${m.global.stripData.hideElement}

 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מאהלר על הספה

מה אפשר להסיק על המוסיקה של מאהלר לאור יחסיו עם פרויד

תגובות

גוסטב מאהלר: חיים במשבר

סטוארט פדר. תירגם: יאיר לוי. הוצאת רסלינג, 351 עמ', 99 שקלים

גוסטב מאהלר וזיגמונד פרויד נפגשו ביום שישי, ה-26 באוגוסט 1910, בליידן, הולנד. השניים טיילו, שוטטו ושוחחו במשך ארבע שעות ברחובות העיר השלווה - וחידת שיחתם היא מפתח ספרו של סטוארט פדר. מאהלר התייסר אז, שנה לפני מותו, באהבתו הנפתלת והכואבת לרעייתו אלמה, שניהלה אז רומן סוער עם אדריכל צעיר ומושך - וולטר גרופיוס, פרשיית אהבים ראשונה בסדרה ארוכה. מאהלר התייסר אז גם עם יצירתו, שלבשה ממדים עצומים, חסרי תקדים, אפילו מבהילים; והוא התייסר כרגיל, ובמיוחד, עם נפשו שלו.

הפגישה הגורלית בליידן היא מרכז הספר - מיזוג בין ניסיון לערוך "אנליזה בדיעבד" לאדם שהיה גוסטב מאהלר, לבין מעין "מטה-ביוגרפיה", הפונה לקוראים הבקיאים היטב בשלושת העולמות שעליהם ניצב הספר: המוסיקה של מאהלר, הפסיכואנליזה של פרויד והתקופה - שלהי המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, במרכז אירופה, שנים ספורות לפני שחרב העולם הישן - במיוחד היצירה המרכז-אירופית היהודית שביעבעה בו, לבלי שוב. הנה דוגמה: "סיפורם של ההשראה ושל הדחף שמאחורי פרק הסיום הכביר (של הסימפוניה השנייה) אמנם מוכר לעייפה, אבל בכל זאת ראוי לשוב ולספר אותו". "מוכר לעייפה"? לחברי סגל החוג למוסיקולוגיה, אולי, אך לקהל הרחב? ככלל, הספר חב חוב גדול לביוגרפיה המונומנטלית שכתב אנרי לואי דה לה גראנז', ולחוקרי מאהלר אחרים כמו דונלד מיטשל, למשל, ואכן - הטקסט מלא וגדוש ציטוטים והפניות לביבליוגרפיה עשירה, מלווה באזכור כמעט-נאמן של שמות בשפה ובכתיב הגרמניים לכל אורכו, מתורגם כהלכה וערוך בקפדנות. אך שוב, לעתים (למשל בעמודים 149-150, אך גם במקומות אחרים) השימוש במילון המונחים המוסיקלי (המוסבר בחלקו בהערות הסיום) מכוון גם הוא ליודעי ח"ן.

פדר עצמו היה איש מקצוע בפסיכואנליזה ובמוסיקה - ובניית דמותו הנפשית והמוסיקלית של מאהלר היא מפעל כמעט מתבקש אם ברצוננו לפענח את המתרחש בעולם הצלילי התקופתי המורכב שלו. עם סיום הסימפוניה השנייה שלו כתב: "כל חיי מוכלים בשתי הסימפוניות שלי, בהן שמתי במלים את חווייתי ואת סבלי, את האמת ואת השירה, כל חיי יתבהרו למי שיודע להקשיב", ואכן כך עושים כותבי תוכניות קונצרטים עד היום, בכל אתר שבו מנוגנות הסימפוניות - והן מנוגנות יותר מאי פעם.

אבל הצלחתו של פדר חלקית בלבד, לטעמי: ראשית, מהבחינה המוסיקלית: ב-1910, כאשר מאהלר פגש את פרויד, כבר נחשב אותו נביא ומנהיג של המוסיקה החדשה, שהקהל והמבקרים השמרנים עדיין התקשו להבינו, בקרב תלמידיו שלו, לאיש האתמול: ארנולד שנברג, אלבן ברג ואנטון וברן כתבו בשנים אלה עצמן - העשור הראשון של המאה ה-20 - את הפרק האחרון והחתרני במסורת הגדולה של המוסיקה הווינאית האמנותית. הם עשו זאת במידה רבה כמסקנה מתבקשת ממיצוי דרכה של המוסיקה הסימפונית המאהלריאנית, ולפניו, אלה של ברוקנר והאופרות של ואגנר - אותן צורות ענקיות, כמעט מפלצתיות, מוסיקה הבוקעת מתזמורות בגודל חסר תקדים בהיסטוריה של המוסיקה, בצירוף מקהלות ענק, סולנים ועוגב, באורך אינסופי ובעוצמה שלא נשמעה כמוה - למשל, כמתואר מבכורת הסימפוניה השמינית ("סימפוניית האלף" כפי שכונתה מאז - אלף מבצעים ו-3,000 מאזינים!) של מאהלר בוינה - פחות מחודש אחרי הפגישה עם פרויד.

מאהלר אכן הביא את המצלול המוסיקלי הרומנטי האירופי אל הקצה, יש שיאמרו - אל שיאו וקצו גם יחד. הוא בוודאי חש בזאת, וראה בתהליך הזה טרגדיה מרכזית בחייו. ובכל זאת, אין אזכור לכך כלל בספר. ופרויד? הוא לא היה מודע כלל ועיקר לאיום שארב למוסיקה הסימפונית הרומנטית, ולמוסיקה הטונאלית בכללותה: כנראה שמימיו אף לא האזין למוסיקה של מאהלר, כך טוען פדר, ולפיכך בוודאי שלא נחשף לתלמידיו החתרנים ב"אסכולת וינה" של שנברג. מוזר: כיצד חשב פרויד שביכולתו להבין את האיש ההוא ללא היכרות עם עולם יצירתו, האישית כל כך מחד גיסא, והמשקפת כל כך את עולמו וסביבתו, מאידך גיסא? וזאת דווקא בתקופה שבה מתחיל הניסיון המרתק - וההרסני לעולמו הרוחני של מאהלר - לערוך "אובייקטיוויזציה" למוסיקה (אם כפנייה לקלאסיקה, כשם שעשו בוזוני, סטרווינסקי וריכרד שטראוס, ואם באמצעות שפה חדשה כשנברג וחוגו).

יתר על כן: זו תקופה שבה החלה במרכז אירופה, המשופעת ביהודים ויהדות על כל גוניה, חרדה קיומית יותר: מול התרבות הנאורה, המוסיקלית, המודרנית, האנטישמית במידה, צצה, במפתיע לכאורה, ובמלוא כיעורה, פרשת דרייפוס - ולמאהלר היו קשרי ידידות קרובים עם כמה מן המעורבים בה. סביב בירת הקיסרות האוסטרו-הונגרית, וינה המפוארת, שבה שקדו המלחין הגדול - על הניצוח והיצירה והפסיכואנליטיקאי פורץ הדרך - על פירוש החלומות, כבר פעלו ארגונים לאומנים ואנטישמיים במלוא המרץ הפוליטי, בחסות ראש העיר הכוחני והאהוד כל כך בעירו, קרל לואגר (שכיהן בראשות העיר משנת 1897 עד 1910). מולם פתחו באותן שנים תיאודור הרצל וחבריו הציונים בווינה ובגרמניה בפעולה שונה לחלוטין - שגם היא נעדרת מן הספר.

במידה רבה, הפרטים הביוגרפיים, האינטימיים, לעתים הרכילאיים, שמלקט ומסדר פדר מעניינים כשלעצמם: אנו מציצים מעבר לכתפו של מאהלר כילד לחדר ההורים, מתוודעים לקנאתו הבוערת לאחיו, לחדר עבודתו, הסלון, בקתות הנופש וכמובן חדרי המיטות של האמן הדגול. הוא היה, כצפוי, דיקטטור ביחסי העבודה שלו, אגואיסט ואפילו "נצלן" מול משפחתו ומקורביו, כפי שאומר פדר, אך גם רגשן, פגיע ובר לבב. גם התלבטותו עם מוצאו ויהדותו - והמרת הדת האומללה - מקרבות אלינו עוד את האיש שהוריו הצנועים ומשפחתו המסוכסכת כאילו מוכרים לנו היטב מהביוגרפיה הקולקטיווית של היהדות האירופית. אבל בסופו של דבר, הניתוח המוצע כאן אינו ממריא לאותם גבהים המהדהדים מיצירותיו של מאהלר, ולכן, אולי, אותו דיסוננס שנותר עמי בסוף הספר - מעין כמיהה לרומן, או לסרט (כן, היו כמה גירסאות, לא מוצלחות במיוחד). "פדר איננו דוסטויבסקי", נהוג לומר אצלנו: הספר גדוש תובנות, אנקדוטות וציטוטים העושים אותו למסמך בעל ערך; אבל הדובדבן שבקצפת - אותה פגישה הרת גורל בליידן - עדיין מחכה ליוצר שיניף מעליה את שרביט הקסם - אם כרומן, סרט נוסף, או, אולי, אופרה?

דוד ויצטום הוא עיתונאי בערוץ 1 ומוסיקאי חובב



זיגמונד פרויד וגוסטב מאהלר. אנליזה בדיעבד או מטה-ביוגרפיה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#