בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עולם חדש, עולם ישן

שורשיה של מלחמת ביאפרה המתוארת ב"חצי שמש צהובה" נטועים בקולוניאליזם הבריטי

תגובות

הירושה הקולוניאלית המוחשית ביותר שהותירו הבריטים לעולם היא המדינה האפריקאית כמסגרת טריטוריאלית ופוליטית. כך, קביעת הגבולות של מדינות אפריקה בכלל, וניגריה בפרט, נועדו ליישב חלוקת שטחים בין מדינות אירופה, ולשרת את האינטרסים האירופים. אחרי שנקבעו גבולותיה של ניגריה הכירה בריטניה בארבע קבוצות אתניות דומיננטיות, והחטיאה למגוון האתני האמיתי.

אמנם השליטה הקולוניאלית לא המציאה חלוקות אתניות יש מאין: ההבחנות האתניות בתוך ניגריה בין קבוצות ההאוסה, פולאני, יורובה, האיגבו וקבוצות רבות אחרות, נעשו מקדמת דנא והשפיעו על האופן שבו ניהלו אנשים את חייהם במנעד רחב של שיטות התארגנות - בין אם במסגרות קטנות ושוויוניות ובין אם במסגרות מדינה מסורתית, מלוכנית והייררכית. אבל באופן שבו ניהלה בריטניה את ניגריה היא הגדירה את החלוקות האתניות-התרבותיות וכן את החלוקות הדתיות, כבעלות משמעות פוליטית.

לכך אפשר להוסיף את השלטת השפה: האנגלית הוטמעה על ידי הבריטים כשפת הפקידות ושפת הדיבור. והנחלתה היתה צעד לא פחות פוליטי מחלוקתה המינהלית. האנגלית, שנהפכה לשפה המדוברת והמשותפת לכל הקבוצות האתניות בניגריה - זרה ואירופית ככל שתהיה - היא גם השפה שאיפשרה, ומאפשרת, לניגריה להיפתח למערב, ולנו היא מאפשרת לקרוא ולתרגם את ספריה של צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה.

וכך, בספר הזה המחברת עוסקת בהיסטוריה הפוליטית והספרותית של ניגריה שעה שהיא מתארת את אמו של "האינטלקטואל המהפכן" ש"מנסה לפלס את דרכה בעולם חדש עם כישורים שהולמים יותר את העולם הישן", ונדמה שבשורה אחת היא מתארת את הקונפליקט כולו. קונפליקט הזהות בין העולם החדש לעולם הישן: כי בעוד העולם החדש, שזהותו לא ברורה, דורש כישורים חדשים, הוא לא נטול הזדהות אתנית היסטורית.

האם, שמקורה בעיר אבה, מסמלת בסיפור את מאבקן של הנשים בניגריה בכלכלה ובשליטה הקולוניאלית. "נשות אבה" נודעו במאבקן העיקש בניסיונות מיסוי ושליטה שהבריטים ניסו לכפות עליהן.

אבל בשנות ה-60 "מהומות הנשים" שנאבקו בשלטון הזר התחלפו במהומות רחוב, בהשפלות בשדה התעופה, בשווקים, בשכונות מגורים ובטבח בני איגבו על ידי שכניהם בני ההאוסה-פולאני הצפוניים. אולאנה, גיבורת הספר, נופלת למשכב לאחר שהיא חווה את טבח בני משפחתה. בעוד היא שוכבת במיטתה - כמו ניגריה הנאבקת בכוחות האתניים החזקים ממנה - בחדר השני ממשיך השיח האינטלקטואלי על צדקת הדרך.

התיאור בספר של הנפת דגל ביאפרה עם הפסים באדום-שחור-ירוק וסמל של חצי שמש צהובה, ביחד עם טקס הקבורה הסמלי שמקיימים הסטודנטים עם ארון קבורה הנושא את השם ניגריה, הם ראשית ימיה של מלחמת האזרחים הניגרית שנודעה כ"מלחמת ביאפרה": הצפון והאזור הדרום-מזרחי היו חלוקים בדעותיהם על הרכב בית הנבחרים שכלל את קבוצת הרוב המוסלמי ששלטה בפרלמנט ונהנתה מעוצמה וקירבה למוקדי הכוח, וקבוצת מיעוט של אליטה חברתית בעלת מודעות פוליטית ערה (המתוארת באופן מופלא בספרה של אדיצ'יה). אליטה צעירה ומשכילה זו ראתה במערב את מושא הכמיהה, אך סלדה ממעורבותה של בריטניה בניגריה. זו קבוצה של צעירים, שדיברו ביניהם איגבו משולבת באנגלית, ניהלו עסקים חובקי עולם ונטלו חלק בעולם האקדמי. אמונתם בעתידה של ניגריה התרסקה מול השחיתות הפוליטית, הטבח בבני איגבו, ומהומות הסטודנטים. כל אלה הובילו למלחמה. במאי 1967 האיגבו הדרומיים הכריזו על ביאפרה כמדינה עצמאית, ובמשך השנתיים וחצי הבאות נלחם צבא הצפון בכוחות המתבדלים מהדרום. במלחמה מתו כמיליון בני אדם, רובם מרעב וממגיפות. המלחמה נגמרה ב-1970, כשכוחות הממשל הצפוניים הביסו את כוחות הדרום מביאפרה. הכרזת הפרישה של ביאפרה ואנשי האיגבו מניגריה נעשתה מתוך זעם ותגובה לטבח בבני איגבו ברחבי המדינה, אך התבססה על ההנחה כי ביאפרה תוכל לכלכל את עצמה בזכות הנפט. דרישתה של ביאפרה לאוטונומיה ("יום עצמאות שמח", מאחלות הדמויות בספר) נבעה מהפוליטיזציה הבריטית של האתניות, אך גם עשתה בה שימוש. האתניות הפכה לא רק לאמת מידה עיקרית להזדהות פוליטית, אלא גם כלי משחק בפוליטיקה עקובה מדם. קולות השמחה עם הכרזת הפרישה הופכים בספר עד מהרה לקולות מנוסה, רעב ומוות - קולות המלחמה.

הרוח האתנית-הפוליטית שדירדרה את ניגריה למלחמת אזרחים היא גם ההסבר לעקשנותה של ניגריה להכניע את החבל הפורש. שאיפתה הנחרצת של ממשלת ניגריה להחזיר לחיקה את החבל הפורש נבעה אמנם מרצונה להחזיר לעצמה את אזור ההפקה של הנפט ומקור הכנסותיה העיקרי, אך גם, ובעיקר, מפני שסברה כי הענקת עצמאות לחבל הפורש עלולה לאיים על עצם אחדותה של ניגריה ולגרור ניסיונות פרישה נוספים.

כך הפוליטיזציה של האתניות, מורשתה של בריטניה, שהחלה עם הכיבוש של אפריקה, הפכה לכזו שאי אפשר להסכים אתה, אך אי אפשר בלעדיה. "הם ניצחו, אך אנחנו עשינו את זה", אומרת גיבורת הספר.

ב-1970, בתום המלחמה, חזרו החיים בניגריה לסדרם. האוניברסיטאות שבו לפעול, חיילי צבא ניגריה חיפשו בבתים "חומרים שמאיימים על אחדותה של ניגריה", כסף ביאפרי הוחרם. בספר מתואר כיצד משפחה חדשה מתגוררת בבית הצופה אל הים: "זה היה רכוש נטוש, עכשיו זה הבית שלי". גואון, המנהיג החדש, שעמד בראשה של ניגריה המאוחדת, הכריז בנאומו כי "אין מנצחים ומפסידים". ככה זה כשאתניות ופוליטיקה מתערבבות זו בזו.

הד"ר נורית השמשוני-יפה מלמדת מדעי המדינה במכללה האקדמית תל אביב-יפו




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו