שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

במקום הכי נמוך בתל אביב

עמרי הרצוג
עמרי הרצוג
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עמרי הרצוג
עמרי הרצוג

אלנבי

גדי טאוב. הוצאת ידיעות ספרים, 526 עמ', 88 שקלים

17 שנים חלפו מאז שקובץ הסיפורים המצליח "מה היה קורה אם היינו שוכחים את דוב" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, הספריה החדשה), הכתיר את גדי טאוב ככוכב עולה בשמי הספרות הישראלית. טאוב לא נעלם מהעין הציבורית: במהלך השנים הוא פרסם ספרי מסה וספרי ילדים, עסק בכתיבה פובליציסטית והשמיע את קולו באמצעי התקשורת ביחס לענייני השעה. אולם מימוש ההבטחה ככותב פרוזה למבוגרים התעכב, באופן שיצר דריכות וציפייה; את הרומן הראשון שלו, שיצא לאור זה עתה, קראתי בסקרנות גדולה.

"אלנבי" הוא דרמת פשע רחבת יריעה ושאפתנית; הוא ממוקם בשיפוליו המפוקפקים של רחוב אלנבי בתל אביב, ומבקש לתאר את הגיאוגרפיה הפיסית והאנושית שלו. העולם שהוא מתאר אינו נחשף לאור יום: זה עולם של לילה, שניצב בנקודת העיוורון של הספרות הישראלית ההגמונית, שנוטה לשוטט בנופים המוגבלים של מעוזי הבורגנות התל-אביבית או הירושלמית, ולחלופין ביישובי ההתיישבות העובדת. טאוב מספר על צדה הסמוי מן העין של תל אביב - וגם של הכתיבה הספרותית על אודותיה - ולפיכך הוא מאכלס את ספרו בגיבורים עבריים מהזן הבלתי שכיח: חשפניות, זונות, בריונים ופושעים זעירים. הוא מצייר את התפאורה של ספרו בריאליזם מדוקדק, שחושף היקסמות ומשיכה לפוטנציאל הסנסציוני של העולם הזה, וגם חרדה ביחס לארוטיקה ולאלימות שבהם הוא טעון.

במרכז הרומן עומד אירוע זעיר, סיפור שהיה עשוי להגיע רק לעמודים האחוריים של העיתון: גבר הוכה באכזריות בסמוך למועדון בשם "אלנבי דאנס-בר". הרומן, שנפתח בתיאור האירוע, מעניק לו בהדרגה ממדים מיתיים ומפתח באמצעותו מהלך טראגי קלאסי: גיבוריו מונעים על ידי חטאם, נעים מאי-הכרה להכרה בעוצמתו של החטא והשלכותיו, ולבסוף נענשים על גאוותם או על תשוקתם הבלתי מרוסנת. השילוב בין המהלך הפואטי הגבוה לבין תכנים "נמוכים", שעוסקים באנשי שוליים ובחצרות האחוריות של העיר התחתית, הוא מהלך יוצא דופן בספרות הישראלית. מבחינה זו "אלנבי" הוא רומן שמבקש לפרוץ דרך, ואף תובע מהקוראים שיכיר בו ככזה: הוא מצהיר על תעוזתו ועל חדשנותו בהתרגשות, ולעתים אף ביוהרה. והתנועה, שמשתבחת בהליכתה על הקצה ומתפרכסת בסכנה שאותה היא מזמנת, חושפת את שאפתנותו של הרומן, את העניין שהוא מעורר - וגם את כשליו.

שלושה סיפורים, המשתרגים זה בזה, מהווים את חוט השדרה העלילתי של הרומן, שעתיר גם בגלריה של דמויות וסיפורי משנה, ומציג מנעד מפורט של סמים קלים וקשים, בגדי חשפניות זעירים, מהלכי קרבות אגרופים ודירות מטונפות. ערן הוא עיתונאי תל-אביבי, אורח קבוע במועדון "אלנבי דאנס-בר", שמתאהב עד כלות בחשפנית ערמומית ופתיינית שעובדת במועדון סמוך, "מיאמי" שמו, ומבקש לנהל עמה מערכת יחסים מונוגמית בניגוד לכל הסיכויים. הוא טורח על כתבה, שבמרכזה חשיפה של עולמם הקשוח והאכזרי של השומרים במועדונים. גיבורי הפרשייה שאותה הוא מבקש לחקור עובדים גם במועדון הדאנס-בר החביב עליו, שמנוהל על ידי עידו ואריק.

גם עידו מתאהב בחשפנית מ"מיאמי", שנראית (ומתנהגת) כמו "בובת ברבי על סטרואידים", אולם הגיבור המרכזי של הרומן - והדמות העגולה היחידה בו - היא אריק. אריק נוכח במשרד כאשר מתחוללת מהומה שתשנה את חייו ואת חייהם של הסובבים אותו. הוא צופה מבעד למצלמות האבטחה בגבר מזוקן וחבוש כיפה, שמכה באגרופיו נערה צעירה שמבלה במועדון, ולאחר מכן נגרר דרך הדלת האחורית לסמטה צדדית בידי אחראי האבטחה במועדון ואחד השומרים, ש"גומרים לו את הצורה". אריק בוחר להסתיר את העדויות, וכשהנערה שהוכתה מספרת למשטרה גרסה כוזבת של ההתרחשות, הוא מתחקה אחר העקבות שהובילו לאירוע האלים. הוא מסתבך במשחקי חתול ועכבר עם השומרים, עם המשטרה ובעיקר עם הנערה שבסודה הוא מתאהב ושאותה הוא משתוקק לגאול (נחשו במה מתברר שהיא עובדת).

מערך של ניגודים, ואפילו של סתירות, מפעיל את הקריאה ברומן, בהיבטיו הסגנוניים והתוכניים גם יחד. הרומן כתוב במשפטים קצרים מאוד, חתוכים ונוקשים, שנשמעים כמו צרור מתמשך של יריות. כך לדוגמה: "היא נשענה על הקיר של המעלית. ידיים מאחורי הגב. הוא עשה צעד אחורה. נשען על הקיר מולה. הוא הסתכל לה בעיניים. ישר. פנים כבדים. הידק את הלסת. בלי הבעה. היא הסתכלה אליו. עיניים גדולות. שואלות". כתיבה מסוג זה, תכליתית, מחוספסת ואלימה, שמשבשת במופגן חוקים של תחביר ושל רטוריקה ספרותית נורמטיווית, מייצרת אורח - וגם אורך - בלתי רגיל של נשימה בקריאה. זו נשימה נשנקת, חטופה, נאבקת לאוויר, שהולמת לפרקים את המהלכים העלילתיים הדחוסים ואת תחושת המחנק וחוסר המוצא שמשתלטת על הגיבורים. אולם סגנון כזה הולם יותר סיפור קצר, או מקטע שיא של סיפור; הרומן, שאורכו 526 עמודים, כתוב כולו באופן זה. רוחב יריעה כזה מחייב נשימה סבלנית יותר, ולפיכך התחבולה הסגנונית מאבדת מכוחה לאחר זמן קצר: העוקץ הדרמטי ניטל ממנה, והיא הופכת את הקריאה למאומצת, ולפרקים אפילו למייגעת. טאוב התאהב בתחבולה הסגנונית שהוא אימץ, ועל אף שהעברית הנמוכה, הרזה והפגומה שבה הוא משתמש היא משכנעת ומסתברת, היא מועמת על ידי להיטות היתר.

אותה להיטות, ואולי אף יומרנות סגנונית, מאפיינת גם את האופן שבו מטופלים חומרי העלילה, ובעיקר באופן שבו מבקש טאוב לשרטט דיוקן של שולי העיר. הרומן מבקש לעמת את הקוראים הבורגניים עם עולם רווי תאווה, אלימות ופריצות, אולם לאורך הקריאה מתעצמת התחושה שהרומן מונע על ידי אוריינטליזם שמרני: עולם השוליים מוצג כפראי, ארוטי ונחשל מבחינה רגשית; מונע על ידי יצרים נמוכים של תשוקה ונקמה. וכך למשל ערן, העיתונאי הירושלמי לשעבר שנקלע לעולם זה מתוקף עבודתו, נהפך מכושף על ידיו, והקסם הדרומי הברברי שמופעל עליו גורם לו לאבד את עצמיותו ומאיים על חייו. עולם השוליים של רחוב אלנבי מצטייר כסכנה נוצצת, מפתה ומרגשת, על אף - ואולי בגלל - החיים האלימים, התלושים והמופקרים שהוא מאכלס. המציצנות המוקסמת הופכת את הירידה הספרותית לביבים להתרסה כוזבת: היא מבקשת לחשוף את הצד הנסתר, הרעב והפצוע של שולי תל אביב, אולם עושה זאת בדיוק באופן שבו הוא מדומיין על ידי המרכז הבורגני הדשן.

כמו מועדון לילה נוצץ ומפתה, שאור היום חושף את אשליית העליבות הרשומה על כתליו המוכתמים, כך גם הרומן - ששובר מוסכמות בנושאיו ובסגנונו - נחשף, לאורה של מנורת הקריאה, כמאשר אידיאולוגיה בורגנית לעילא. הוא אינו חתרני ונועז כפי שנדמה; הוא מכיל דרמת פשע יעילה ותו לא, מסורתית באופייה, שבה גברים עם כוונות טובות מעוניינים להציל, מינית ורגשית, נשים עצמאיות ובלתי מפוענחות. זהו מהלך שמרני, ששייך לזרם המרכזי של דרמות פשע שנכתבות על ידי גברים. הרומן הזה אינו מצליח לייצר את התנועה לעבר ה"דאון-טאון" המיתולוגית של ספרי הפשע האפלים והמורכבים - ולא בכדי: נדמה שמרחק קצר מדי מפריד בין "אלנבי" לרחוב שינקין.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ