${m.global.stripData.hideElement}

 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ספר הגעגועים, אהוד בן עזר

בספרו החדש של אהוד בן עזר מתגלה יחסו הסבוך כלפי הערבים

תגובות

ספר הגעגועים אהוד בן עזר. הוצאת כנרת זמורה ביתן, 342 עמ', 88 שקלים

"ספר הגעגועים" הוא שדה מוקשים (ולא רק מקשת אבטיחים - המקום שבו מתרחש סיפורו), משום שהסופר, אהוד בן עזר, הוא גם המבקר והמעריך של ספרו. כל מה שניתן לומר בזכותו או בגנותו של הספר, כבר נאמר על ידו, כולל הטענה ש"ספר הגעגועים" כתוב בז'אנר "ספרות צאצאי המושבות העותמניות של פלשתינה-א"י". הספר עוסק אפילו בשאלת "ההתקבלות" של בן עזר כסופר, שלה מוקדש חלק נכבד מאחרית הדבר.

ספרו של בן עזר אינו "רומן", אלא אוסף זיכרונות, מעשיות ורכילויות על ימי ילדותו במושבה העברית הראשונה, פתח תקוה, חומרים שבן עזר הפך בהם גם בספריו הקודמים ומופיעים כאן במתכונת של ספר לבני הנעורים.

על חוט עלילה רופף למדי - יום במקשת אבטיחים, שאליה יוצאים שלושת הנערים הגיבורים, נתלות אפיזודות רבות, חלקן אינן שייכות לעלילה והן פניות אישיות של המחבר אל הקוראים. למשל, באחת מהן, שבה בן עזר נוזף בפמיניסטיות שתקפו את יצחק מרדכי, הוא מוסיף: "אני כבר רואה כי 'ספר הגעגועים' הולך ונעשה דומה לעיתון או למכתבים למערכת. איך אפשר בכלל להכניס דברים טריוויאליים כאלה לרומאן ספרותי?"

סטייה זו מדגימה כיצד בן עזר תוקף, מצד אחד, את כתיבתו שלו, מצד שני מגן עליה ומכשיר אותה, ומצד שלישי מקדים תרופה לכל ביקורת אפשרית.

זהו, אם כן, ספר שראוי לעשות בו קצת סדר. לטעמי, יש בו לא מעט תיאורים יפים, המשחזרים בנאמנות, כבסרט קולנוע תקופתי, כלי בית, כלי עבודה, חפצים מימי קום המדינה ועבודות חקלאיות בפרדס ובכרם. מעניינת גם שפתו של המספר, אשר כמו באה לאשש את התזה של פרופ' גלעד צוקרמן בספרו "ישראלית שפה יפה" (עם עובד, 2008), שלפיה השפה שבפינו אינה העברית המקראית הקדומה, ובאמת, אפשר למצוא בספר אינסוף מלים בשפות שרווחו בדיבור לפני 60 שנים. למשל, אוצר הקללות של אחד הנערים, גיורא, ש"יכול היה להשמיע ברצף אחד דברי ניבול פה במשך רגעים ממושכים בערבית, באידיש, בתורכית, ברוסית, בהונגרית ובעברית, מבלי לחזור פעמיים על אותה קללה... יא חמאר, יא חרה, יא דרעק, יא זבלה, יא אחול מניוק, יא שטיקע ברויט, יא אהבל...".

האויב היה גרמני

עם זאת, לדעתי, העניין שבספר אינו בדברים המסופרים לתומם: לא תעלולי הגיבורים, לא החרמנות משופעת הגסויות של גיל הנעורים, אף לא הגעגועים לתקופה שהיתה ואינה עוד, אלא בתובנות שהמחבר מבקש לחלץ מהסיפור, הנוגעות לשאלות מרכזיות של קיומנו במקום הזה.

תחושה זו מסתמכת על הנפח הנכבד שתופסת בו משפחת בן עזר, ראב במקור, מן המשפחות המייסדות של פתח תקוה, שאפשר לראותה כעדת מלך לתהליכים שעברו על הארץ במשך 100 שנה ויותר. בן עזר הירבה לעסוק בשאלות הללו בכתיבתו החוץ-ספרותית בספריו שעסקו בציונות, דמות הערבי בספרות ובני משפחת ראב, משוררים חורשי תלמים ביניהם. תובנות אלו שייכות בעיקר ליחסי יהודים-ערבים בארץ משלהי המאה ה-19 (כלומר 100 שנים ויותר). מנקודת מבט זו מתגלה בספר מעין מתח, גלוי וסמוי, בין החוויה הילידית המשותפת ליהודים ולערבים כפרטים, לבין הקונפליקט הלאומי שמתקיים ביניהם. מתח זה משתקף גם במבנה הרומן: החוויה הילידית המשותפת באה לידי ביטוי בעלילה האופקית של הסיפור (יום שדה במקשת אבטיחים), בעוד שהקונפליקט בא לידי ביטוי בגלישות האנכיות מסיפור המסגרת.

האזכורים לחוויה ילידית משותפת זרועים לכל אורכו של הספר: העגבניות של עלי "מלכות הסלט", "השפה הערבית שבה שלט אבא היטב", שלוש מעשיות ערביות ששמע המספר בילדותו והוא מפרטן, הנסיעה על המורג "בחדוות הדיש" ואינספור נוספים.

המתח בין המישור האופקי האידילי למישור האנכי הקונפליקטואלי בולט בכמה פרקים בחלקו השני של הספר. בפרק 24, למשל, מתוארים באריכות משחקי המלחמה של הילדים בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. האויב הוא תמיד גרמני, לעתים יפאני, אבל לעולם לא ערבי או אנגלי. המספר, בן דמותו של בן עזר, מציין: "אפילו בחלומות שלי מאז ועד היום כמעט שלא הופיעו ערבי או בריטי בתור משהו מפחיד, אבל היו אנשי אס-אס. וגסטאפו". ואז נקטעים ההרהורים בכעס בוטה: "מודיעים ברדיו ומראים בטלוויזיה פיגוע טרור פלסטיני נוסף... אני חורק שיניים וממשיך להקליד, אבל אני מוכרח להודות שהשנאה לרוצחים וחוסר האמון המוחלט בהנהגתם גוברים בי". עם זאת, באותו עמוד, בשובו למישור האופקי של הסיפור, בן עזר כובש את כעסו ומספר בשבחי הפועל החקלאי הערבי שאביו העריך.

דבר מה כהה וחי

השיא מגיע בפרקים 37-38, כאשר "השאלה המינית" והשאלה הערבית נכרכות זו בזו: "רוכל ערבי היה עובר מדי יום-יומיים בדרך העפר הסמוכה לביתנו, מתיישב ליד הגשרון ומכריז ביד! ביד! חמאמה!". סביב אותו רוכל ביצים היו מתאספים ילדי המושבה, כאשר הרוכל מעת לעת "שלף לעומתנו דבר מה כהה וחי מחביון שמלתו" (כלומר, היה מראה להם את אבר מינו). לא היה שום איום באירוע זה, הרוכל מעודו לא ניסה לגעת בילדים, אלא רק הנאה של התבוננות נרגשת בדבר האסור.

חוויה דומה ואינטימית קשורה למשרת הערבי הצעיר שבבית המשפחה, רפיק, שהיה שר שירי אהבה בעומדו ליד הכיור במטבח, ולהשערת המספר שימש בכפרו כאשה לחבריו. פעם אף תפס בכף ידו של הילד וניסה לדחוף אותה לפי הטבעת שלו. ומיד, ללא כל חציצה, משתלבת מחשבה שמקומה עשרות שנים מאוחר יותר: "מתברר שאני ממש התגלמות האמביוולנטיות של תפיסת האחר, כפי שתיאר תיאורטיקן הספרות הומי קי באבא כמייחדת את הדמיון הקולוניאלי: יחס חיובי לפרט, יחס שלילי לקבוצה".

בן עזר יוצא נגד הקביעה שלמעלה וכותב: "אני באותו זמן אהבתי את הערבים גם כקבוצה, כפי שאני מחבב אותם מאוד גם כיום, כל זמן שאינם מנסים להרוג אותי... אבל מה ערך יש לעדותי? הרי הייתי ילד קולוניאלי פסול לעדות בעיני אוהבי שנאת ישראל שבקרבנו, שהם לגמרי במקרה גם קובעי הטעם הספרותי".

בן עזר חש שנעשה לו עוול כפול מצד אותם פרופסורים פוסט-קולוניאלים ופוסט-ציונים (ולא ננקוב בשמות), שמנשלים אותו גם מהאדמה וגם מהספרות שאליהן הוא מרגיש שייך.

סיפור העבר לא מסתיים כאן. רפיק נחשד יום אחד בכך שהתבונן באמו של המחבר כשישנה עירומה והוא סולק מעבודתו. מנקודת המבט של היום קובע בן עזר כי "פסגת חלומותיו של רפיק היתה להיכנס לחדר השינה ולזיין את אמא שלי". את מקומו תופס יעסר וגם אתו מתפתחת אינטימיות גופנית. "היה שולף את אברו המגודל ומנערו בפני ומתגאה עלי בגודלו".

והנה, בסטייה נוספת מספר בן עזר כיצד סיפר לו יעסר לתומו על איש חשוב שבא מיפו לכפר והבטיח להם כי יירשו את כל בתי היהודים במושבה וישבו בנחלותיהם. והוא ענה לו: "וגם את הנשים כבר חילקתם... אני מתאר לעצמי שאתה דרשת את אמי. כוס אמק, יעסר".

שוב ושוב הדפוס חוזר על עצמו: קרבה אוהבת בין הילידים (העברי והערבי) במישור האופקי, האישי; ושנאה בוערת כשהם מייצגים עמים במישור האנכי. בן עזר חולק זיכרונות משותפים עם יעסר, שבו ראה את אחיו הבכור, והקטע ממש מסתיים בקריאת געגועים לחבריו הערבים: "יעסר, יעסר, מי יודע מה עלה בגורלך ובגורל חבריך... רפיק טרוט העיניים, עלי מן הכרם, נוואר שומר השער, אשר השפיעו כה רבות על הילדות השקטה והחולמנית שלי". "ספר הגעגועים" מוקדש גם להם. אילו היה מסיים בן עזר בפסקה יפה זו, היה סוגר מעגל שלם. אבל הסכסוך אינו מרפה ממנו, הוא מדגיש שכתיבתו אינה תקינה פוליטית, אך מתקשה לגבור על יצרו הפולמוסי ומכאן ואילך עולה תכיפות החריגות מהנושא.

נראה לי כי יותר מכל מציקה לבן עזר הביקורת על המפעל הציוני. כיליד הארץ וכבן למשפחה ילידית הוא רואה עצמו לא פחות בן המקום מן המשפחות הערביות. לפיכך, יותר מכל מכעיסה אותו הביקורת שטוענת כי הציונות באה לנשל ולדכא אחרים. וכאן קורה דבר מעניין. מתוך חוסר יכולת להתמודד עם מבקריו הוא עושה מה שעשו מיעוטים שחורים והומוסקסואלים לפניו ומאמץ את הכינוי שבו הם מגדירים אותו בגאווה: הוא קולוניאליסט (מתיישב) גאה: "והלא אנחנו אנשים קולוניאליים? לא? מותר לנו לדכא בני עמים נחותים ולשעבד בני מעמדות נמוכים".

יתרון אחד ברור סבור אהוד בן עזר שיש לו, כמי שצמח מן האדמה הארצישראלית. הוא מבין בתפוזים: "ומי שלא יכול להבדיל בין טבוריים של תחילת השנה, והוולנסיה של סוף העונה, לבין טעמו של השמוטי המבשיל באמצע העונה, יותר טוב שלא יקרא את הספרים שלי, כי לא אליו הם מכוונים. אני כותב לקומץ קוראים שמבין בתפוזים". דברים שהאקדמיה והביקורת, לדעתו, אינן מבינות בהם דבר.

עמוס לויתן הוא מבקר ומשורר, ספרו האחרון "בזמנים נאורים: מבחר וחדשים" ראה אור בהוצאת קשב לשירה



1946, חקלאים יהודים וערבים יושבים יחד. בין שנאה לגעגועים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#