בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האב, הבן והמלחמות הקודמות

לפי דניס רוס, בוש האב ידע לבנות קואליציה רחבה, ואילו בנו לא התחשב בשום מגבלה של כוח

תגובות

צוות השלום במשרד החוץ האמריקאי היה פורה במיוחד: הוא הצליח יותר בכתיבת ספרים מאשר בהשגת הסכמים בין ישראל לשכנותיה. דן קרצר, אהרן מילר ומרטין אינדיק כתבו כל אחד ספר על ניסיונם בתחום. "על המדינאות" של דניס רוס הוא כבר ספרו השני.

שם ספרו החדש של רוס מרמז לספרו של הנרי קיסינג'ר, "דיפלומטיה" (הוצאת שלם, 2007). אולם לרוס אין הידע ההיסטורי והחריפות של מי שהוא מתיימר ללכת בעקבותיו. קיסינג'ר רצה ליישם בחיי המעשה את מה שלמד מההיסטוריה; רוס אומר לאקדמאים שהפרקטיקה חשובה מהתיאוריה ושאת אמנות המשא ומתן יש ללמוד מהמדינאי המקצועי, שכן הוא זה ש"יידע באינסטינקט ללהטט עם כל הכדורים המושלכים אליו בזירה הפנימית והבינלאומית".

כמו קרצר ומילר המבריק בספרו "הארץ המובטחת מדי: המרדף החמקמק של אמריקה אחר שלום במזרח התיכון" (ידיעות ספרים, 2008), רוס כותב לא אחת בגוף-ראשון-רבים ומציע מה "עלינו האמריקאים" לעשות ולא לעשות. לאחר שנים רבות בממשל, קשה להם להימנע מכתיבת מסמכי מדיניות.

החלק הראשון בספרו דן בעקרונות המדינאות ומאפייניה וכולל דוגמאות מאיחוד גרמניה ושילובה בנאט"ו, מלחמת בוסניה, מלחמת המפרץ הראשונה והמלחמה של בוש הבן בעיראק. בחלק השני עוסק רוס במשא ומתן ומציע 12 כללים להתדיינות מוצלחת ו-11 כללים לתיווך; רובם מובנים מאליהם (למשל, "דע מה אתה רוצה", "בניית יחסי אמון עם מקבל ההחלטות בצד השני" ו"היה רגיש לחששות ומשקעים") ומיעוטם חדשניים אך קשים ליישום ("השתמש בכעס ככלי אך לעתים נדירות").

מדינאות על פי רוס היא היכולת לשלב באופן מיטבי משאבים וכוח כדי להשפיע על אחרים להשיג את המטרות הרצויות לארצות הברית, תוך הבנה של מגבלות היכולת ומידת הריאליות של המטרות. מדינאות גרועה מאופיינת באי-התאמה בין אמצעים למטרות, אי-גיוס תמיכה ציבורית והימנעות מבניית קואליציות בינלאומיות. קואליציות אלו מצריכות דיפלומטיה פומבית והוכחה לצדדים ספקניים כי האינטרסים שלהם באים לביטוי. יש צורך להשקיע זמן בדיפלומטיה אישית ובאין-ספור פגישות בין מנהיגים כדי להתקדם, לעדכן, למנוע טעויות בקריאת המצב וכן לבנות אמון וערוצים חשאיים, שבהם כל צד עוזר לשני להתגבר על אופוזיציה מבית. לא פחות מכך נחוצים למדינאי גם מזל ותזמון נכון.

אפקט הדומינו

רוס מעיד שמעורבות אישית אינטנסיווית של הנשיא ושר החוץ בנושא אחד או שניים יוצרים אצלם עייפות פיסית ורגשית לצד קהות ביחס לנושאים אחרים. איחוד גרמניה ופלישת סדאם חוסיין לכוויית לא הותירו לבוש האב ולשר החוץ שלו בייקר משאבים לטיפול בבוסניה ולהשגת שלום ישראלי-ערבי.

משפחת בוש היא משפחה למופת לפי רוס. בוש האב הוא דוגמה אידיאלית למדינאות ואילו בנו מלמד באופן מוצלח - במעשיו - את מה שאסור למדינאי לעשות. בוש האב בנה קואליציה רחבה לסילוק סדאם מכוויית בעזרת בייקר, שהציג בפומבי את שיחותיו עם ראשי מדינות כהתייעצות. באותן פגישות העביר שר החוץ מסר שלפיו הנשיא לא יהסס להשתמש בכוח, אך הוא מעדיף שהמנהיג שאתו הוא נועד יעלה על העגלה.

לעומת זאת, בוש הבן העמיד תכתיב פומבי בנוסח "תנו לנו אור ירוק או זוזו הצדה". הוא לא הסכין לשום הגבלה על הכוח האמריקאי מצד האו"ם או המשפט הבינלאומי. לתפישתו, ארצות הברית היא מוסרית וצודקת מעצם הגדרתה, ועליה להשתמש בכוח כדי לתקן את העולם.

רוס רואה בבוש הבן נשיא שקבע מדיניות ולא נגרר אחרי שר ההגנה רמספלד וסגן הנשיא צ'ייני. שני האחרונים תירגמו את הסגנון הבוטה של הנשיא למהות והאמינו כי עצם בקשת עזרה מאחרים משדרת חולשה. בכהונתו השנייה מיתן בוש את סגנונו וחיפש בעזרת שרת החוץ רייס שותפות בינלאומית. אבל היא הרחיקה לכת ממנו ברגישותה להיבט זה, ולא קיבלה את גיבויו.

לאחר מתקפת הטרור על ארצות הברית ב-11 בספטמבר 2001 פיתח בוש את התזה כי יש קשר בין סדאם לאל-קאעדה והכין מלחמה לשינוי המשטר בעיראק. הוא נעזר באגף השמרני בממשל (צ'ייני, רמספלד והיועץ וולפוביץ), שדגל בכך עוד בעת מלחמת המפרץ הראשונה של בוש האב. סדאם סומן; אל-קאעדה היתה רק התירוץ. כדברי רוס, "שאיפת הנשיא היתה לנצח במלחמה נגד הטרור לא באמצעים צבאיים בלבד, אלא גם באמצעות השתלת דמוקרטיה בלב המזרח התיכון. לצמיחת דגם חדש של דמוקרטיה בלב העולם הערבי עשוי להיות אפקט דומינו בכל רחבי האזור... שחרור עיראק יביא להשכנת שלום בין ישראלים לפלסטינים".

מול השמרנים בבית הלבן ובפנטגון עמדו משרד החוץ והסי-איי-אי, שגרסו כי עיראק היא מדינה מפולגת שיש לייצב אותה ולא להפוך אותה מהיסוד. בין שני האגפים שררו עוינות וחוסר תקשורת. כאשר נכשלה נבואת השמרנים, הם התכחשו למציאות ודבקו ב"טעויות אסטרטגיות גסות". למקרה הישראלי רלוונטי במיוחד הלקח מעיראק, שלפיו "אל תכנון מהלך השיקום אחרי המלחמה לא מתייחסים ברצינות אלה שעליהם הוטלה האחריות להוציאה לפועל".

הצעה אימפריאלית חדשה

ועידת קמפ דייוויד והמשא ומתן להסדר קבע ישראלי-פלסטיני מוצנעים בספר. לעומת זאת מביא רוס דוגמאות רבות מהמשא ומתן הלא-חשוב שניהל על הסכם הנסיגה בחברון. רוס רואה בעצמו מדינאי מהמעלה הראשונה ואינו רוצה קשר עם הכישלון המהדהד של קמפ דייוויד וטאבה. במקום זאת הוא מבקר את הנשיא קלינטון, את ישראל ואת ערפאת. קלינטון היה השוטר הטוב, שהשאיר לרוס להיות השוטר הרע, אך ראוי היה שינהג באופן מהופך. ישראל, כרגיל, לא החליטה מהו קו הסיום שלה, ואילו הפלסטינים נותרו ללא תחמושת פוליטית כשוויתרו בטרם החל משא ומתן על הסדר קבע. באוסלו הם הכירו בישראל ולא יכלו להגמיש את מטרותיהם הסופיות. במלים אחרות, בקמפ-דייוויד לא נחשף "פרצופו האמיתי של ערפאת"; הוא בכלל לא הגיע לשם.

בעמודים אחרים רוס אינו מפתיע וכותב על ערפאת את אשר אמר עליו זה מכבר: ערפאת לא רצה לסיים את העימות עם ישראל. ועכשיו, כאשר ערפאת איננו, מדוע אין התקדמות? לטענת רוס, הסיבות לכך הן שממשל בוש הגביל את המנדט של שליחיו, נמנע מהבניית סמכותו של אבו מאזן, תמך בנסיגה החד-צדדית מעזה ולא דאג לשיפור חיי הפלסטינים ברצועה.

רוס מיטיב להתבונן לאחור מאשר לחזות את העתיד. לדעתו, כיום אין סיכוי לשלום, המצב הקיים מזיק והמדיניות החד-צדדית נכשלה. יש לכונן הסדר ביניים, הוא סבור, ועוד לפני הפעולה האחרונה בעזה הציע להגיע לרגיעה ברצועה, לפרוש בה כוחות בינלאומיים, להידבר עם חמאס ולפתוח את המעברים. אך מדוע הסדר זה יצליח יותר מהסדר הביניים של אוסלו? לדבריו, "על העם הפלסטיני לחוש על בשרו את התוצאות היום-יומיות שמסבה לו הנהגה זו" של חמאס. מנגד, הוא כותב שיש "להראות שאיננו מענישים את העם הפלסטיני בפעולת גמול כי אם רק את הנהגתו". שתי הדרכים נוסו ולא עלו יפה, וכמוהן גם הצעתו להביס את חמאס באמצעות מוסדות רווחה, חינוך וכלכלה שיקימו הגורמים המתונים. הוא תובע מחמאס לחדול מטרור ולהכיר בזכות קיומה של ישראל, אף שהוא מציין לשבח את ההסדר בצפון אירלנד שבמסגרתו התבצע פירוק הנשק של המחתרת האירית במקביל למשא ומתן, ולא כתנאי מוקדם לו.

בנוסף לכך, רוס מציע לנסח את עקרונות הסדר הקבע תוך תיאום עם ירדן וסעודיה, ומתעלם מיוזמת השלום הכל-ערבית. רוס מודה שהסכסוך הישראלי-ערבי מייצר תמיכה באיסלאם הקיצוני, אבל את התיאולוגיה המלהיבה של השחרור הוא מציע להחליף ביוזמות קטנות של פיתוח כלכלי-חברתי עם אופק מדיני בעתיד הלא-מוגדר. להצעתו, ארצות הברית תנהל את פרויקט הפיתוח ותפעיל רשת של מדינות באירופה ובמזרח התיכון. אבל האם הניהול האימפריאלי והלא צנוע הזה של ארצות הברית לא יקומם עליו את האיסלאם הרדיקלי ואת הערבים שנכוו מהפלישות האמריקאיות לעיראק ולאפגניסטאן?

הצעותיו של רוס אינן הולמות את קביעתו שלו שלפיה תיווך מוצלח מצריך לחשוב "מחוץ לקופסה". אהרן מילר, שעבד תחת רוס בצוות השלום, פורש בספרו רעיונות המצויים מחוץ למסגרת שהתווה רוס ומאפיינים (עדיין?) את גישתו של הממשל האמריקאי. מילר מציע לעודד פיוס פלסטיני ולשלב את החמאס בתהליך המדיני. בניגוד למקובל הוא מציע לממשל האמריקאי להיות קשוח עם ישראל ולא רק עם הפלסטינים. לישראל מגיע יחס מיוחד אך לא מעמד בלעדי וללא זכות ווטו על העמדות שארצות הברית תנקוט במשא ומתן לשלום בין ישראל לשכנותיה. ארצות הברית הצליחה כמתווכת היכן שהיתה לה עמדה מוצקה משלה, והיא איזנה בין האינטרסים של הצדדים. חלק מהכישלון הדיפלומטי האמריקאי נבע מהעדפה של אמת המידה הישראלית, וחוסר הרצון לומר לה "לא" או "בחיים לא".

ערכו של הספר הוא בחומר הגלם שהוא מעמיד לרשות היסטוריונים, ובכך שהוא מאפשר לכלל הקוראים להציץ אל ה"קופסה" של מקבלי ההחלטות, ואל מה שלעתים מצוי מחוץ לה.

ספרו של הד"ר מנחם קליין "A Possible Peace between Israel and Palestine" ראה אור ב-2006 בהוצאת אוניברסיטת קולומביה, ניו יורק



מימין: ברק, ערפאת וקלינטון בוועידת קמפ-דיוויד, יולי 2000. רוס אינו רוצה קשר עם הכשלון המהדהד
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו