וינפרי את "הדרך" למועדון הספר של תוכנית הטלוויזיה שלה. זו היתה בחירה מפתיעה, גם בגלל שפתו הגבוהה של הרומן וגם בגלל האלימות הקיצונית שמופיעה בו. תמיכתה הנמרצת של וינפרי משמעה ש"הדרך" היה כבר רב מכר בארצות הברית כשהעיבוד הנאמן להפליא של האחים כהן לרומן התשיעי של מקראתי "לא ארץ לזקנים" (עם עובד, 2007), יצא לאקרנים. פתאום היה נראה שמקארתי הוא הסופר האמריקאי המפורסם ביותר. כתבות דיוקן נכתבו, הערכות מחודשות הועלו, רכילות פוזרה, אופרה סידרה מכירות, אבל, החשוב מכל - מקארתי נהפך לסופר נקרא.

הסגנון של מקארתי המאוחר - הוא נולד ברוד איילנד ב-1933 - מאופיין בפסימיזם פילוסופי, משפטים קצוצים ואוצר מלים מאופק. בניגוד לכך, אין שום דבר עצור סגנונית בעבודתו המוקדמת, במיוחד ברומנים שלו: "suttree" (1979) ו"Blood Meridian" (1985), המתרחש באמצע המאה ה-19 עוסק בחבורה נודדת של ציידי קרקפות, בדרום-מזרח טקסס. החשוב מכל בספר הוא סגנון הכתיבה המפואר של מקארתי, הכישרון הנדיר שלו לשפה. למשל, התיאור של אינדיאנים אמריקאים רכובים על סוסים ופושטים על קבוצה של מתיישבים לבנים שמנסים לחצות את הערבה המבודדת. "לגיון של אנשים נוראים, מאות במספר, חצי עירומים או עטויים בתלבושות מוזרות או תנ"כיות, או לבושים כמו מתוך חלום הזוי בעורות של חיות ומשי משובח וחלקים של מדים עדיין מסומנים בדמם של הבעלים הקודמים, מעילים של דרקונים שנשחטו, מקטורנים של חיל הפרשים מפוררים וקלועים, אחד בכובע ואחד עם מטרייה ואחד עם גרביים לבנים והינומה מוכתמת בדם".

וכך המשפט ממשיך וממשיך, לא נשבר לפחות לאורך חצי עמוד, מאות מלים נשפכות ופסקאות שלמות נקשרות יחדיו רק על ידי האות החשובה ביותר בלקסיקון של מקראתי, אות החיבור ו"ו (אתה קורא את הרומנים שלו ומחפש לשווא פסיק, או נקודה-פסיק או נקודתיים). זהו מופע וירטואוזי, כל הרומן כולו הוא אקסטרווגנזה גותית ואחד מהספרים המוזרים ביותר שאי פעם מקראתי כתב.

גברים מסוגפים תחת השמים

בתחילת שנות ה-80, סול בלו - שישב בחבר השופטים שהעניק למקארתי את מלגת מקארתור, או כפי שהיא מכונה "מלגת הגאון" - ציין את יכולתו ה"כובשת לחלוטין של מקארתי בכל הנוגע לשימוש בשפה". לקרוא את "Blood Meridian", עם אוצר המלים המצומצם שלו, הארכאיות המילולית, התחביר הדחוס, הפיסוק המועט והחתירה הבלתי נלאית אל חידושים לשוניים, אכן מכריעה את הקוראים, מותשים ומוכים, מכוחה של השפה.

דממה ארוכה השתררה עד שראה אור ספרו הבא של מקארתי, "כל הסוסים היפים" (הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1992), הראשון בסדרת "הגבולות" שלו. עלילת הספר - כמו רוב הפרוזה של מקארתי - מתרחשת בדרום-מערב ארצות הברית ומספרת על הרפתקאותיהם של שני חברים בזמן שהם מנסים להשיב אליהם סוס שנגנב אל מעבר לגבול במקסיקו. הדמות המרכזית היא סוחר סוסים צעיר שנקרא ג'ון גריידי, קול שמופיע שוב בפרק החותם של הטרילוגיה, "Cities in the Plain" (1998).

"כל הסוסים היפים", כמו רוב ספריו של מקארתי, הוא קיצוני ואלים, אבל הפעם זה הטבע עצמו קיצוני ואלים. הגברים המופנמים והמסוגפים שלו חופשיים יותר כשהם רוכבים על הסוסים שלהם בחורשה עבותה, או על רכס הר, לבדם, או מתגודדים בקבוצות קטנות מתחת לשמים פתוחים וכחולים. הם ערים לסכנות ובו בזמן מצויים בהרמוניה עם הנוף העקר והעצום שמסביבם.

אבל חיי הבוקרים והדרכים הישנות של המערב נעלמים לאטם.

"כל הסוסים היפים" מתרחש בשנות ה-40 המאוחרות ועלילת "Cities in the Plain" מתרחשת רק כמה שנים לאחר מכן. הגיבור, גריידי קול בן ה-19, עובד בחווה קטנה לא רחוק מאל פאסו בניו מקסיקו, בחבל ארץ שבעתיד יוחרם על ידי הצבא. הוא יודע שחיי הקאובוי נהפכים לנדירים יותר ויותר, חירויות ישנות נשללות, והעולם נהפך לעוין ומכאני יותר מיום ליום.

גריידי קול, נווד חסר מנוחה ורומנטי, נמשך שוב ושוב אל מקסיקו שמעבר לגבול, ושם הוא מבקר בבית זונות ומתאהב במקסיקאית צעירה, יפה ועדינה. היא לא מדברת אנגלית, סובלת מהתקפים ומחלות, ונשלטת וגם נאהבת ברכושנות על ידי אדוארדו, בעליו של בית הזונות. אדוארדו מעדיף להרוג אותה, או לדאוג שתירצח מאשר לשחרר אותה כדי שתחיה באושר עם גריידי קול.

בשביל סופר בעל גבריות כל כך מפותחת, מקארתי כותב טוב במיוחד על אהבה, בדרך כלל במשפטים מלאים בטוהר מבויש. אין לו עניין בתיאור פעולתו של התת מודע, ובמקום זאת, הוא משתמש בדיאלוגים כדי לחדור לרגשות של גיבוריו: מראה לקוראים מה הגיבורים רוצים, מרגישים, צריכים. יש לו אוזן רגישה למקצב הדיבור השבור, הקשוח, של הקאובוי.

"Cities in the Plain" הוא ספר דחוס בעלילה ומתח, באופן חריג למקארתי. הסצינות שבהן האשה הצעירה בורחת מבית הזונות ולאחר מכן נרדפת ונרצחת מונחות זו לצד זו במקטעים קצרים ומתחלפים. בחלק מהקטעים גריידי קול ממתין בכיליון נפש לפגוש אותה ומבין שאחרי הכל היא לא תגיע לפגוש אותו, וכמובן שההבנה הזאת מובילה לחיפוש אחריה שנגמר בגילוי גופתה המרוטשת של אהובתו בחדר מתים. כנקמה, גריידי קול הורג את אדוארדו בקרב סכינים טקסי, אבל לא לפני, כמובן, שהוא פוצע את עצמו עד מוות.

לעתים רחוקות יש גאולה כלשהי בספריו של מקארתי, לרוב מופיעים במקומו מוות אלים הממוקם בנוף קדומים, טרגי ובלתי נמנע, כך בספר הזה וכך גם בספר שבא אחריו: "לא ארץ לזקנים".

סמים במקום פרות

הסופר הבריטי קינגסלי איימיס התלונן פעם שהוא משתעמם מכל רומן שלא מתחיל במלים "ירייה נשמעה". הוא בוודאי היה נהנה מ"לא ארץ לזקנים", שבו נשמעות יריות רבות לאורך כל הדרך, כמעט בכל דף. אנשים רודפים זה את זה וערכם של חיי אנוש מצטמצם לכדי מאבק פראי, עיוור, של הישרדות. זהו רומן על מרדפים וחיפושים, על קרבות אקדוחנים ורציחות, על נקמות ושנאות. באופן מפתיע הוא ממוקמם בתקופה בת זמננו, השנה היא 1980, והבוקרים של דרום מערב אמריקה כמעט שנעלמו. הסוסים הוחלפו במכוניות ומשאיות, ובמקום להעביר בקר וצאן מעבר לגבול עם מקסיקו, הם סוחרים בסמים. מה שלא משתנה כלל הוא האלימות: גברים ממשיכים להרוג זה את זה כמו שתמיד נהגו לעשות במערב האמריקאי, בגבולות המרוחקים והנידחים.

הרומן נקרא כאילו נכתב במיוחד לתסריט. התיאורים מינימליים וחלקים ארוכים מוקדשים לדיאלוג נמרץ - ובסרט של האחים איתן וג'ואל כהן, "ארץ קשוחה" מ-2007, שנעשה על פי הספר, השניים השתמשו בדיאלוגים, מלה במלה. הספר מתחיל כשבחור לבן בשם מוס יוצא לצוד אנטילופות ונתקל בכלי רכב נטושים שבהם מוטלות גופות של אנשים שנורו. במקום לעזור לגבר היחידי שנותר בחיים, פצוע וגוסס, מוס מחליט לברוח עם מזוודה שהוא מוצא במקום, המכילה 2 מיליוני דולר. ההחלטה לקחת את הכסף, כסף מסמים, היא טעות גורלית ומרגע זה ואילך מוס נרדף על ידי המשטרה, כנופיית סוחרי סמים מקסיקאית ורוצח אכזרי במיוחד. מוס לא יידע יותר שלווה לעולם.

הרומן שזור בהרהורים חצי-פילוסופיים על טוב ורע, ומשמעותם, מבית מדרשו של שריף מקומי שחי יותר מדי וראה יותר מדי ממה שרע ומושחת בעולם. אבחנותיו מספקות לפחות קצת רקע והקשר לאופן שהדמויות פועלות בו. מעבר לכך, מקארתי מספר כמה שפחות על גיבוריו. הוא שולח אותם למסע חיפוש, משסה אותם זה בזה ומשאיר את הקוראים לנחש מה היו המניעים שלהם. מסקרנת במיוחד היא השפה, עירומה ופשוטה, המשפטים ברורים וישירים כפי שהם קצרים, אוצר המלים הוא יוצא דופן.

תחושת הקריאה ב"לא ארץ לזקנים" היא זו של נוסע לכוד ברכבת נמלטת: אתה נסחב במצב של חרדה חסרת תקווה, יודע בוודאות מוחלטת שהעסק כולו ייגמר רע מאוד, וזה מה שאכן תמיד קורה.

ג'ייסון קואולי, הוא עורך השבועון הבריטי "The New Statesman"

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ