בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אחרי מותו של אבי בתה, הית' לדג'ר, מעדיפה השחקנית מישל וויליאמס להיות הרחק מאור הזרקורים

מותו של השחקן הית' לדג'ר, שזכה השנה באוסקר לאחר מותו, הכניס את אהובתו-לשעבר ואת בתם למצור תקשורתי. כעת מספרת מישל וויליאמס ("הר ברוקבק", "דוסון קריק") שהיא שוקלת להימלט מאימת הפפראצי מלוס אנג'לס לצרפת ומסבירה מדוע העדיפה תמיד להישאר בצל

תגובות

מישל וויליאמס אינה אחת מאותן שחקניות המנסות למשוך תשומת לב. היא קטנה, יותר יפה ממהממת, ואינה נוטה להזעפות פנים מלודרמטיות או לסגנון משחק של "תסתכלו עלי". אפילו שמה רגיל, כמעט פורח מהזיכרון, בייחוד כשהוא ניצב לצד שמות כאנג'לינה ג'ולי או גווינת פאלטרו. למרות זאת היא קיבלה תשומת לב רבה - רבה מדי, בעיניה - שרק חלק זעיר ממנה נובע מעבודתה המאופקת באופן כובש על המסך.

לפני עשור, כשגילמה את ג'ן לינדלי המרדנית באופרת הסבון לבני הנעורים "דוסון קריק", היא נשאלה בראיון אם היא רוצה להיות ממש מפורסמת, כמו שרון סטון. "אוי, לא", היתה תשובתה החרדה. "שלא אהיה מסוגלת לצאת מהבית, שיעקבו אחרי לכל מקום - זה בטח נורא".

השתלשלות האירועים איפשרה לה ללמוד מאז עד כמה אכזרי יכול הגורל להיות. כתבים דפקו על דלת ביתה וחקרו את דיירי הבניין, וצלמי פפראצי עקבו אחריה ברחבי העיר, אבל לא משום שהיא איזו סטון חדשה, מותג סלבריטאות נוצץ; איש גם לא היה מעוניין בה כסמל מין של מגזינים, או משום שהתמוטטה מחוץ למועדוני לילה או התמודדה עם התמכרות לסמים.

מה שהביא את העיתונות לביתה בברוקלין היה גרסה מורבידית ולא נעימה במיוחד של מציצנות. הם רצו לראות איך היא מגיבה על מותו של חברה לשעבר ואבי ילדתה, הית' לדג'ר. היא פגשה את השחקן האוסטרלי ב-2005 באתר הצילומים של הסרט "הר ברוקבק", שבו גילמה את רעייתו הנטושה. הם התאהבו, היא נכנסה להריון, הם עברו לגור יחד, ובתוך כמה שנים נפרדו. אילו המסלול היה נעצר שם, הם היו הופכים לעוד זוג בסדרה ארוכה של כוכבי קולנוע שגילו כי החיים מחוץ לסט מאתגרים יותר מהדרמה של חיים באתר הצילומים. אולם זמן קצר אחר כך מת לדג'ר ממנת יתר של תרופות מרשם שלקח בטעות, וסיפור עצוב הפך לטרגי. אין עוד הרבה מה לומר, וויליאמס מסרבת לדון בעניין. כדי להתמודד עם צערה היא נאלצה להגן על פרטיותה, והחוויה הותירה אותה פגועה וחשופה.

בתשעת החודשים האחרונים היא לא עבדה, ושהתה בעיקר מחוץ לניו יורק, עם בתה מתילדה רוז לדג'ר. מאחר שלא רצתה להתמודד עם העולם, או לפחות עם התקשורת העולמית, היא נמנעה מקידום מכירות של כמה סרטים שבהם הופיעה. היוצא מן הכלל הוא "וונדי ולוסי", סרט עצמאי דל תקציב שעשתה קלי ריצ'רדט. זהו סיפור קטן ועגום על אשה צעירה, שאותה מגלמת וויליאמס, שנתקעת בעיירת צווארון-כחול באורגון. כל מה שיש לה בעולם זה מכונית וכלבה (לוסי), והיא מאבדת את שתיהן. אין זו הגזמה לומר שזה סיכום העלילה כולה.

במונחים של אקשן, הסרט גורם ל"גונבי האופניים" להיראות כמו "מת לחיות". אולם וויליאמס גאה מאוד בסרט. היא מתלהבת מכל אספקט של ההפקה, מן האמון והתמיכה של הבמאית עד לעושר ואיכות החיים הגבוהה של הקהילה האמנותית בפורטלנד.

לבד בעיר הגדולה

אנחנו נפגשים באגף ריק של בית קפה בברוקלין. אין בה דבר מהמאפיינים של כוכבת קולנוע, מלבד העובדה שהיא מתאימה לקלישאה ההוליוודית ונראית בחיים זעירה אף יותר מאשר על המסך. היא רק בת 28, נראית צעירה עוד יותר, כמעט נערה. עם פני החרסינה שלה, והצעיף העבה הכרוך סביב צווארה, היא נראית כמי שממחישה את עצם הרעיון של פגיעות.

אולם כמו דמותה ב"וונדי ולוסי", היא מקרינה סטואיות מפתיעה. בניצוץ שבעיניה או בחיוך שעולה בקלות על פניה אין שום רמז לכך שהיא עזבה את הבית בגיל 15 כדי לחיות לבדה בלוס אנג'לס, נתונה לחסדיה של עיר שיכולה להיות חסרת לב. "באמת יש כאן זרם תת-קרקעי אפל הנובע מיאוש", היא אומרת, "כשאנשים רודפים אחרי משהו ואנשים אורבים לאנשים שרודפים אחרי משהו. שרדתי מעבודה לעבודה, עשיתי פרסומות ועברתי את מסע היסורים של אודישנים ודחיות. לא הייתי ממליצה על כך לילד שלך", היא צוחקת, "או לשלי".

אחד הדברים המשונים במעמדה באותה תקופה היה העובדה שהיא זכתה ל"שחרור" חוקי מהוריה. זו היתה פרידה "טכנית" יותר מאשר רגשית, במטרה להסיר בעיות חוזיות של ייצוג ולהגדיל ככל האפשר את ההזדמנויות לקבל עבודה. ועדיין, זה מצביע על קשר משפחתי לא הדוק. כמה שנים אחר כך היא סיפרה בראיון: "אני לא ממש יודעת מה אני מקבלת מהורי כרגע. אני אומרת דברים כמו: 'מה שלום הכלב?' אני לא מדברת איתם על חוויות טראומטיות באמת".

הסצנה שאולי נוגעת ללב ביותר ב"וונדי ולוסי" היא כשוונדי מתקשרת לאחותה כדי לספר שאיבדה את כלבתה. היא מודאגת ובודדה, אבל היא נמנעת מלהסביר למה. אחותה נראית אדישה למצוקתה. בלי לומר הרבה, וויליאמס משדרת אכזבה רגשית עמוקה שנראית אותנטית לגמרי. אני שואל אותה מהיכן זה בא, אבל היא נעה בכיסאה באי נוחות. "ייתכן שנגעת בעצב חשוף", היא אומרת, "ואני מנסה להתנגד".

אביה הוא לארי וויליאמס, סוחר בשוק הסחורות, מחבר הספר "איך לשגשג בשנים הטובות שיבואו", ספר שפורסם ב-82'. הוא גם היה שותף בכתיבת ספר שניסה להוכיח כי כתבי הקודש מדויקים מבחינה היסטורית. המשפחה - הם ארבעה ילדים - עברה ממונטנה לסאן דייגו כשוויליאמס היתה ילדה. לאביה היתה קריירה רווחית ביותר בבורסה - הוא זכה ב"אליפות העולם לסחורות עתידיות" ב-87' כשהשיג שיא של תשואה מהשקעה - אך הוסגר באחרונה מאוסטרליה לארצות הברית כדי לעמוד לדין על האשמות בהעלמת מס. בהתחשב בעושרם, מדוע הרשו לה הוריה לחיות ברשות עצמה בלוס אנג'לס בגיל צעיר כל כך?

"אני לא יודעת איך מצאתי את עצמי שם", היא אומרת, מנידה בראשה. "באמת שלא. אבי תמך בכך ואמי, כמו כל אמא, זה היה לה קשה מאוד. אבל אבי תמיד אמר את המלה האחרונה. קשה לי להאמין שאני אותו אדם עכשיו. את מתחילה להרגיש זקנה כשאת מרגישה שחיית חיים רבים כל כך".

ילדה בעולם של מבוגרים

מה שגאל אותה מעיר המלאכים היה הסדרה "דוסון קריק", שצולמה בצפון קרוליינה. היא בילתה בסדרה שש שנים, בין 98' ל-2003, התבגרה מול המצלמה, אבל חיתה חיים ביזאריים בעצמאותם מחוץ לסט. "את פשוט לא יודעת כלום כשאת ילדה, ואת חושבת שאת יודעת הכל. אפילו לא ידעתי איך להתלבש כמו שצריך למזג האוויר של צפון קרוליינה. תמיד היה לי קר בחורף. לבשתי ז'קט ג'ינס ונעלי קונוורס כי לא ידעתי להתלבש. לא ידעתי איך נראים בגדים חמים. לארוחת ערב הייתי מזמינה שתי פיצות, אוכלת אחת ושמה את השנייה במקרר לארוחת בוקר. ככה טיפלתי בעצמי - בגלל שלא ידעתי. פשוט הייתי ילדה בעולם של מבוגרים".

בשלב כלשהו היא הבטיחה לעצמה לעולם לא להביט אחורה בנוסטלגיה צבועה בוורוד אל הקשיים של השנים ההן. "אבל כמובן", היא מוסיפה, "מהמקום שבו אני יושבת כעת, אני חושבת שהיה לי אז ממש קל, ומה לא הייתי נותנת עכשיו כדי לחיות יום אחד בחייה של אותה ילדה".

כתולעת ספרים עם חיבה לשירה, וויליאמס חשה תסכול כשנתקעה ב"דוסון קריק" בלי מנוף אמנותי. כמה מעמיתיה לסדרה עברו בלי מאמץ מיוחד אל המיינסטרים של הוליווד, ג'ושוע ג'קסון עושה קומדיות וסרטי אימה לבני נוער, בעוד שקייטי הולמס התחתנה עם טום קרוז. אולם בשביל וויליאמס "דוסון קריק" לא היה מקפצה לקריירה, אלא משהו להתמרד נגדו.

"זה נתן לי משהו להגדיר את עצמי בניגוד אליו", היא אומרת. "חשבתי שאתפוצץ עם כל מה שחשבתי שמצטבר בתוכי".

וכך קרה שהיא עשתה גיחות לכיוונים לא צפויים. לדוגמה, היא הופיעה באנגליה, כשבפיה מבטא לא רע של פרברי לונדון, בסרט "אני בלעדיך" של סנדרה גולדבכר. היא שיחקה את חברתה הטובה ביותר והלא-מגניבה של נערת הזוהר אנה פריאל. פינולה דווייר, מפיקת הסרט, זוכרת איך התגברה וויליאמס ביעילות על המעברים התכופים בין הסט של "דוסון קריק" לסט של הסרט. "היא היתה נוחתת בשש בבוקר ומאמצת מיד את המבטא האנגלי", מספרת דווייר. "היא היתה מקצוענית אמיתית, לגמרי לא עסוקה בעצמה". לפי דווייר, וויליאמס היתה גם בליינית, והצליחה למצוא זמן לבלות אפילו באי מאן, שבו צולם הסרט. עכשיו, כשהיא מקדישה את עצמה לאימהות, מתקבל הרושם שהימים ההם שייכים לעבר הרחוק, ומבחינה זו, וויליאמס יכולה להיראות מבוגרת לגילה.

"אני חושבת שחלק ניכר מחיי התרחש מוקדם", היא מאשרת. "הכל היה בקצב מואץ. גמרתי את התיכון מוקדם, עזבתי את הבית מוקדם, התחלתי להתפרנס מוקדם, זכיתי להצלחה מוקדם, כך שהעובדה שגם ילדתי מוקדם אינה חריגה. אני עייפה, אבל אני באמת חושבת שלגדל את הילדה זה המעשה היצירתי האולטימטיווי. זה קשה לנסות לאזן בין שני הדברים. כל הקטע הזה של אם עובדת זה ערימה של בולשיט. אני לא צריכה לדבר ככה, אבל אני לא יודעת אם מישהו יכול להיות מושלם. קשה לעשות את שני הדברים היטב".

מלכת אינדי

לאחרונה שיחקה וויליאמס אם צעירה שילדה נרצח ב"Incendiary" של שרון מגווייר. הפעם המבטא האנגלי שאימצה, באופן משכנע, היה של בחורה עם חוכמת-רחוב מאיסט-אנד. זה היה חיטוט רב עוצמה בצער. פעם נוספת הפגינה דמותה פגיעות סטואית. מגווייר התפרסמה בזכות "יומנה של ברידג'ט ג'ונס", אבל הסרט הזה היה ההפך מקומדיה רומנטית - אפל ומטריד.

"כאדם", היא אומרת, מנסה להסביר, "תמיד נמשכתי יותר לסוג כזה של סרטים. אתמול בלילה ראיתי את 'Silent Light' (סרט מקסיקאי על קהילה נוצרית מנוניטית). סרט של שלוש שעות (למעשה שעתיים, אבל סביר להניח שהתחושה היתה של שלוש), עם כתוביות, הם בקושי פותחים את הפה, סרט 'אמנותי' שמחייב אותך להתאמץ, לחכות - ואהבתי אותו!" היא צוחקת, גיחוך של לעג עצמי. "הטעם שלי תמיד היה בכיוון הזה. אני לא חושבת שזה כיף לעשות סרטים כאלה, כמו ב'Incendiary' - זה לא היה מקום שמח. לא היו הרבה התבדחויות בין הטייקים, וחלק מזה נשאר איתך".

מה שהחמיר את המצב - אם כי אולי זה תרם לעומק ההופעה שלה - היה העובדה שחייה שלה התפרקו באותה תקופה. למרות זאת מגווייר מספרת שוויליאמס הפגינה מוסר עבודה מושלם. "היא לא מישהי עם דחף עצום לקדם את הקריירה שלה", אומרת מגווייר. "היא באמת באה בשביל לעבוד".

מאז היתה מועמדת לאוסקר לשחקנית משנה על הופעתה ב"הר ברוקבק", נראה שהיא מתאמצת במיוחד להימנע מתרגום התהילה לכסף. כתוצאה מכך יצא לה שם של "מלכת אינדי", כשעבדה עם במאים כמו לוקס מודיסון וצ'רלי קאופמן על "Mammoth" וSynecdoche, New York"".

הסרט האחרון שבו השתתפה היה בקנה מידה גדול יותר: "Shutter Island" של מרטין סקורסזי, מותחן הממוקם בשנות החמישים, שבו היא מככבת לצדם של לאונרדו דיקפריו ובן קינגסלי, ושיעלה לאקרנים בבריטניה בסתיו. היא מספרת שהתקשתה להתרגל לקצב האטי יותר של הפקות קולנוע גדולות. "יצאתי מ'וונדי ולוסי' ומ'Mammoth', ובשני הסרטים את מקבלת לעשות שני טייקים, שלושה אם את ממש מפשלת, את פשוט צריכה להוציא את זה מהר. בשבוע השני של צילומי 'Shutter Island' הבנתי שאני צריכה להוריד הילוך, כי אצלי הכל בער מהר מדי, והם עדיין מכוונים את התאורה".

למרות "Shutter Island", וויליאמס נראית נחושה להמשיך לעבוד בסרטים קטנים יותר כשתשוב לשחק, בין השאר כתגובה על הסיקור העיתונאי החודרני שחוותה. לזמן מה, היא אומרת, שקלה "לעזוב את העסק המשוגע הזה", אבל חבר אמר לה שבכך היא תיתן למעשה לתקשורת להכתיב לה את החלטותיה.

"אני לא רוצה לסבך את חיי עוד יותר", היא אומרת. "אני לא רוצה עוד פפראצי מחוץ לדלת. אני רוצה שהמצב יהיה יותר טוב כשבתי תגדל, לא יותר גרוע. אם זה משנה משהו, אם המשמעות של עשיית סרטים קטנים יותר היא פחות מהדברים האלה, אז אני אתאים את חיי כך שנוכל עדיין לחיות בעיר ולא להיעלם לגמרי. אם לא, אני חושבת שיש חוקים בעניין זה בצרפת - אני אעבור לשם".

הרודנות של העדשה הטלסקופית השאירה אותה חבולה ומגוננת על ילדתה, אבל היא מבינה שאין כאן רדיפה אישית, ושאם היא תנטוש את החיים הציבוריים, אף אחד לא ישנה משום כך את התנהגותו. "זה לא יגרום להם לעצור ולחשוב: 'אולי אנחנו לא צריכים לאמלל אנשים עד כדי כך", היא אומרת. היא גם מכירה בכך שלפני שהפכה לקורבן שלהם, היא לא היתה מחוסנת מפני הפיתוי של מגזיני הסלבריטיז.

"זה ממש ממכר", היא אומרת. "זה גורם לך לשכוח את עצמך כשאת לוקחת את הדברים האלה וקוראת על חייהם של אנשים. ותאמין לי, לפני שזה קרה חטאתי לגמרי ברגעים כאלה. הייתי יושבת שם בקרון האיפור, וזה יותר קל לקחת את אחד המגזינים האלה מאשר לקרוא ספר. כל אשה שהיא אמא, או שרוצה להיות אמא, או שיש לה אמא, אם הן היו חושבות על הילדה שלהם או על חברה שלהם במקום ההוא, הן כבר לא היו תומכות במגזינים האלה. אבל המשיכה של זה, כהסחת דעת, היא חזקה כל כך".

גילוי מרתק

היא אומרת שחלק ממנה נרתע מהרעיון להיות מקוטלגת בתור "רק שחקנית אינדי", והיא חושבת על השתתפות בסרט פעולה כדי לשבור את הסטריאוטיפ. אולם מסיבות העיתונאים, הקרנות הבכורה וכל יחסי הציבור המקיפים את ההפקות הגדולות הם משהו שהיא לא מרגישה שתוכל לחזור אליו.

"אתה יודע מה?" היא אומרת, ופניה מתבהרים פתאום. "גיליתי משהו מרתק. זה ממש לא קשור להצלחה. למעשה זה היה איש יחסי ציבור שגילה לי שאין קשר בין השניים. ההופעה על שער של מגזין לא אומרת שסרט ירוויח יותר, ואני חשבתי לעצמי: 'אז למה אנחנו עושים את זה, תולשים שערות, משגעים את עצמנו?' בגלל שזה מה שאתה עושה. אתה מקדם את עצמך, חודר לתודעת הציבור. זה היה גילוי אמיתי. אני לא חייבת לעשות את זה".

שחקנית קולנוע המתלוננת על התהילה נשמעת כמו דייג שמתלונן על הים. האם אין זה חלק מהעבודה? ובכל מקרה, רוב העולם נאבק רק כדי להתקיים - מה זה באמת משנה אם מצלמים ברחוב כוכבת שמשתכרת היטב?

יש היגיון בטיעונים אלה, אבל הם מתעלמים מההשפעה המזיקה של תרבות הסלבריטיז, מן האופן השגרתי שבו מפברקים דמות בצורה צינית ואז מפרקים אותה באכזריות, ומספקים כך את תיאבונו הבולימי של הציבור, המכלה את האמפתיה ומסתער בזללנות על הקנאה והזדון. מבחינה זו, יש משהו חתרני ומעורר התפעלות בשחקנית המתרחקת מהתהליך, מסרבת לסחור בכבודה הפרטי כדי לצבור הון אישי.

נותר עוד לראות אם וויליאמס מסוגלת לשלב קריירת משחק מעניינת עם פרופיל ציבורי נמוך. אחרי הכל, ישנה אירוניה בלתי נמנעת בכך שהיא מדברת על סירובה להשתתף בקרקס התקשורתי, ועושה זאת - מכל המקומות - בראיון מגזיני. כדי להדגיש את הסתירה הזאת, בסופה של שיחתנו ניגש גבר אל השולחן שלנו והציג את עצמו. תהיתי מיהו, האם הוא חבר שלה, ואז הבנתי שהוא העיתונאי הבא בתור, המחכה לדבר איתה על שאפתנות, סלבריטאות והתקשורת, על כל דבר מלבד הנושא שאי-אפשר לדון בו, אבל ממשיך להגדיר את מעמדה בדמיונו של הציבור.

היא מחייכת חיוך גדול ומלא אשמה. "אני מרגישה שאני בוגדת בך", היא אומרת, ואז, כדי להשלים את העקיצה, היא קוראת לי כשאני נפרד ואומרת: "גרמת לי להשתחרר. עכשיו אני מוכנה לתת ראיון ממש מוצלח..."*

תרגום: אסף רונאל



מישל וויליאמס. הבטיחה לעצמה לא להביט אחורה בנוסטלגיה


הית' לדג'ר. תערובת קטלנית של תרופות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו