בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

צ'רצ'יל ומלחמה

ספר חדש על צ'רצ'יל מאת ג'פרי בסט, מחבר הביוגרפיה של צ'רצ'יל "שיעור בגדולה", מתפרסם עתה בהוצאת עם עובד (תירגמה מאנגלית: כרמית גיא). הספר בוחן את יחסו המורכב של צ'רצ'יל למלחמות לאורך הקריירה שלו כקצין, כעיתונאי, כהיסטוריון וכמדינאי. הפרק התשיעי בספר, המובא כאן, מוקדש לאסטרטגיית המלחמה נגד גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה:

תגובות

מבין כל ההיבטים במצביאותו של צ'רצ'יל, עמדה האסטרטגיה במוקד תלי תלים של חיבורים, כולל בידי צ'רצ'יל עצמו, יותר מכל תחום אחר. הנושא ממלא, כמובן, את סקירת האירועים לאחר קיץ 1940, בספר ההיסטוריה-זיכרונות שלו על מלחמת העולם השנייה, "The Second World War". המשימה הגדולה והחשובה שניצבה לפניו מאז ועד סיום המלחמה - חוץ מההגנה על האיים הבריטיים מפני איום הפלישה - היתה ארגון הכוח הצבאי של האימפריה הבריטית ובעלות בריתה כנגד גרמניה ובעלות בריתה. לאחר שסוכל החלום הקרוב ביותר ללבו, הפיקוד על כוחות גדולים בשדה הקרב, יכול צ'רצ'יל להסתפק לכל היותר בתכנון אסטרטגיה לפעולתם של הכוחות הגדולים של "הברית הגדולה" שלו; ולגבי דידו, עשה זאת על הצד הטוב ביותר.

ממשלת צ'רצ'יל ירשה מממשלת צ'מברליין שני רעיונות מפיחי תקווה בשאלת הכלתה של נפילת גרמניה. הראשון שבהם היה המצור הימי הבריטי שישחק לאט ובבטחה את עוצמתה הכלכלית של גרמניה. אלא שהרעיון הזה איבד חיש מהר את קסמו. השתלטותה של גרמניה על שטחים רווחיים מן הבחינה הכלכלית בכל רחבי אירופה פגעה ביכולתו של המצור לפגוע בה, בעוד שצופה מן הצד, קר מזג ונטול פניות, יכול היה להגיע ב-1941 למסקנה, שהתמונה התהפכה, ודווקא בריטניה היתה הצד הלוחם שהיה נתון לאיום של חנק כלכלי. הרעיון השני, שהמשטר הנאצי יעורער מבפנים, בעקבות התקוממות של קצינים או קריסת המורל האזרחי, החזיק מעמד זמן רב יותר. יש רמזים לכך שבמשך חודשים ארוכים לאחר תום משבר מאי 1940 לא דחה צ'רצ'יל על הסף את הרעיון לשאת ולתת על הסכם שלום עם ממשלה גרמנית לא-נאצית. הוא נואש מן התקווה שקציני הצבא יתקוממו זמן רב לפני שקומץ עז נפש עשה ניסיון הפיכה נואש אחרון, ביולי 1944, אך האמונה שמורל האזרחים יקרוס (אמונה שטופחה שוב ושוב בידי ועדת המודיעין המשותפת, ששגתה בעניין זה לא פחות ממשרד האווירייה) המשיכה לקסום לו עד הסוף, והיא שמסבירה בין השאר את נכונותו של צ'רצ'יל לאמץ את רעיון ההפצצות של הערים הגרמניות.

אשר לכל השאר, המצב החל להשתנות במאי 1940. אפילו בשעה שהעשן ריחף עדיין מעל חופי דנקרק, וכמה יחידות של הצבא הצרפתי המשיכו להילחם, החל צ'רצ'יל לעסוק באמצעים למתקפת-נגד. "סגנון החשיבה ההגנתי המובהק, שהרס את הצרפתים, אסור לו שיהרוס את רוח היוזמה שלנו... יש לעשות מאמץ כדי לנער את הכניעות הנפשית והמורלית המוחלטת לפני רצונו של האויב, שממנה כולנו סובלים." כעבור זמן קצר הגיש סדרת מסמכים והנחיות, שהיוו את זרעיהם של ארבעה ארגונים חדשים: מנהלת המבצעים המיוחדים, סי-או-אי, שתכליתה "להעלות את אירופה בלהבות"; יחידות קומנדו (הוא חשב שהאוסטרלים יתאימו במיוחד לסוג כזה של משימות נועזות, ובדרכו האופיינית חשב שמובן מאליו שהאוסטרלים יהיו מוכנים לבצען); יחידות צנחנים; ומנהלת של מבצעים משולבים (היינו, תכנון משותף לשלושת השירותים). נחיתות אמפיביות על איים וחופים של האויב לא חדלו לקסום לו; עתה הן היו האמצעי היחיד לפגוע באויב ולעורר את המדינות הכבושות להתנגד לכיבוש. אלה היו רעיונות מלאי רוח יוזמה והבטחה; אך הם לקו בעניין אחד: ביוני 1940 לא היה לבריטניה כמעט צבא, ועל אחת כמה וכמה ציוד, ולא היתה לה אפשרות מיידית לייצר כלי נחיתה מהסוג שהוא ראה בעיני רוחו כבר בתקופת הקייזר, ועתה פעל בהתלהבות מחודשת לייצרם.

רצונו לחזור מיד ובלי דיחוי למתקפת-נגד ולפתח מבצעי תקיפה בלי כל התחשבות באמצעים הלוגיסטיים הכרוכים בהם, היה אופייני מאוד לצ'רצ'יל. כמוהו גם המחשבה ש"פלוגות ההלם" הניידות הללו, שאותן ראה בעיני רוחו, יהיו מוכנות לנחות פה ושם בחופי היבשת, ככל שתיקרה ההזדמנות לכך: נורבגיה, בריטניה, חוף התעלה, האיים מול חופי גרמניה, ואפילו המדינות הבאלטיות. מכל אלה משתמע אחד העקרונות (שמתנגדיו לא ראו בהם עקרונות כלל אלא רק אופורטוניזם), שעתיד לצוץ כעבור זמן לא רב ולעמוד במוקד החשיבה האסטרטגית של צ'רצ'יל: יש להימנע מתוכניות נוקשות ומגובשות, שכן הן עלולות לפגוע באפשרות לנצל הזדמנויות הנקרות מעת לעת. לקראת אמצע 1942 כבר היה הרעיון הזה למעין מנטרה בטיעוניו בזכות מבצעים בזירת הים התיכון, למורת רוחם הגוברת של בעלי בריתו האמריקנים, שהחזיקו ברעיון אחד גדול וביקשו לדבוק בו. בשנת 1940 היה עדיין השיגעון-לדבר-אחד הזה שלו בניצניו, ולנוכח מצבה המסוכן של בריטניה, לא היה בכוחה לעשות יותר מכך. נותר רק מרווח קטן ביותר לחילוקי דעות.

עוד עיקרון אסטרטגי השתמע מכך; ואולי הוא היה יותר בבחינת נטיית לב מאשר עיקרון מגובש. צ'רצ'יל נרתע ממתקפות חזיתיות מסיביות והעדיף מבצעים היקפיים מזדמנים, שהשפעתם המצטברת לטווח הארוך תהיה, כך היה רוצה לחשוב, זריעת דמורליזציה והתשה. החשיבה האסטרטגית שלו בשתי מלחמות העולם מוכיחה זאת. במלחמת העולם הראשונה הוא חיפש מקומות אחרים להילחם בהם, הרחק מהחזית המערבית, וזועזע לגלות שהחיילים נאלצים "ללעוס גדרות תיל" שם; כמו רבים מהגנרלים שלו, מעולם לא שכח את סום ופשנדייל. במלחמת העולם השנייה דיברו התוכניות המוקדמות שלו על פשיטות נרחבות ממש בשטח האויב - נרחבות הרבה יותר מהפשיטות שנחשבו לסבירות ומעשיות, חוץ מבדייפ, שלא היתה מעשית והיתה הרת-אסון ממש - והן עלו בקנה אחד עם הרוח הכללית של החשיבה האסטרטגית שלו, מרגע ששיקום היכולת הצבאית הבריטית, ב-1941, עשה את החשיבה הזאת למועילה; הוא העדיף להיכנס לבית דרך החלונות האחוריים מאשר לפרוץ את הדלת הקדמית. מבצע "אוברלורד", ביוני 1944, היה מתקפה-בדלת-הקדמית כזו, והוא חש אי-נוחות רבה כלפיו עד אשר הצלחתו התגלתה לעין כול. מבצע ההפצצות האסטרטגיות היה גם הוא מתקפה-בדלת-הקדמית, והוא לא היה שבע רצון ממנו מתחילתו אך לא התערב בו. חוסר שביעות הרצון שלו היה אף גובר אילו ידע שהיסטוריונים - שבחנו את יחסו של מפקד המבצע ואת היקף האבדות של אנשיו שאתו היה מוכן להשלים - עתידים לכנותו "קרב הסום של מלחמת העולם השנייה".

כאשר קיץ 1940 פינה מקומו לסתיו, שוב ניכר שינוי במצבו של צ'רצ'יל. מדינה שוכנת אי, שדחתה את הצעות השלום של האויב המאיים והיתה נתונה לאיום פלישה בלתי-פוסק ולהפצצות אוויריות, לא יכלה להרשות לעצמה להשתעשע אך ורק במחשבות על התקפות. הפלישה נחשבה עדיין לאפשרות עד שהתברר שהיטלר מסובך יתר על המידה ב"אוסטפרונט", בחזית המזרחית, ואין לו די משאבים למבצע גדול במערב. מטבע הדברים, צ'רצ'יל דאג להכין כראוי את בריטניה להדוף פולשים, ולכן המריץ ודחף לגיוס "משמר לאומי" (זו היתה הכותרת הטובה שהוא עצמו טבע לגוף שראשיתו ב"מתנדבי ההגנה המקומית"), וצולם בתמונות נוסכות ביטחון, בוחן את מערכי ההגנה בחופים ואת הסוללות נגד מטוסים. אך הוא לא העמיד את ההגנה הלאומית בראש סולם העדיפויות שלו, כפי שרצו יועציו הצבאיים. מבצעי התקיפה המשיכו להלך עליו קסם, בין השאר, בלי ספק, על מנת לשמר את רוח ההתרסה הגאה של האומה, ובעקבות סדרת אירועים מהירה שהתרחשה בסוף שנת 1940 הם החלו להצטייר כמרכיבים בתוכנית אסטרטגית מקיפה וכוללת.

החשוב והגדול בסדרת האירועים הללו היה הכרזת המלחמה של איטליה, ב-10 ביוני. כל עוד היתה צרפת במלחמה, נועד לה תפקיד באסטרטגיה של בעלות הברית - להבטיח מעבר חופשי של בריטים בים התיכון אל נכסיה ושטחיה (בהם גם מאגרי הנפט) במזרח התיכון ומעבר לו. עתה נראה מוסוליני כמי שנחוש בדעתו לקיים את הבטחתו לעם האיטלקי, להפוך את הים התיכון ל"אגם איטלקי". הוא הקים צי עדכני ומודרני ולצדו גם חיל אוויר מרשים למראה. באפריקה חלש על אימפריה - לוב, אריתריאה, סומליה האיטלקית וחבש - שאיימה על ביטחונן של מצרים, בת חסותה של בריטניה, ושל סודן, תעלת סואץ והגישה אליה מים סוף. פיקוד המזרח התיכון נאלץ להתמודד עם כל האיומים הללו בבת אחת. חלק הארי של הצבא הבריטי ישב כבר במצרים ובארץ-ישראל, ומצרים היתה האתר המתבקש והטבעי להרמת תרומה צבאית מצד האימפריה - הודו, אוסטרליה, ניו זילנד ודרום אפריקה. זה היה האות לסילוק האיטלקים מנכסיהם במזרח אפריקה (הוא היה כרוך בנטישה זמנית של סומליה הבריטית, צעד שהוציא את צ'רצ'יל מכליו - הודאה שלא מדעת בחשיבותה של ה"יוקרה" בחשיבה האימפריאלית), שהושלם עד מאי 1941. אלא שהטיפול באיטליה בים התיכון ארך זמן רב מן הצפוי ולבש אופי קשה ומלוכלך.

הים התיכון לא היה רק זירת לחימה שחייבה התייחסות מצד צ'רצ'יל; למעשה, הוא הרבה לעסוק בו קודם לכן ושמח לחזור ולעסוק בו גם עתה. השליטה בים התיכון היתה מרכיב חיוני בדימוי המסעיר של האימפריה הבריטית, כפי שזה התקבע במוחו; הודו והנכסים המכניסים בדרום-מזרח אסיה, שהגישה אליהם התאפשרה אך ורק דרך המזרח התיכון (או ה"לבנט", כפי שהבריטים העדיפו לכנותו), על שדות הנפט שלו ותעלת סואץ שלו. תוכניתו מהשנים 1914-1915 לכבוש את הדרדנלים, לסלק את טורקיה מהמלחמה ולכונן ברית עם מדינות הבלקן נגד גרמניה, שבה לחיים בשלל רעיונות מסעירים, בדרך כלל בתמיכת משרד החוץ, לכונן ברית דומה (הפעם בהשתתפות קבוצת מדינות שונה), ולצרף את טורקיה למלחמה לצד בעלות הברית. לאחר כניסתה של ברית המועצות למלחמה עלתה שוב על הפרק עוד אחת מן ההצעות שגיבש בראשית הדרך: טורקיה ידידותית תאפשר הושטת סיוע לרוסים. השינוי בנסיבות כפה שינויים בתרחישים - הגדול שבהם היה השתלטות גרמניה על כל הבלקן, באמצע 1941 - אך התמקדותו של צ'רצ'יל במרכזיות האסטרטגית של הים התיכון ובשלל ההזדמנויות שמציעים הים התיכון וזירת הבלקן נותרה בעינה, והוא סירב מכול וכול להניח למיני בעיות שהתגלעו במקומות אחרים, כמו בסינגפור, להסיח דעתו ממנה. זו היתה התפיסה שעמדה בלב החשיבה האסטרטגית שלו, והוא לא ויתר עליה מעולם. מאחר שעם הזמן כללה תפיסה זו גם חזון של כניסת כוחות בריטיים לצפון הבלקן ומשם היישר לווינה, ומאחר שלקראת סוף המלחמה החל צ'רצ'יל להביע צער על שכוחות הברית לא הגיעו לווינה, פראג וברלין לפני הרוסים, נטו היסטוריונים מראשוני החוקרים את המלחמה הקרה לחשוב, שהוא חזה את הסכנה הרוסית מבעוד מועד. אלא שלא כך היה. עד 1944 היו השאיפות שלו ביחס לאזור הבלקן אנטי-גרמניות ביסודן, ובשום פנים ואופן לא אנטי-רוסיות.

אסטרטגיה זו של אופורטוניזם (ואנו נוקטים ביטוי זה בלי המשמעויות השליליות הנלוות לו בדרך כלל) היתה רעיון טוב לעצמה, אך תרגומה ללשון של יתרון צבאי חייב בחינה נבונה ומחוכמת של המצב ושליטה לוגיסטית כאחד. מבחנה הראשון נערך בראשית 1941. "כוח המדבר המערבי" של גנרל וייוול, בפיקודו של גנרל או'קונור הנועז, היה בעיצומו של ניצחון בקרב בזק נגד כוחות איטלקיים גדולים בהרבה בלוב, וחיל החלוץ שלו נערך לפרוץ לתוך בירת לוב והנמל העיקרי שלה, טריפולי; רק קומץ גרמנים הגיעו לסייע לאיטלקים, והסיכויים להשתלט על כל צפון אפריקה האיטלקית היו טובים בעליל. אילו נכבשה טריפולי, ואילו אכפה בריטניה את שליטתה בשטחים הללו, הדעת נותנת - ובעניין זה אנו יכולים רק להעלות השערות הגיוניות - ש"שועל המדבר" לא היה מופיע, סבלה של מלטה היה קטן יותר, והפיוס עם צרפת של וישי בטוניסיה ובמקומות אחרים מערבה משם היה מתרחש מוקדם יותר. אך האפשרויות הללו, שצצו לרגע בפברואר, נעלמו כלעומת שבאו. חייליו הטובים ביותר של או'קונור, הניו זילנדים והאוסטרלים שלו, הועברו לבלקן. הבלקן פיתה את צ'רצ'יל מאז הסתיו שעבר. בסוף אוקטובר 1940 פתח מוסוליני, שכוחותיו כבר היו באלבניה, במתקפה על יוון. ב-1939 ערבה בריטניה לעצמאותה של יוון (ושל רומניה, שהיתה בלתי-חדירה אף יותר מפולין), כחלק מהתהליך שבו התייצבו הדיקטטורות והדמוקרטיות אלה מול אלה. עתה שיגר צ'רצ'יל חמש טייסות של חיל האוויר לעזרת יוון. כל עוד היתה איטליה האויבת היחידה, וכל עוד שמרה יוגוסלביה על ניטרליות למצער, נדמה שצבא יוון מסוגל להגן על ארצו בכוחות עצמו. אך בראשית 1941 גילה המודיעין הבריטי (כולל "אולטרה"), שכוחות גרמניים מתחילים להתקבץ בבולגריה וברומניה, והם עתידים לעשות דרכם דרומה באביב. עתה עלתה על שולחנם של צ'רצ'יל, קבינט המלחמה, ראשי המטה ומפקד החזית במזרח התיכון (שזירת האחריות שלו כללה גם את הבלקן) ביתר שאת ובתחושת דחיפות גוברת השאלה, אם עליהם להעביר כוחות לעזרת בעלת בריתם-בכוח. הכוחות היחידים שניתן להעביר במהירות היו חייבים לבוא מבין הכוחות הבריטיים וכוחות חבר העמים בצפון אפריקה.

סיפורם של הדיונים וקבלת ההחלטות הרות האסון בסיומם סבוך וכאוב. 6 מליצי היושר של צ'רצ'יל יכולים להצביע על כך, שעד אשר "האנשים בשטח", אידן, וייוול ודיל, קיבלו את ההחלטה שהונחה לפניהם, כבר התחלפה ההתלהבות הראשונית של צ'רצ'יל מן התוכנית ברגשות מעורבים כלפיה. ואולם אחריותו של צ'רצ'יל לכך היתה גדולה יותר, שכן הוא קידם את הרעיון במרץ רב מלכתחילה. הוא לא הצליח לאזן בין הפסד ודאי (הסיכוי הכמעט-ודאי לסלק את האיטלקים מלוב קודם שיהיה סיפק בידי הגרמנים להגיע לשם במלוא עוצמתם), להישגים משוערים, כמו ביצור יוון או הפעלת לחץ על טורקיה. וכל זה אירע באווירה של אי-הבנות ואשליות באשר למידת מהימנותו של צבא יוון ולפוטנציאל הצבאי של יוגוסלביה. הרפתקה נמהרת זו הסתיימה חיש מהר. שבועות ספורים לאחר שחיל המשלוח של גנרל "ג'מבו" מייטלנד וילסון הגיע ליוון, הוא גילה שהגרמנים זורמים לתוכה מכיוון יוגוסלביה, הצבא היווני התפוגג ונעלם, והלופטוואפה היה בכל פינה. ב-21 באפריל החלה נסיגה מסודרת, ועד 25 בחודש עזב כל הכוח את אדמת יוון. ואולם זה לא היה סופו של האסון. בשל מחסור בכלי שיט, לא נלקחו מרבית החיילים לאלכסנדריה אלא לכרתים. הגרמנים רדפו אחריהם לשם, השתלטו על נמל התעופה החיוני וכפו על הכוח פינוי שני. לא פחות מאחד-עשר אלף חיילים בריטים, אוסטרלים וניו זילנדים נפלו בשבי, והצי הבריטי ספג אבדות כבדות במהלך הפינוי ההרואי של כל השאר. (עתה החלו ההומוריסטנים של הצי לכנות את הצבא "המפונים".) תיאורו של צ'רצ'יל את חיל המשלוח ליוון ואת קורותיו בכרתים, בספר ההיסטוריה-הזיכרונות שלו, מפורט ונושא אופי מתגונן; הוא אף כולל מעין עדות שנתנו חיילים בריטים לשוביהם הגרמנים, ועל פיה הם עדיין "בוטחים באופן כללי ומוחלט בצ'רצ'יל"! אלא שהמבוכה שלו לא גרעה במאומה מהתלהבותו מן הים התיכון כזירת אירועים עיקרית. וייוול, שנשללו ממנו כל היתרונות שמהם נהנה בראשית הדרך, ויתרה מכך, אף נהדף לכיוון גבול מצרים בידי רומל שזה מקרוב בא לאזור, נדחף ודורבן לחדש את המתקפה וקיבל כמויות גדולות של materiel (המונח הצבאי לכל האמצעים הדרושים ללחימה) הדרוש לו לשם כך. ראשי המטה טענו בתוקף שאפשר להגן על מצרים בצורה חסכונית למדי, וכי המקום שבו אותו materiel נחוץ יותר מכול הוא דווקא המזרח הרחוק, להגנה על מלאיה וסינגפור מפני מתקפה יפנית, שנראתה בלתי-נמנעת במוקדם או במאוחר. אך קריאותיהם לא העלו דבר. צ'רצ'יל קצר הרוח וחסר המנוח היה מעוניין בניצחונות בריטיים ביבשה, באזור היחיד שבו הם היו אפשריים, וביולי החליף את וייוול (שנחשב, אולי שלא בצדק, לכישלון) בגנרל אוקינלק עתיר המוניטין, וכעבור זמן קצר החל לדרבן אותו להמשיך ולהתקדם, בדיוק כפי שדרבן את וייוול. בחזית קרובה יותר הוא החליף בדצמבר את ראש המטה הכללי האימפריאלי, סר ג'ון דיל הלא-נעים, בגנרל סן אלן ברוק, שהיה פחות נוח במגעיו עם הסובבים אותו, אך למצער גילה יותר עניין בים התיכון.

שנת 1941 הסתיימה בלי הניצחונות היבשתיים שצ'רצ'יל ייחל להם, והמחצית הראשונה של 1942 התגלתה כמאכזבת אף יותר מן הבחינה הצבאית. אך מעתה ואילך, כאשר לצדה של בריטניה ניצבת למצער בעלת הברית שהוא קיווה לה ופעל למען הברית עמה, ארצות הברית, לא היה עוד מקום לפסימיות לאורך ימים. (על ספה של 1942 עדיין לא היה ברור עד כמה מועילה עתידה להיות בעלת הברית הלא-צפויה האחרת, ברית המועצות.) לצ'רצ'יל היתה אסטרטגיה מוכנה לצבא האמריקני: להנחית כוחות במרוקו ובאלג'יריה, בתיאום עם שלטונות צרפת של וישי שם, וליצור צבת אחת של המלקחיים. הצבת האחרת תהיה הכוח של אוקינלק (בסופו של דבר, זה היה הכוח של מונטגומרי) שיתקדם ממזרח. התוכנית אומצה ויושמה עם הזמן; אך לא לפני שהובהר לצ'רצ'יל ולראשי המטה, שמה שבעלי בריתם החדשים מעוניינים בו באמת הוא מתקפה חזיתית על היבשת הכבושה בידי גרמניה, בהזדמנות הראשונה שתיקרה להם. הם קיבלו את האופציה של הים התיכון רק בשל התעקשותו של רוזוולט, שעליהם לנקוט פעולה תוקפנית כלשהי עוד לפני תום שנת 1942, ומשום שמקביליהם הבריטים הצליחו לשכנעם שנחיתה מעבר לתעלה, בהתראה כה קצרה, בלתי-אפשרית מן הבחינה הטכנית. מלכתחילה היה צ'רצ'יל מוכן להיענות לניסיון נחיתה שכזה, אך גם הוא נאלץ להתמודד עם העובדות כהווייתן. תקוותיו של סטלין לפתיחת "חזית שנייה" נכזבו, ולא בפעם הראשונה.

גם בשנת 1943 לא תיפתח חזית כזו. לשביעות רצונו הרבה של צ'רצ'יל, הים התיכון המשיך להיות זירת המבצעים העיקרית של בעלות הברית, אך לא רק בזכות כוח השכנוע שלו לבדו. השלטונות הצרפתיים נדרשו לזמן רב יותר מן הצפוי להתאים עצמם למטרות המלחמה של בעלות הברית, והכוח של מונטגומרי חצה את גבול טוניסיה רק בסוף מרס, ארבעה חודשים תמימים לאחר בואם של הלופטוואפה והוורמאכט לטוניסיה. רק בראשית מאי השלימו בעלות הברית את טיהור המדינה משרידי מדינות הציר; בשלב זה גם אילו היתה תוכנית כלשהי לצליחת התעלה בהמשך הקיץ, כבר היה מאוחר מדי להוציאה אל הפועל. אלא שהתכנון הזה, אף שהיה קרוב מאוד ללבם של האמריקנים, ננטש עוד בינואר, בפסגת קזבלנקה ובוועידת ראשי המטה. קבוצה בפיקודו של גנרל סר פרדריק מורגן החלה בתכנון מבצע "אוברלורד" שיצא אל הפועל בשלב כלשהו בשנת 1944, אך זה היה בעתיד הרחוק. בינתיים, בוועידת קזבלנקה הצליחו צ'רצ'יל וראשי המטה הבריטים לגייס תמיכה לטענתם, שהדבר המובן מאליו הדרוש בזירה האירופית בשנה הבאה, לאחר פינוי צפון אפריקה, הוא כיבוש סיציליה; ואחר כך, מי יודע אילו הזדמנויות יצוצו בכיוון איטליה.

האסטרטגיה של בעלות הברית המשיכה להתגלגל ברוח שאיפותיו של צ'רצ'יל, אף כי בכל מקום נעשה הדבר בקצב איטי מכפי שהוא ציפה. באמצע אוגוסט 1943 היתה סיציליה בידי בעלות הברית, גורל משטרו של מוסוליני נחרץ, וכניעת איטליה היתה מעבר לפינה. שנים-עשר חודשים חלפו מאז שעשע את סטלין בתיאור בטנו הרכה של התנין הנאצי. עתה התגשם חלומו, ולא רק משום שראשי המטה הבריטים היטיבו להכין שיעורי בית לקראת קזבלנקה יותר מן האמריקנים; אלא גם משום שנדמה שבאיטליה נפתחת הזדמנות, הזדמנות צ'רצ'יליאנית, שאך טירוף יהיה להתעלם ממנה. אך הזדמנות למה? בעניין זה לא יכלו בעלות הברית להגיע להסכמה. מרגע בואו של הוורמאכט (כפי שהוא אכן הגיע מיד לאחר כניעתה של איטליה, ב-8 בספטמבר), הגדיר צ'רצ'יל את מטרת המערכה באיטליה: ראשית, ליצור תחליף ל"חזית שנייה" ולהעסיק את הדיוויזיות הגרמניות, שאם לא יהיו עסוקות כאן, יישלחו למלחמה בצבא האדום; שנית, לסייע לכוחות הגרילה שפעלו נגד דיוויזיות גרמניות רבות בבלקן; ושלישית, מטרה שהיתה פחות ברורה אך הלכה והתבהרה בחלוף החודשים, להתקדם בבוא הזמן ממישורי צפון איטליה לכיוון וינה. דבר מכל אלה לא קסם במיוחד לאמריקנים. הם הסכימו לפתוח במערכה באיטליה משום שבאביב 1943 נדמה, שזו הזדמנות טובה מדי שאין להחמיצה, ובכל מקרה, לא היה לצבא שלהם לאן לפנות (חוץ מלאוקיינוס השקט), אך המחויבות שלהם היתה מוגבלת מאוד. עוד קודם שהשלימו את כיבוש סיציליה, התעקשו להוציא אל הפועל את מבצע "אוברלורד", במאי 1944, שחייב להעביר שבע דיוויזיות טובות מאיטליה לחזית התעלה. בראשית 1944 הועבר אייזנהאואר מהים התיכון ומונה למפקד העליון של כוחות הברית.

במשך הזמן הזה איבד צ'רצ'יל את מגע הקסם שלו עם הנשיא. העניין שגילה רוזוולט בחזונות הים התיכון והבלקן של צ'רצ'יל לא היה רב מזה שגילו בהם יועציו הצבאיים והדיפלומטיים. הנשיא החל להתמקד כל כולו בהצלחת "אוברלורד", ובסיום מהיר ככל האפשר של המחצית האירופית של מלחמתה של אמריקה. (הבריטים שכחו שלאמריקנים היתה עוד מלחמה.) רוזוולט אטם את אוזנו לשמוע את הטיעונים והתחנונים שצ'רצ'יל הציף אותו בהם, ולאחר כניעת איטליה סירב לחלוטין לאשר העברת כוחות או משאבים לסיוע לניסיון ההשתלטות על איי דודקנס האיטלקיים (רודוס, לרוס, סאמוס וקוס), שצ'רצ'יל כפה על מייטלנד וילסון הסרבן: זו היתה עוד אחת מאותן "הזדמנויות" רבות, שלא נשקלו עד תום, החלו בחופזה והסתיימו באסון.

מרגע זה ואילך לווה הקיבעון האסטרטגי של צ'רצ'יל ביחס לאיטליה - ובמידה פחותה יותר ביחס לבלקן - באי-נוחות גוברת ביחס ל"אוברלורד", אי-נוחות שהיה ברור, כי די בה לגרום לעימות בין סטלין לצ'רצ'יל בפסגת טהרן, בסוף נובמבר 1943. צ'רצ'יל נאלץ להשיב, כי הוא אכן תומך בלא סייג בתוכנית "אוברלורד", וכאשר ניגש לכתיבת ספרו, "The Second World War", הכחיש ברוגז כאילו קיננו בלבו ספקות כלשהם ביחס אליה. אך למעשה, הוא לא חדל להביע את הספקות הללו עד ערב הנחיתה ממש, ב-6 ביוני. הוא יצא מכליו מכעס על סירובו של רוזוולט להתיר הסטת כוחות מהנחיתה האמריקנית בדרום צרפת, שתוכננה זה זמן רב, כדי לתגבר את מתקפתו של גנרל אלכסנדר מרומא לכיוון צפון. לאלכסנדר היו תקוות מזהירות מההתקדמות המהירה במעלה חצי האי ממישורי לומברדיה דרך ההרים - הביטוי "פרצת ליובליאנה" נשמע קל למדי - לתוך אוסטריה; חזון הבלקן של צ'רצ'יל התגשם. לדעת צ'רצ'יל והגנרלים האהובים עליו (שהבינו היטב באילו תנאים יוכלו להצטרף אליו), פרישת הכוחות הזאת היתה טובה פי כמה מכל נחיתה רכה בחופי הריביירה הצרפתית, במסגרת מבצע "אנויל" שנועד להקל את משימתם של הכוחות בנורמנדי ולהאיץ את העברת האספקה אליהם.

האם היה הצדק עם צ'רצ'יל? ייתכן שכוחות הברית באיטליה (שעתה כבר לא היו על טוהרת האנגלים והאמריקנים אלא נוספו עליהם גם כוחות מחבר העמים, מפולין ומצרפת), אילולא קוצצו לקראת הנחיתה בריביירה, היו עשויים לטהר את איטליה מהפולשים הגרמנים בשנת 1944, קודם שהחורף מנע מערכות נוספות; מה שהיה עשוי להתקבל בשמחה על דעת האיטלקים ולהעניק יתרון לבעלות הברית, בכך שיספק להן שדות תעופה קרובים יותר לגרמניה ויקל את הסיוע לפרטיזנים של טיטו. אך איזה נזק ממשי היה הדבר גורם לגרמניה? צ'רצ'יל ואלכסנדר המעיטו בלי ספק מחומרת הבעיות של פריצת מעבר דרך שטחים נוחים להגנה, כגון האלפים, והתמסרו לקסם המהפנט של "הפרצה של ליובליאנה". השאלה, אם התועלת שהיתה טמונה בפינוי איטליה למטרותיהן של בעלות הברית עלתה על זו שבפתיחת נמלי מרסיי וטולון בידי כוחות צרפתיים-אמריקניים בדרכם לעומק שטחה של צרפת - שאלה זו מוסיפה לעמוד במוקד ויכוחים ודיונים לרוב.

לאחר שראש הגשר בנורמנדי הובטח, בסוף יוני 1944, נשמטה האסטרטגיה הגדולה בזירה האירופית מידיו של צ'רצ'יל. (הוא עדיין נהנה מחופש גדול יותר ביחס לדרום-מזרח אסיה, ונקלע למריבה איומה ונוראה עם ראשי המטה בעניין זה בקיץ 1944.) שחרור מערב אירופה והפלישה לגרמניה עמדו בראש סולם הקדימויות של "הברית הגדולה" זה יותר משנתיים, וסוף סוף החלו. הכול היה תלוי בכוחות הברית - בריטיים, אמריקניים, קנדיים, פולניים וצרפתיים - ובשרשרת הפיקוד בינם לבין המפקד העליון של חיל המשלוח של בעלות הברית, גנרל אייזנהאואר. מרגע שמתמנה לתפקידו, לא היה מקום בדוקטרינה הצבאית האמריקנית להתערבות של השלטונות הפוליטיים בשיקוליו של מפקד בשטח, והנשיא רוזוולט לא רצה לעשות זאת, גם אם על פי תוארו היה המפקד העליון של צבא ארצו. גם הדוקטרינה הצבאית הבריטית שללה כל התערבות שכזו, ומעמדו החוקתי של צ'רצ'יל היה פחות דומיננטי מזה של הנשיא. למרות שהיה רוצה להמשיך לעסוק בסוגיות של אסטרטגיה גדולה, המצב השתנה. היה דבר-מה סמלי בכך, שלמרות שעתה היתה זירת המבצעים קרובה, הוא לא היה חופשי לבקר בה כרצונו. הקבינט, ראשי המטה ולבסוף גם המלך ג'ורג' השישי, מנעו ממנו לסכן את חייו בהצטרפות לשייטת הפלישה ב-6 ביוני, ומונטגומרי הבהיר כי אין לו פנאי לטפל באורחים. צ'רצ'יל לא יכול לבקר בחזית כפי שעשה במלחמת 1914-1918, אך הגיע אליה פעמים אחדות. ההזדמנות המצולמת ביותר נקרתה לו במרס, בעת צליחת קו זיגפריד והריין; הצלמים לא הורשו להיות נוכחים בשעה שהוא ניהל טקס השתנה על הביצורים הגרמניים לשעבר. יהיו מחשבותיו על ניהול המערכה אשר יהיו, ויהיו אשר יהיו האכזבות שחש לנוכח ההאטה בקצב בסתיו 1944 והמפלות של החורף שלאחר מכן, צ'רצ'יל לא יכול לנהוג באייזנהאואר (המפקד העליון של צבא גדול, שחלקם של האמריקנים בו כבר היה גדול ביותר) כפי שהורגל לנהוג במפקדיו הבריטים. הודות לחושיו הפוליטיים החדים, לא ניסה לעשות זאת בדרך כלל. היו לו שפע של עניינים לעסוק בהם: המערכה באיטליה, שיקום מעמדה של בורמה כמעצמה אימפריאלית בדרום-מזרח אסיה, ואזהרותיו העגומות באשר לכוונותיה של ברית המועצות כלפי פולין והבלקן - למעשה, כלפי כל מקום שבו ימצאו עצמם צבאותיו האדירים.

האזהרות הללו לבשו אופי קודר יותר בשל אכזבתו וזעמו על סטלין, שסירב לסייע להתקוממות בוורשה באוגוסט וספטמבר 1944, או לסייע לחיל האוויר הבריטי להושיט לה עזרה.

דאגה זו, לא פחות, היא שהובילה לניסיונו היחיד להתערב בשיקוליו של אייזנהאואר, בסוף מרס 1945. צ'רצ'יל וראשי המטה הבריטים, שהיו שותפים לדאגותיו הפוליטיות, הגיעו למסקנה שאייזנהאואר ינסה להגיע לברלין לפני הרוסים. הם כעסו לגלות שאין לו כל כוונה כזו, וצ'רצ'יל העז להביע את התנגדותו באוזני אייזנהאואר והנשיא. אייזנהאואר עמד על דעתו בסבלנות, והצביע על כך שגבולות אזורי הכיבוש הוסכמו עם ברית המועצות חודשים ארוכים קודם לכן, כי ברלין נמצאת בעומק השטח שהוקצה לרוסים, וכי היתרון הצבאי הטמון בהגעה לעיר ראשונים (אם אמנם הדבר ניתן, מה שלא היה כלל ודאי) נופל מהיתרון הטמון בפרישת הכוחות במקום אחר. האפשרות שיש לכך גם יתרון פוליטי מסוים (דבר שגם הוא לא היה ודאי כלל) לא העסיקה אותו כלל, אמר. וושינגטון תמכה באיש שלה, כמובן; צ'רצ'יל מצא עצמו נאלץ להרים ידיים, ועשה זאת בחן. אך המחשבה ש"יכולנו להגיע לברלין ראשונים, אילו רק היו רוזוולט ואייזנהאואר מוכנים להקשיב", לא חדלה לכרסם בלבו והיתה לאחד ממוקדי המחלוקת של "המלחמה הקרה".

כל הזמן הזה צברה תאוצה המתקפה האווירית האסטרטגית נגד גרמניה. האסטרטגיה של ההפצצות האוויריות לא באה אל העולם רק משום שצ'רצ'יל הורה עליה. היא היתה מתחילה בכל מקרה - חיל האוויר הבריטי התכונן לקראתה מאז שנת 1919, והיא היתה חלק מהאסטרטגיה הלאומית המקובלת בדבר גרימת נזק כלכלי ומורלי לאויב ממרחק - אך קיבלה חשיבות יוצאת דופן בעיני צ'רצ'יל, משני טעמים. ראשית, לאחר דנקרק, נפילת צרפת ותחילת הבליץ, ב-1940, זו היתה אחת הדרכים המעטות שבהן יכלה בריטניה להוכיח כי היא משיבה מלחמה. צ'רצ'יל לא היסס, כמובן, לאמץ אותה ולעודד אותה. ואולם באותם חודשים ראשונים לא היתה לה כמעט השפעה, והיא לא מילאה את מחשבותיו עד לפלישת גרמניה לרוסיה ודרישתו של סטלין, שבריטניה תסיר את מקצת הלחץ מעל הרוסים על ידי פתיחת "חזית שנייה". הדרישה נראתה לצ'רצ'יל הגיונית; וחוץ מזה, תמיכה ברוסיה שירתה את האינטרסים של בריטניה בכל מקרה. היה קל יותר להיענות לתביעתו של סטלין, שכן ממשלתו של צ'רצ'יל החליטה זמן קצר בלבד קודם לכן להקצות משאבים גדולים לבניית כוח של ארבעת אלפים מפציצים כבדים, ולציידם בצוותים הדרושים במטרה מפורשת לזרוע הרס בערי התעשייה של גרמניה (ההנחה היתה שכל הערים תעשייתיות במידה זו או אחרת), ולזרוע ייאוש בלב תושביהן. לפיכך ראה צ'רצ'יל בפיקוד המפציצים גוף שיחסל שתי ציפורים גדולות במכה גדולה אחת. ומרגע זה ואילך היתה המתקפה של הפיקוד הזה למאמץ הגדול ביותר של בריטניה, במקום פתיחת "חזית שנייה". שיעור האבדות במתקפה הזאת העיד שהבריטים אינם נרתעים מלספוג אבדות, כפי שרמזו הרוסים בנימה ביקורתית בפגישות הצבאיות, וכפי שסטלין לא חדל להזכיר לצ'רצ'יל בביקורו במוסקבה באוקטובר 1942. ההנחה הרווחת היתה שהנזק שיגרמו ההפצצות לתעשייה ולאמצעי התעבורה של גרמניה יפגע ביכולתם של הגרמנים להמשיך בלחימה. (עתה, לאחר מחלוקת היסטורית ממושכת ונרחבת, מקובל על הכול שאכן מטרה זו הושגה, אף כי לא בדיוק כפי שציפו.) פתיחת "החזית השנייה", ביוני 1944, לא הפיגה את מחויבותו של צ'רצ'יל לסייע לרוסים על ידי הפצצת האויב המשותף. המחויבות הזאת לא נטשה אותו גם בפסגת יאלטה בינואר 1945, אף כי אז אולי כבר לא היה לה מקום חשוב כל כך.

אמונתו של צ'רצ'יל כי מתקפת ההפצצות מסייעת לרוסיה עלתה על אמונתו בדברי ההרגעה של מטה חיל האוויר, כי אם יעמדו לרשותו די מפציצים וצוותים, הם יוכלו לצמצם את יכולתה הצבאית של גרמניה כדי כך, שהנחיתה של בעלות הברית באירופה תהפוך למשימה קלה ונוחה. הוא מאוד היה רוצה להאמין בכך, אך לא יכול. ספקנותו הבסיסית התמיהה והכעיסה את ברוני האווירייה, משום שסגנון ההתנהגות והדיבור שלו בציבור שפעו תמיכה והתלהבות מעבודתם. הוא היה נאמן לחברים בחוש ובעיקרון, הוא רחש כבוד לעוז לבם וגבורתם של צוותי האוויר, הוא היה מודע היטב לגודל האבדות האיומות שספגו, וב-1941, לאחר שהתאושש מן ההלם שספג כאשר ה"פרופ'" - יועצו פרופ' לינדמן - הביא לידיעתו את חוסר הדיוק של המפציצים, לא הטיל ספק ולו לרגע בערכה הרב של אסטרטגיית ההפצצות. הוא פגש את מפקד האווירייה, מרשל סר ארתור האריס, שלמן ראשית 1942 פיקד על פיקוד המפציצים, יותר מכל מפקד שדה אחר. אמנם האריס לא נחשב לאחד מידידיו הקרובים, אך הוא נהג לבקר במעון צ'קרס, למעשה אף יותר ממפקד מטה האוויר. אך צ'רצ'יל מעולם לא נמנה עם הדבקים בלא היסוס באמונתו של האריס, כי הפצצות אוויריות, אם הן נעשות כהלכה, יכולות לנצח במלחמה לבדן; וישנן ראיות לכך שמעת לעת נמלא קבס מהן.

יהיו ההסתייגויות שחש בינו לבינו אשר יהיו, צ'רצ'יל תמך בהאריס בוויכוח על גודלו של פיקוד המפציצים ועל מבצעיו. אחד הוויכוחים הללו פרץ זמן קצר לאחר מינויו של האריס למפקד, וכלל את אחת ההתערבויות מני רבות של ה"פרופ'". הוא הצטיין בהדגמות סטטיסטיות מסודרות, שצ'רצ'יל העריך מאוד. והציג נתונים שהוכיחו כביכול את מידת היעילות שתהיה למערכת ההפצצות האוויריות:

"מניסיוננו אנו יודעים, שמובטחות לנו כמעט ארבע-עשרה גיחות מבצעיות למפציץ. כוח העילוי הממוצע של המפציצים שנייצר בחמישה-עשר החודשים הקרובים יעמוד על שלוש טונות. מכך נובע, שכל אחד מן המפציצים יטיל במהלך חייו כארבעים טונות פצצות. אם הפצצות הללו יוטלו באזורים בנויים, הן יהפכו בין ארבעת אלפים לשמונת אלפים בני אדם לחסרי בית... (בגרמניה היו חמישים ושמונה ערים בנות מאה אלף תושבים ויותר.) אם אפילו רק מחצית מטענם של עשרת אלפים מפציצים תוטל על השטחים הבנויים באותן חמישים ושמונה ערים גרמניות, הרוב הגדול של תושביהן (כשליש מאוכלוסיית גרמניה) יגורשו מבתיהם."

כך נכנס למילון המונחים המלחמתי המושג de-housing אחד מביטויי הלשון הנקייה ששירתו היטב את פקידי משרד האווירייה. הפעם הסתבך ה"פרופ'" בצרות צרורות. מדענים נשואי פנים אחרים, שגם הם תרמו למאמץ המלחמתי והשתכנעו שלא כל התקצירים היפים שיצאו מתחת ידו של לינדמן מצטיינים בדיוק רב, הצביעו על כך שבסיס החישובים שלו פגום, ותחזיותיו לוקות באופטימיות יתר; והצדק היה אתם. אך צ'רצ'יל לא סר מאמונתו ב"פרופ'", כדרכו בקודש, וביטחונו בפיקוד המפציצים התחזק מבחינה זו.

למן הרגע הראשון קמו רבים נגד הפיכת ההפצצות האוויריות לאסטרטגיה מכרעת. בכל דברי הביקורת הללו היתה נימה משותפת, שקיבלה נופך נוסף לקראת תום המלחמה, כאשר המפציצים של האריס כבר היו מסוגלים לפגוע טוב יותר ביעדים מוגדרים, כי באמונתו המקובעת בהפצצות השטח הוא זלזל בהפצצת יעדים כלכליים בעלי חשיבות מיוחדת, כגון בתי החרושת לייצור גומי מלאכותי או מסבים - האריס ביטל אותם והדביק להם את הכינוי "יעדים של מרפא-לכל-צרה" - ומתקני נפט. מיפוי העורקים החיוניים של אספקת הנפט של גרמניה (כולם היו בבחינת תחליפים לאחר אובדן שדות הנפט של רומניה) לא היה משימה קלה באותן שנים ראשונות, אך בסתיו 1944 "ניתן לזהות קטסטרופה במצב הנפט, שאפשר היה לנצלה להכרעת התמונה הצבאית".

ביוני 1944, כאשר ראש מטה האוויר אמר לו, שהראיות המפוענחות מחייבות להעניק את העדיפות הראשונה בהפצצות על גרמניה ליעדי הנפט, הוא (צ'רצ'יל) השיב, "בסדר." אך לא הטיל את מלוא כובד משקלו למאמציו הכושלים של מטה האוויר, להפנות את שימת לבו של פיקוד המפציצים למודיעין שסיפק הצדקות לרוב למתן הקדימות הזאת לכל אורך המחצית השנייה של אותה שנה.

האריס לא התעלם לחלוטין מקריאותיו של פורטל (למעשה, הן לא חרגו מרמה של "קריאות"), אך בדרך כלל דבק בהפצצות הערים, שעליהן לא ויתר. צ'רצ'יל יכול היה להתערב בטיעונים אסטרטגיים אלה ואחרים, אך אין ראיה שעשה כן אי פעם. במספר תגרות בין פיקוד החופים הננסי לפיקוד המפציצים הענקי התייצב צ'רצ'יל לצד המפציצים, תופעה מוזרה במיוחד לנוכח החשיבות המכרעת של מה שהוא התעקש לכנות בתעוזה רבה, "הקרב על האוקיינוס האטלנטי". הוא לא תמך בפנייה ההגיונית כל כך, להפציץ את מקלטי הבטון הענקיים של הצוללות, שהגרמנים בנו בסן נזייר, קודם שייעשו לחסינים מפני הפצצות; ועם הזמן הם אכן מוגנו מפני הפצצות. אחר כך נטען שמן הדין היה להעניק לפיקוד החופים, שמילא את חלקו בקרבות נגד הצוללות בלב ים, גישה מוקדמת יותר למטוס ארוך הטווח שיצא באותם ימים מפס הייצור, ולאמצעי הניווט והזיהוי החדשים מבית היוצר של ה"פרופ'" וחבר המדענים שלו. ה"פרופ'" המליץ לצ'רצ'יל להקצות אותם לשטחי גרמניה, וכך היה. יש להניח שאילו אימץ צ'רצ'יל את עמדת האדמירליות בסוף 1942, ולא את עמדתו של פיקוד המפציצים, היה הניצחון ב"קרב על האוקיינוס האטלנטי" מושג שישה חודשים מוקדם יותר.

בסך הכול, קשה להבין את עמדתו של צ'רצ'יל ביחס לאסטרטגיית ההפצצות. זה היה ההיבט מעורר המחלוקת ביותר בבחינת מצביאותו. כמו ביחס לאסטרטגיית הים התיכון, לא היה אפשר להזיז אותו מעמדתו. (כאן התגלתה השפעתו של ה"פרופ'" במלוא עוצמתה.) תמיכתו העיוורת כמעט של צ'רצ'יל בפיקוד המפציצים לכל אורך המחלוקות שהתעוררו סביבו עלתה בקנה אחד עם העובדה, שלא זכתה עד היום לשימת הלב הראויה, שהוא מעולם לא דחק במרשל האווירייה האריס ולא פקפק בו, כפי שנהג במפקדי חיל היבשה והצי. הוא הפקיר את פיקוד המפציצים, ובשעה שהתערבותו היתה נחוצה יותר מכול, איבד למעשה כל שליטה עליו.



צ'רצ'יל יורה בתת מקלע טומי גאן, 1944; בצד הימני - אייזנהאואר, יורה אף הוא.


חיילי גדוד סקוטי מגיעים לאנגליה לקראת שיגורם לצרפת, ספטמבר 1939. אפילו בשעה שהעשן ריחף עדיין מעל חופי דנקרק, החל צ'רצ'יל לעסוק באמצעים למתקפת-נגד



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו