בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

רולה ג'בריל הגיעה מפנימייה במזרח ירושלים ללב התקשורת האיטלקית. עכשיו היא עובדת על סרט בישראל

ילדה יתומה מירושלים, ששיחקה תופסת במסגד אל-אקצה, הגיעה בחוסר כל לאיטליה, והפכה לעיתונאית פרובוקטיווית ולחביבת הצהובונים. נשמע כמו פוטנציאל לשובר קופות? בקרוב על מסך זה עם רולה ג'בריל, שחוזרת עכשיו לישראל כדי לצלם סרט אישי-פוליטי עם הבמאי האמריקאי ג'וליאן שנאבל

תגובות

רולה ג'בריל (36) פורצת מהמונית ורצה לעברי, מתנצלת שוב ושוב על האיחור. זה עתה סיימה לראיין את שר החוץ האיטלקי לשעבר מאסימו ד'אלמה, ועוד הערב היא צריכה להספיק לטיסה לקהיר, שם תתראיין לראשונה לתוכנית טלוויזיה במדינה ערבית. חנוטה בחליפת מעצבים ומאופרת בקפידה, רחוקה ג'בריל מלהזכיר את הנערה הפלסטינית היתומה, שהגיעה לאיטליה כמעט בחוסר כל ופילסה תוך שנים ספורות את דרכה ללב התקשורת המקומית.

רק עכשיו, עם תוכנית לייט נייט בערוץ החדשות האיטלקי הפרטי LA7, נוכחות תדירה בתוכניות האירוח הפוליטיות וסרט בבימויו של הבמאי עטור הפרסים ג'וליאן שנאבל, המבוסס על ספר מעין-אוטוביוגרפי שכתבה ויצולם בקרוב בישראל, מרשה לעצמה ג'בריל להודות שהצליחה.

בחודשים האחרונים מחלקת ג'בריל את זמנה בין איטליה לישראל, במסגרת ההכנות לקראת צילומי הסרט, קופרודוקציה צרפתית-ישראל בהפקת ג'ון קיליק ("בבל", "פרחים שבורים") ובשיתוף ערן ריקליס ("הכלה הסורית", "עץ הלימון"). היאם עבאס, ששיחקה ב"כלה הסורית", אמורה לשחק גם בסרט הזה.

הספר, "דרך הפרחים של מיראל", שיצא לאור לפני ארבע שנים באיטליה, מגולל את סיפורן של כמה נשים ערביות-ישראליות על רקע המציאות הפוליטית המורכבת באזור, ושזור בציוני דרך כמו הקמת המדינה, טבח דיר יאסין והאינתיפאדה הראשונה.

בצד העניין שמעורר התסריט שג'בריל כתבה על פי הספר, ממשיכה התקשורת המקומית לעסוק באובססיוויות בחייה הפרטיים. ג'בריל לא רוצה להשתתף במשחק הזה: היא אמנם לא מתנזרת מתצוגות אופנה של גוצ'י ומערבי גאלה בפסטיבל ונציה, אבל מבקשת להתעלם מהפרסומים בצהובונים האיטלקיים ומסרבת לדבר על מערכות היחסים בחייה ועל בעלה היום, הרוזן פייטרו אנטיסארי ויטורי.

את זהותו של אבי בתה מיראל בת ה-12, שלו נישאה כשהיתה בתחילת שנות ה-20 שלה, היא מסרבת לחשוף. "אני לא מוכנה לדבר בראיונות על אביה של בתי מתוך כבוד לבתי, לבעלי לשעבר ולבעלי הנוכחי", היא אומרת.

לשמועות שהתפרסמו בעיתוני איטליה ואירופה, שלפיהן ניהלה לכאורה רומנים עם קולגות ואף עם מי שיביים את הסרט המבוסס על ספרה, ג'וליאן שנאבל, היא מתייחסת בביטול. "אני לא עונה להם אז הם מפרסמים שטויות", היא נאנחת.

זה מחיר הההצלחה של נשים באיטליה?

"אני לא יודעת אם איטליה מדינה שוביניסטית יותר מאחרות, אבל כן, יש בעיה עם הצורה שבה הם מתייחסים לנשים בתקשורת. את יודעת מה גיליתי לפני כמה זמן? שבאחת מתוכניות האירוח הפוליטיות הנצפות ביותר באיטליה 'פורטה א פורטה', יש להם מה שנקרא 'כיסא הכוסית', ששמור לאורחת התורנית. את מבינה מה זה?"

קנאית לפרטיותה ולתדמיתה סירבה ג'בריל להצעה להשתתף בתוכנית ריאליטי בסגנון "האח הגדול", בטלוויזיה האיטלקית. "הציעו לי מיליון יורו. בשבילי מיליון יורו זה סכום עצום. ע-צום. אחותי לא האמינה שסירבתי. אבל ברגע שאת מסכימה, ומסתובבת בביקיני מול המצלמות את יכולה לסמן איקס אחד גדול על הקריירה שלך. אף אחד לא יקח אותך יותר ברצינות".

לעצב מחדש את הטרגדיה

היא נולדה בחיפה, אבל את ילדותה העבירה בסמטאות שכונת באב אל מג'לס בעיר העתיקה, במזרח ירושלים. "זו שכונה פשוטה של אנשים עסוקים, שחסכו בכל דבר כדי לשרוד וכדי לשלוח את הילדים לבית הספר", היא מספרת. היא נהגה להתרוצץ עם חבריה ברחובות ולשחק תופסת במה שהיה למגרש המשחקים המקומי, מסגד אל-אקצה. "רצנו שם כל הזמן, בין הכיכרות, עד שהגיע זמן התפילה ואז השומרים של המסגד היו באים לגרש אותנו. בזמנו זה נראה לנו משעשע", היא צוחקת, "אבל עכשיו אני קצת מרחמת על השומרים שהיו צריכים לרדוף כל פעם אחרי 50 ילדים צורחים".

את המודעות והמעורבות הפוליטית הביאה מבית אביה, מהדיונים הסוערים סביב השולחן בארוחת הערב. "אני עוסקת היום בטלוויזיה בנושאים שאני שומעת עליהם כבר מגיל חמש. את הסיפור הפלסטיני הכרתי מגיל 7". פנימיית דאר אל טיפל (בית הילד), שבה התחנכה, השקיפה על מלון אמריקן קולוני, שבו התקיימו כמה מהשיחות החשאיות שקדמו להסכמי אוסלו. "כולם אצלנו ידעו שבמלון, בחדר 17, יש פגישות בין שני הצדדים, ראינו אותם יוצאים ונכנסים", היא אומרת.

כצעירה בעלת מודעות פוליטית, רצתה להשתתף בהפגנות ובכנסים פלסטיניים, אך נמנעה מלעשות זאת, מחשש שישראל תסגור את שערי הפנימייה, ובכל זאת, החליטה להתנדב במחנה הפליטים קלנדיה ליד ירושלים. "הייתי יוצאת משם מלאה בכעס גדול. אבל השאלה היא איך את מתמודדת עם הכעס הזה. הייתי חוזרת הביתה רותחת, מספרת לאבא הכל, והוא היה אומר לי שצריך לראות את הדברים בפרספקטיווה הנכונה, שאלה לא דברים שנוצרו אתמול והם לא ייעלמו מחר ושצריך לשנות את המציאות בצעדים קטנים. הוא היה מוסלמי אדוק, לכן כאשר מדברים היום על האיסלאם כסכנה קשה לי לקבל את זה, משום שאני מכירה גם את הצד האחר של האיסלאם, זה שהתגלם בדמותו של אבי".

לאב, עותמן ג'בריל, שמת כשהיתה בת 18, היתה השפעה עצומה על גיבוש הזהות האישית והתודעה הלאומית שלה. "הוא שימש במשך שנים כאימאם הקהילה במזרח ירושלים וכשומר במסגד אל-אקצה. דתי, אבל מעולם לא קיצוני. כמו שאני לבושה עכשיו נהגתי להתלבש גם בפני אבי, זה לא הפריע לו, הוא רק ביקש שלא אלבש מכנסונים קצרצרים".

והיום, כשהמשפחה שלך רואה אותך בבגדים חשופים בטלוויזיה, זה לא מפריע להם?

"הא, דודה שלי מאוד מרוצה! וחוץ מזה, איך שאני מתלבשת זה כלום לעומת איך שאמי התלבשה בשנות ה-70", היא צוחקת.

מהאם, זכי ג'בריל, התייתמה כשהיתה בת חמש. "אחרי שאמא מתה, אבא לא יכול היה לטפל בי במהלך היום, ולכן נשלחתי לפנימייה. כמובן שאבא היה חסר לי, וחסרה לי המשפחה. מחדר לבד בבית, עברתי לחדר עם עוד שש בנות. אבל באמצעות המפגש עם בנות אחרות, יתומות מאב ומאם, למדתי גם שלא משנה מה הטרגדיה האישית שלך, יש מישהו שסבל הרבה יותר. היו שם ילדות אחרות שלא היה להן כלום".

בספר מתוארת אמה של הגיבורה כדמות עצמאית מאוד, שנפלה לתהומות קשים של דיכאון בעקבות ילדות נוראה שכללה בין השאר התעללות מינית מצד האב החורג. עד כמה הספר הוא אוטוביוגרפי? האם הדמות שאת מתארת דומה לאמך?

"אני הייתי מאוד צעירה כשאמי מתה, לא הכרתי אותה. אני סופרת, עם הדמיון שלי אני יכולה ליצור מה שאני רוצה. אני יכולה לקחת טרגדיה אישית ולעצב אותה מחדש על מנת לבנות דמות בסיפור. האם הסיפורים האישיים בספר הם סיפורים אמיתיים? אני לא יכולה לענות לך על זה. דברים אחדים קרו, אחרים לא".

את דומה לאמך?

"דודה שלי אומרת שאני דומה לה מאוד. אני לא יודעת אם אני דומה לה באופי, אבל לפעמים כשהייתי מדברת עם אבי הוא היה מרכין את הראש או מסיט את מבטו ואומר, אוי, ברגע זה את מזכירה לי את אמך וזה מאוד קשה לי".

הספר מלא בדמויות נשיות חזקות ודינמיות מאוד.

"זה כי אני עוד לא פגשתי אשה עם אופי חלש במזרח התיכון", היא צוחקת. "אולי משום שהן צריכות להילחם כל יום, נגד הגברים, נגד האפליה, למען המשפחה. הן מרשימות מאוד. אני מעריצה את הנשים. נולדתי פמיניסטית. כשציפי לבני התמודדה לראשות הממשלה, כל כך התלהבתי, הייתי מאושרת. היא אמנם קצת איכזבה אותי, ציפיתי ממנה ליותר, ובכל זאת".

הגברת השזופה ההיא

לאיטליה הגיעה ב-93' בזכות מלגה שקיבלה לאחר שסיימה את לימודיה בפנימייה בירושלים, אך בעצת משפחתה קברה חלום ישן - ללמוד עיתונאות - ונרשמה דווקא ללימודי רפואה בבולוניה.

"אצלנו יש אמרה - אם את רוצה להיות אשה חופשייה, מכובדת, את צריכה ללמוד מקצוע מדעי, לא הומניסטי. כי אין עבודה", מספרת ג'בריל. "מגיל צעיר המשפחה שלי אמרה לי - עיתונאות? מה פתאום, זה מקצוע לעשירים, למשפחות בורגניות, לסנובים. בני עשירים יכולים ללכת להיות פילוסופים, אינטלקטואלים, אבל אנחנו, ממשפחה ענייה, פשוטה, צריכים למצוא עבודה מובטחת כמו רופא".

אלא שלימודי הרפואה לא עניינו אותה. היא פנתה ללימודי פיזיותרפיה, הוסמכה כמטפלת והחלה לעבוד בבית חולים בבולוניה, עד שנפצעה בתאונת עבודה. זו היתה נקודת מפנה מבחינתה. "פשוט אמרתי לעצמי - למה עלי לעשות משהו שאני שונאת? נרשמתי לקורס עיתונאות ומבחינתי מאותו יום והלאה החיים שלי החלו".

את תחילת הקריירה שלה חבה ג'בריל לעיתונאי האיטלקי לורנצו ביאנקי, ידיד קרוב. "הוא ביקש ממני לתרגם עבורו מאמר בערבית. תירגמתי והוספתי הערות משלי וככה ביאנקי הציג אותי בפני הבוס שלו, שהציע לי לעבוד עבורו בעיתון 'איל קרלינו'. הם חיפשו דובר ערבית שמכיר את המציאות של הסכסוך". בבחינה הקבלה התבקשה ג'בריל לכתוב כתבה באיטלקית לעיתון ובחרה לראיין את סוחרי הסמים המרוקאים בבולוניה.

קצת נועז למשימה עיתונאית ראשונה.

"לא, לא, זו לא היתה בעיה, דיברתי איתם בערבית. כמובן שהם לא ידעו שיש לי מכשיר הקלטה".

תוך זמן קצר עברה ג'בריל מכתיבה עבור העיתונים "איל קרלינו", "איל ג'ורנו" ו"לה נציונה", לטלוויזיה האיטלקית, תחילה ככתבת ובהמשך כמגישה. לפני ארבע שנים זכתה בפרסי העיתונאי הצעיר והעיתונאי העולה של העיתונות האיטלקית.

ההצלחה המהירה, הטון הבוטח, המראה הזר והאקזוטי, הביאו עליה לא מעט התקפות תקשורתיות. ב-2006, כשהופיעה בתוכנית האירוח הפופולרית "Anno Zero" (שנת האפס), כינה אותה אחד המשתתפים "כוסית ללא שכל". עיתונאים רבים יצאו להגנתה, אחרים טענו כי אלמלא יופיה ומוצאה ג'בריל לעולם לא היתה נוסקת למרכז הפריים של התקשורת האיטלקית, והתלוננו שסגנונה הדרמטי כמראיינת מחפה על חוסר ידע והבנה בתחומי הכיסוי שלה.

באותה שנה, במהלך שידור תוכנית האירוח הפוליטית "מטריקס" בערוץ 5 (בבעלות ראש ממשלת איטליה, סילוויו ברלוסקוני), שעסקה במהגרים הזרים באיטליה, תקף אותה רוברטו קאלדרוני, חבר פרלמנט מטעם מפלגת הימין הקיצונית "הליגה הצפונית", וקרא לה "הגברת השזופה ההיא". כשאחד המשתתפים האחרים נחלץ להגנתה, וכינה את הממשלה גזענית, אמר קאלדרוני כי "עדיף גזעני מאשר טרוריסט". ברלוסקוני התקשר להתנצל על התקרית. ג'בריל מעדיפה שלא לעסוק בתקריות האלו, היא מודעת היטב לעוינות הגוברת כלפי הזרים באיטליה ובאירופה בכלל, אך עבורה המצב ביבשת טוב לאין ערוך מבישראל. "יש כאן גזענות", היא מודה, "אבל באירופה יש הרבה יותר איטגרציה".

על אף שהיתה לדמות תקשורתית מוכרת באיטליה, המשיכה ג'בריל להסתיר את שינוי הקריירה ממשפחתה. "הם לא ידעו שום דבר. לא רציתי שהם ישנו את היחסים שלהם איתי. רציתי שהם ימשיכו לראות אותי כמו הנערה הפשוטה שעזבה את הבית עם כמה בגדים בתיק קטן. כשסיפרתי לבסוף לאחותי, היא אמרה טלוויזיה? טוב נו, אם זה מה שמשמח אותך, הכי חשוב שתישארי תמיד עצמאית מבחינה כלכלית. את מבינה? זה היה הדבר החשוב ביותר מבחינת המשפחה שלי, שאהיה עצמאית מבחינה כלכלית ולא אהיה תלויה בבעל".

נהוג לחשוב שזו לא בדיוק העמדה המסורתית בחברה הערבית.

"את צוחקת? זו דווקא העמדה המסורתית ביותר! במשפחה שלי ובסביבה שבה גדלתי, בין אם מדובר בחיפה או בירושלים, כולם ככה. מגיל חמש שמעתי על האשה העובדת והעצמאית. אנשים חושבים על המזרח התיכון דרך סטריאוטיפים, הם רואים הכל כמציאות מונוכרומטית, בעוד שיש כמובן הבדלים גדולים מאוד בקרב החברה הערבית".

רק כשרשת אל ג'זירה הקדישה תוכנית לקריירה התקשורתית של ג'בריל, גילו בני משפחתה במה היא עוסקת. "דודה שלי התקשרה אלי בדמעות וצעקה - איך לא סיפרת לנו?"

שאלת 7,000 השקל

ג'בריל דוברת איטלקית מצוינת, ולמעט המבטא הערבי שמשתרבב מדי פעם, היא מרגישה אירופאית לחלוטין. את ההחלטה לעזוב את ישראל ולעבור לאיטליה היא מגדירה כאחת החכמות בחייה. "זו היתה ההשקעה הגדולה ביותר שעשיתי למען העתיד שלי ולמען ההשכלה שלי. ידעתי שאני חייבת ללמוד, ומכיוון שבאתי ממשפחה פשוטה, לא כל האופציות היו פתוחות בפני. זה לא שיכולתי להירשם לאוניברסיטה בירושלים או בחיפה, המשפחה שלי לא היתה יכולה לעמוד בזה מבחינה כלכלית. שכר הלימוד אז עמד על כ-7,000 שקל. רק שכר הלימוד! זה המון! מאיפה היו לנו 7,000 שקל? אבי מתה, אמי מתה כשהייתי בת חמש, לא היו לי האמצעים הכלכליים. זה היה הופך למלחמה קשה, בלתי-אפשרית כמעט.

"כשהממשלה האיטלקית נתנה לי מלגת לימודים, לא היה לי ספק שאני צריכה לצאת מישראל כדי לגדול. ידעתי גם שאני לא רוצה ללמוד משהו כמו סוציולוגיה ולהיות עובדת סוציאלית. לא אלו היו השאיפות שלי. רציתי לגלות את העולם לא דרך העיניים הטיפוסיות למקום שאת ואני מגיעות ממנו, שעם כל הכבוד, הן מאוד מגבילות".

באיזה מובן הרגשת מוגבלת בישראל?

"באירופה את נושמת אוויר אחר, שאין בו מתח, הכל פתוח וחופשי", היא עונה ומשתתקת לרגע, "הייתי פשוט עייפה. עייפה מחוסר האמון. תמיד ראו אותי לא כרולה אלא כערבייה, תמיד ביקשו ממני דרכון או תעודת זהות. גם היום, בכל פעם שאני מגיעה לשדה התעופה בארץ, זה עינוי סיני. אני עוברת טקס השפלות עם הבת שלי.

"לא רציתי יותר לחיות כך. זה עורר בי כעס ותסכול ורציתי להמשיך להיות חופשייה וצלולה. רציתי להיות מסוגלת לחשוב ולבקר את שני הצדדים, מבלי שהכעס שחשתי בגלל האופן שבו התייחסו אלי ישפיע ויעכיר את מחשבותי. לצערי אנחנו צריכים לברוח על מנת למצוא את השלווה והאיזון.

"אני לא חיה בישראל זה 16 שנה, אבל אני אוהבת את המקום הזה, ומאמינה מכל הלב ומקווה שאפשר להגיע לפתרון, אבל כשמתייחסים אלי כמו אל פדופיל או פושע מסוכן זה פוגע בי, זה מעליב אותי. זה לא מכבד את הדמוקרטיה שלנו".

באיטליה אף אחד לא מסתכל על צבע העור שלך? הרי ספגת הערות גזעניות בטלוויזיה האיטלקית.

"האירופאים שמרנים, אבל המתח הוא לא פוליטי כמו בישראל. מעולם לא הרגשתי שצבע העור שלי חסם אותי, שום שוטר מעולם לא עצר אותי בשדה התעופה והתנהג אלי בצורה פוגענית או מפלה. אולי הסתכלו עלי יותר אבל לא עברתי כאן את הדברים שעברתי בישראל. את ראית עיתונאית ערבייה אחת שעושה את מה שאני עושה כאן בישראל? אחת?!

לעולם לא הייתי מגיעה בישראל למה שהגעתי כאן. אולי הייתי מנחה איזו תוכנית חדשות מסוג ג', מוחבאת באיזה ערוץ שמיועד לקהל הערבי בלבד. אם הגעתי לאנשהו אני חבה את הצלחתי לאירופה, להזדמנויות שנפתחו בפני כאן.

"ישראל מתגאה בכך שהיא דמוקרטיה. מבחינות רבות זה נכון - יש לנו בחירות חופשיות, זכויות רבות, מערכת משפט אוטונומית, עיתונות מצוינת ופתוחה מאוד, ועדיין, באותה מערכת, האם המיעוט הערבי בישראל הצליח להעמיד עיתונאית שתצליח ברמה הלאומית? לא. אנחנו עדיין מפגרים מאחורה, כי אנחנו מאוד ממוקדים בנושאים אחרים".

אם כולן ייסעו לאירופה במקום להילחם על מקומן בישראל, אולי אף אחת לא תפרוץ את המחסום הזה.

"אני משוכנעת שכמוני יש עוד 50, אם לא מאה נשים, בישראל. את חושבת שאני היחידה? החברות שלי ללימודים הלכו לאוניברסיטה בחלקן, בחורות מבריקות, מעניינות, והן שם נלחמות בכל יום, אך מגבילים אותן למקום מסוים, לשכבה מסוימת. זה שובר לי את הלב".

יש לנו מכנה משותף

ג'בריל מוכרת באיטליה בזכות מזגה הסוער כמראיינת ביקורתית ואנטי-ממסדית, כפי שניכר בראיון משנת 2005 שקיימה עם ברלוסקוני, בערוץ 7. הראיון, שנמכר לרשתות רבות באיטליה ובחו"ל, הוביל לתקרית דיפלומטית בין איטליה לארצות הברית. לאחר התעקשויות רבות מצדה, הודה לבסוף ברלוסקוני שהוא התנגד למלחמה בעיראק, וכי לא היה מעוניין לשלוח כוחות צבאיים למדינה. בעקבות הפרסום בוטלה ועידת עיתונאים משותפת שתוכננה עבור נשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש וברלוסקוני.

מתחילת הקריירה שלה התרחקה כמו מאש מנושאים "נשיים" והתמקדה בחדשות חוץ ובפוליטיקה. על אף שהבהירה בתחילת שיחתנו שהיא שמאלנית, היא מקפידה לאורך כל הראיון שלא להישמע קיצונית בדעותיה ובביקורתה כלפי ממשלת ישראל. אבל כשעולה שמו של אביגדור ליברמן, היא מתקשה לשמור על טון קורקטי.

"אדם קיצוני כמו ליברמן הוא סכנה אמיתית לדמוקרטיה. זה אדם שפועל על מנת ליצור סטיגמות גזעניות, אדם שמעודד שנאה גזענית ומרסק את החלום של דו-קיום בערים מעורבות כמו חיפה ויפו. זה היה חלום גדול. האיטגרציה של ערביי ישראל היתה הדגל היפה ביותר שישראל יכלה להניף לזכותה".

את חושבת שאי-פעם היתה באמת אינטגרציה אמיתית? המהומות שהיו לפני מספר חודשים בעכו לא שינו את דעתך?

"בוודאי שיש אינטגרציה אמיתית. 'האירועים' האלה הם אפיזודות חולפות, זה נורמלי וזה קורה בכל העולם וזה חלק מהדינמיקה החברתית. מה שלא קורה בשאר העולם הוא שמנהיג פוליטי מעורר שנאה גזענית. כשפוליטיקאי מדבר, הוא אמור לדבר בשם המדינה, לא בשם קבוצה אתנית מסוימת, משום שאם כך קורה זה מצדיק את מה שקרה בשנות ה-30 וה-40 באירופה".

כלומר?

"הוא לא מבין את זה אבל הוא מצדיק במעשיו את מכחישי השואה והוא מעצים באופן עקיף את האנטישמיות. האנטישמיות משגשגת כאשר ישנם אנשים כמו ליברמן שמעודדים שנאה. כשליברמן מדבר כך, הוא נותן אור ירוק לאותם גזענים ומכחישי שואה לדבר בצורה מסוימת. הם חושבים לעצמם - אה, זה בסדר, גם הם כמונו. יש לנו מכנה משותף".

ג'בריל אינה מתעלמת מגל הגזענות המשתולל באיטליה בימים אלה, שהוביל ללא מעט תקיפות על רקע גזעי, אך חושבת שמצב זכויות האדם בישראל חמור יותר.

"כאשר מישהו כמו יורג היידר מנצח באוסטריה, אותי זה מפחיד נורא. זה מקפיא אותי משום שאני רואה את מה שיתרחש בעקבות זאת - שנאה, התנהגות קסנופובית, חוקים שעשויים להיראות בנאליים אבל הופכים לגזעניים. ליברמן מציע נאמנות למדינה. נאמנות למדינה? אני נאמנה למדינה מיום שנולדתי! אני לא צריכה לחתום על מסמכים. את יודעת מה, השלב הבא יהיה לרשום את כל הערבים, עם טביעות אצבעות במשטרה, הם הרי כבר פושעים בפוטנציה".

בדומה לממשלת איטליה המבקשת לחייב את הצוענים לתת טביעות אצבעות, כנהוג עם הזרים שנכנסים למדינה?

"כן, אבל זה עדיין לא עבר כחוק, שר הפנים הותקף קשות בעקבות ההצעה, יש אופוזיציה חזקה. יש מי שמתנגד ואומר, רגע, לא, זה לא הומני, זה נגד אמנת ז'נווה. ובישראל? אני לא שמעתי אנשים בישראל יוצאים בתוקף נגד ליברמן והרעיונות שלו".

יש לא מעט אנשים בשמאל הישראלי שמבקרים את ליברמן.

"אני מקווה מאוד. משום שליברמן הוא איום עבור מדינת ישראל יותר מאשר, לכאורה, ערביי ישראל. ערביי ישראל הם נכס שהראה עד כה לעולם שישראל היא מדינה שמכבדת מיעוטים אתניים. אני ערבייה ישראלית גאה. החלום היה ליצור מדינה לכל הקבוצות האתניות, ללא מתחים גזעיים, לפחות שם, לפחות בישראל".

באופן אירוני מצאה עצמה ג'בריל, תומכת עקבית בשאיפות הפלסטיניות הלאומיות, מותקפת לא פעם בשל העובדה שהיא נושאת דרכון ישראלי. בתו של נשיא לוב, עיישה קדאפי, סירבה לשבת לצדה במפגש נשים בתקשורת, שהתקיים לפני כשנתיים בסיציליה. "אני בכלל לא בטוחה שזה היה עניין פוליטי, אולי לא היה לה זמן, כי היתה צריכה לעשות קצת שופינג", היא עוקצת.

בעקבות המלחמה בעזה נשמעים באירופה קולות הקוראים להחרים את ישראל. את מזדהה עם הקריאות האלו?

"מה אוכל לומר לך? טוב תעשה אירופה אם תתבטא בנושאים אחרים. ישנם מספיק דברים לעסוק בהם. הקריאות לחרם לא מסייעות לא לישראל ולא לפלסטינים. גם ככה יש את סינדרום הפחד בקרב הישראלים - העולם כולו שונא אותנו, יש אנטישמיות, כך שהפרופגנדה הזאת פשוט מיותרת".

בבלוג שפירסמת לפני מספר שנים קראת להעמיד לדין בבית המשפט בהאג קצינים אמריקאים שהשתמשו בפצצות זרחן נגד האוכלוסייה בעיראק ובאפגניסטאן. את תומכת גם בהגשת תביעות נגד קצינים בכירים ישראלים בבתי משפט באירופה?

"כעיתונאית אני דורשת ממדינה דמוקרטית להתנהל על פי חוקים מסוימים, באופן ליניארי וברור. אני מאוד מקווה שהחוקים הבינלאומיים כובדו במלחמה, אך אם הם הופרו, מישהו צריך לשלם על כך ואני משוכנעת שהראשונה שתגיב תהיה מערכת המשפט הישראלית עצמה. ישראל תמיד חקרה את עצמה. היא חקרה בעקבות אירועי סברה ושתילה והעמידה לדין את מי שצריך היה להעמיד לדין. יש לי אמון גדול במערכת המשפט הישראלית".

איטלקייה ממוצא ערבי

לאחר כמעט 16 שנים באיטליה, ג'בריל מרגישה בבית, ובכל זאת, יש געגועים. "איני דתייה ואיני מקפידה, אך חסר לי צליל התפילה, ריח האוכל. מאז שאני כאן אני כבר לא מקפידה על הרמדאן. באיטליה, בתחום שבו אני עוסקת יש הרבה שואו, הרבה צביעות שלא היתה אצלנו בבית בישראל וזה קשה לפעמים".

אחותה ראניה, המבוגרת ממנה בארבע שנים ומתגוררת כיום בחיפה, משמשת עבורה עוגן למציאות. "פעם אחותי ראתה זוג נעליים חדשות שקניתי ושאלה אותי כמה הן עלו. חשבתי על זה לרגע והבנתי שהנעליים האלו עלו כמו התקציב של אחותי לכל משק הבית שלה לשבועיים שלמים. באותו רגע כל כך התביישתי, והחלטתי שלא לקנות יותר שום דבר כל כך יקר".

את בתה, מיראל, היא מגדלת על קו התפר הדק שבין שתי הזהויות. "הבת שלי מגדירה את עצמה כאיטלקייה ממוצא ערבי", מסבירה ג'בריל. "זה קשור מבחינתה לאוכל ולתרבות. כשהיא היתה קטנה הקראתי לה סיפורים של נגיב מחפוז והיא מאוד אהבה אותם, אבל היא לא מדברת ערבית. פשוט לא היה לי זמן ללמד אותה".

היית רוצה לחזור לגור בישראל?

"אני חוזרת לבקר לעתים קרובות, ומאוד מקווה שיום אחד אחזור באופן קבוע. כרגע העבודה שלי היא כאן וכאן אני נשארת. אולי בעוד כמה שנים, אוכל לעצור קצת ולהקדיש את זמני לספרים שלי ולמחקר.

"אבל בשביל לחזור הייתי רוצה להיחשב כאזרחית שוות זכויות. אני נעשיתי כבר אלרגית לאפליה הזאת, אני לא יכולה יותר לסבול אותה. הייתי רוצה שיתייחסו אלי כמו אל בן אדם. לא טובה יותר או גרועה יותר ממישהו אחר, פשוט שווה. יהודה מגנס, מייסד האוניברסיטה העברית בירושלים, אמר פעם 'אני לא יכול לקבל צדק עבור הישראלים שמבוסס על חוסר צדק כלפי הפלסטינים'. אני מקווה שהמשמעות של המשפט הזה חיה וקיימת עדיין בראשם של הישראלים. מי שעומד מאחורי דברים שכאלה נושא את דגל המדינה הרבה יותר גבוה מאשר אנשים כמו ליברמן".*



רולה ג'בריל. בכל פעם שאני מגיעה לשדה התעופה בארץ, זה עינוי סיני. אני עוברת טקס השפלות עם הבת שלי


המשפחה שלי אמרה לי - עיתונאות? מה פתאום, זה מקצוע לסנובים.צילום: Paolo Tre A3/CONTRASTO



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו