שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

הסוד טמון בשתי מילים: עקשנות והתמדה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

עול ימים

פ.מ. דוסטויבסקי. תירגם מרוסית: שלמה הרברג. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 523 עמ', עמודים 75-73. 1973

האידיאה שלי היא - להיות לרוטשילד. ואני מזמין את הקורא לקבל זאת בשקט וברצינות.

הריני חוזר ואומר: האידיאה שלי היא - להיות לרוטשילד, להיות לעשיר כרוטשילד; לא להיות סתם עשיר, אלא בפירוש - כמו רוטשילד. לשם מה, למה, מה המטרה שאליה אני שואף, על זה - אחר-כך. בתחילה אוכיח רק זאת, כי השגת מטרתי מובטחת בדיוק מאתימאטי.

הדבר פשוט מאוד, וכל סודו כלול בשתי מילים: א ו ר ך - ר ו ח והתמדה.

- שמענו, - יגידו לי, - אין בכך חדש. כל פאטאר¹ בגרמניה משנן את הדבר לבניו, ועם זאת לא היה רוטשילד זה שלך (לאמור, המנוח ג'יימס רוטשילד הפאריזאי, עליו אני מדבר כאן) אלא אחד, ואילו פאטארים נמנים למיליונים.

על זאת אענה:

- אתם מודיעים נאמנה, כי שמעתם, ולמעשה לא שמעתם ולא כלום. אכן, בדבר אחד צודקים גם אתם: באמרי כי הדבר "פשוט מאוד", שכחתי להוסיף, כי הוא גם הדבר הקשה ביותר. כל הדתות וכל תורות-המוסר שבעולם עומדות בסיכומן על אחת: "צריך אדם שיהיה אוהב את הטוב ומרחיק מן החטא". לכאורה, מה לנו פשוט מזה? ואולם עשו נא, מעשה ממעשי-הטוב והרחיקו לפחות מאחד החטאים שלכם נסו נא - בכן? והוא הדבר גם כאן.

אשר על-כן יכולים הפאטארים לאין-ספור שלכם לחזור במשך מאות שנים לאין-ספור על שתי מלים נפלאות אלו, בהן כלול כל הסוד, ורוטשילד מוסיף בכל זאת להיות אחד. נמצא אפוא: זהו ולא זהו, והפאטארים כלל אינם משננים רעיון זה.

על אורך-רוח והתמדה שמעו בלי ספק גם הם; אולם לשם השגת מטרתי אנו דורשים לא אורך-רוח של פאטארים ולא התמדה של פאטארים.

עצם הדבר הזה, שהוא פאטאר, - לא על הגרמנים בלבד מדובר כאן - שהוא בעל-משפחה, חי כדרך שחיים כל האחרים, הוצאותיו כאלה של אחרים, חובותיו כאלה של אחרים - אומר, כי בכך לא תהיה לרוטשילד, אלא רק לאחד בינוני. ואני מבין יפה-יפה, כי עם היעשותי לרוטשילד, ואפילו עם הרצון בלבד ליעשות לרוטשילד, אך לא בדרך הפאטארים, אלא ברצינות, - בכך בלבד כבר יוצא אני בבת-אחת מהחברה.

לפני שנים אחדות קראתי בעתונים, כי על הוולגה, באחת הספינות, מת אחד קבצן, שהיה מהלך בבלואי-סחבות, מבקש-נדבות, וידוע שם לכל. אחרי מותו מצאו אצלו מותפרים בסמרטוטיו שלושת אלפים שטרות-כסף. שוב קראתי, באחד הימים, על אחד קבצן מן האצילים, שהיה מתהלך במסעדות ופושט-יד שם. אסרו אותו ומצאו אצלו חמשת אלפים רובל כסף. מכאן נובעות במישרין שתי מסקנות: ראשית, ה ע ק ש נ ו ת בצבירה, ואפילו בסכומים של פרוטות, מביאה לבסוף לידי תוצאות עצומות (הזמן אינו חשוב כאן כלל), ושנית, כי הצורה הפשוטה ביותר של עשיית הון, אולם ה מ ת מ י ד ה - הצלחתה מובטחת בדיוק מאתימאטי.

ועם זאת, ישנם אולי גם די אנשים מכובדים, חכמים וחסכנים, שאין בידם (חרף כל מאמציהם) לא שלושת אלפים, לא חמשת אלפים, ובכל-זאת היו מאוד-מאוד רוצים כי אלה יהיו להם. ומדוע הדבר כך? התשובה ברורה: משום שאף לא אחד מהם, עם כל רצייתו, אינו ר ו צ ה עד כדי כך, שאם דרך משל, אי-אפשר לו בשום פנים לעשות הון אחרת, יהיה אפילו לפושט-יד; ואינו עקשן כדי כך, שעם היעשותו לפושט-יד, לא יהיה מבזבז, את הפרוטות הראשונות שקיבל, על פרוסת-לחם יתירה לעצמו או לבני משפחתו; בעוד שבדרך-צבירה זו, לאמור בדרך פשיטת-יד, צריך אדם לכלכל נפשו, לשם צבירת סכומים כאלה, רק בלחם ובמלח בלבד, ובשום דבר אחר זולת זה, על-כל-פנים, אני תופס כך את הדבר. כך היו עושים, בודאי, שני פושטי-היד הנ"ל, לאמור, היו אוכלים רק לחם בלבד ושוכנים תחת כיפת הרקיע. אין-כל-ספק, כי השאיפה להיות לרוטשילד לא היתה בלבד של אלה: הם לא היו אלא הארפאגונים ופלישוקינים² בדמותם ובצלמם, ולא למעלה מזה. ואולם גם בעשיית-הון מתוך הכרה בצורה אחרת לגמרי, אך מתוך מטרה להיות לרוטשילד, - דרושים רציה, כוח-רצון במידה לא מעטה מזו של שני פשוטי-יד אלה. פאטאר לא יגלה כוח כזה. שונים הם הכוחות בעולם, וכוח-הרצון והרציה - על אחת כמה וכמה. יש מעלת-חום לרתיחת המים, ויש - של ליבון ברזל עד אדום.

כאן ממש כחיי-מנזר, אותם מעשי-גבורה של סתגפנים. כאן רגש, ולא אידיאה. לשם מה? למה? המוסרי הוא הדבר, האם לא השחתת-מראה-ודמות היא לצאת לבוש סמרטוטים ולאכול כל הימים פת-קיבר, תוך סחיבת ממון רב כזה על הגוף? על שאלות אלו - אחר-כך, ועתה רק על אפשרותה של השגת המטרה.

משהעליתי על דעתי את "האידיאה שלי" (ומשמעה של זו היא בליבון עד אדום), התחלתי לבחון את עצמי: המוכשר אני לחיות חיי מנזר וסתגפנות? לשם מטרה זו הייתי מכלכל נפשי במשך חודש ימים רק בלחם ומים. לחם שחור הייתי מוציא לא יותר משניים וחצי פונטים ליום. כדי לעשות זאת, היה עלי לרמות את ניקולאי סאמיונוביץ' הפיקח ואת מאריה איוואנובנה דורשת-טובתי. הייתי עומד בכל-תוקף, לצערה, ובמקצת לתמהונו של ניקולאי סאמיונוביץ' אנין-הדעת, על כך שאת סעודת-הצהריים יהיו מביאים לי לחדר. שם הייתי פשוט מבער אותה: את המרק הייתי שופך בעד החלון לתוך הסרפד או למקום אחר, ואת הבשר - הייתי משליך בעד החלון לכלב, או עוטף בנייר, שם בכיסי ונושא אחר-כך החוצה, וכן כל השאר. כיון שלהם לסעודת הצהריים היו מגישים לי הרבה פחות משניים וחצי פונטים, הייתי קונה לי עוד בחשאי לחם גם בכספי. חודש זה עמדתי בנסיון, אולי רק קלקלתי במקצת את קיבתי; אך החל מהחודש השני הייתי מוסיף ללחם מרק, ובבוקר ובערב כוס תה, - והריני אומר לכם נאמנה, כי בליתי כך שנה בבריות-גוף גמורה ובשובע, ומבחינה מוסרית - בשכרון עצמי ובהתפעלות מסותרת בלתי פוסקת. לא זו בלבד שלא הייתי מיצר בגין האוכל, אלא שהייתי גם מלא התפעלות. עם תום השנה, משנוכחתי לדעת, כי יש בכוחי לעמוד בכל צום שהוא, התחלתי לאכול כמוהם, ועברתי לסעוד אתם יחד. לא הסתפקתי בנסיון זה ועשיתי נסיון שני: לדמי-כיס נקבע לי, מלבד הוצאות-קיום, שהיו משלמים לניקולאי סאמיונוביץ, סך חמישה רובלים לחודש. החלטתי להוציא רק מחצית מזה. היה זה נסיון קשה מאוד, אך לאחר שנתיים ויותר, עם בואי לפטרבורג, היה בכיסי, מלבד כסף אחר, סך שבעים רובל, שצברתי רק בדרך-חסכון זו. התוצאה של שני נסיונות אלה היתה לי רבת-ערך: הכרתי לדעת במוחלט, כי יש בכוחי לרצות כדי כך, שאשיג את מטרתי, ובכך, הריני חוזר ואומר, כל "האידיאה שלי"; כל השאר אינו אלא הבאי.

1. גרמנית: אב. 2. דמויות של קמצנים ביצירות של מוליאר ופושקין.

המתבגר

זה אחד מחמשת הרומנים החשובים של פיודור דוסטויבסקי, שנכתב ב-1875, כשמחברו היה בן 55, והוא מגולל בגוף ראשון את עלילותיו של בן 20 על כל תלאות ההתבגרות שלו. ארקדי דולגורוקי, הגיבור, הוא בן ממזר לנסיך חשוב המתנכר לו. נפשו של דולגורוקי מסוכסכת, תוכניותיו כבירות, ושצף החיים והאהבה מאיים להשתלט עליו, במיוחד לאחר שהוא עובר לגור בפטרבורג ונכנס לשירותו של נסיך אחר. בפרק 5 בחלקו השני של הספר, חושף דולוגורוקי את "הרעיון" אליו הוא רומז עד כה, זה שמנחה את חייו, שולט במחשבותיו ומתווה את דרכו בחיים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ