בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"הזוועה! הזוועה!"

תגובות

לב המאפלייה ג'וזף קונראד. תירגם מאנגלית: מרדכי אבי-שאול. הוצאת ספריית פועלים, 88 עמ', עמודים 79-76. 1979

השוואת תרגומים: בלב האפלה. תירגמו מאנגלית שולמית לפיד ויאיר לפיד

"'ממחרת היום בצהריים, כשהפלגנו משם, חזר ההמון - אשר נוכחותו מאחורי מסך העצים מודעת היתה לי כל הזמן - חזר וזרם מבין העצים, מילא את המערה, כיסה את המורד שיפעת גופות ארודים, עירומים, נושפים, רוטטים. הבקעתי מעט במעלה נהר, אחר-כך הטיתי את הספינה בתנופה למורד, ואלפיים עיניים תלויות בהשתלשלות תנועותיו של דימון-הנהר הפראי המכשכש והמחבטט, המצליף את המיים בזנבו האיום ונושף עשן שחור אל תוך חלל העולם. בחזית הניצבים הקדמיים, לאורך גדת הנהר, הילכו זקופים, הנה והלום בלי מנוח, שלושה אנשים מרוחים עפר אדום מכף רגל ועד ראש. כשחזרנו עד-עומתם, היו פונים אל הנהר, רוקעים ברגליהם, טילטלו את ראשם המקרין, ניענעו את גופם התולעני; הם הניפו אל פני דימון-הנהר הפראי אגד נוצות שחורות, שלח-חיה מזוהם שזנבו מרפרף - משהו שדומה היה כדלעת מיובשת; הם צווחו יחד, בהפסקות קצובות, מחרוזי מלים מופלאות, שלא היו דומות לשום צליל של לשון אנוש: והמיותיו העמוקות של ההמון, ששוסעו לפתע, נידמו כגון תחינה שטנית.

"נשאנו את קורץ אל בית-הנווט: שם היה יותר אוויר. בשוכבו על היציע, הציץ חוצה מבעד לתריס הפתוח. בקרב ציבורת הגופות האנושיים קמה מערבולת והאשה עם הקובע בראשה והלחיים השחומות פרצה אל שפת המיים ממש. היא פירשה ידיה, צעקה משהו, וכל אותו אספסוף פראי עונה לה במקהלה, באותה שאגה מקוטעת, חופזת, של קוצר רוח.

"'האם אתה מבין זאת?' שאלתי.

"הוא רק הוסיף להביט אל מעבר לי, בעיניים יוקדות ועורגות, במבע שהיתה בו תערובת של כיסופים ומשטמה. הוא לא השיב, אך ראיתי חיוך, חיוך בעל משמעות שאין להגדירה, שהופיע על שפתותיו החיוורות, המתעוותות רגע לאחר-מכן. 'האני לא אבין?' הוא אמר לאט, מתנשף בכבדות, כאילו נעקרו המלים מפיו על-ידי כוח שלמעלה מכוח הטבע.

"משכתי בחבל הצופר, ועשיתי זאת, כיוון שראיתי את הצליינים העומדים על הסיפון, מכוננים את רוביהם כמצפים לשעשועים עליזים. למשמע השריקה הפתאומית קמה תנועה של זוועה בקרב המון-הגופים המפולג. 'אל-נא! אל-נא תחריד אותם מכאן', קרא מישהו מהסיפון בעיצבון. אני משכתי את החבל פעם אחר פעם. הם התפזרו ונמלטו, הם זינקו, קרסו, חמקו, נרתעו מפני אימתו המתעופפת של קול הצופר. שלושת הבריות האדומות נפלו והשתטחו על פניהם ליד החוף, כאילו נורו ומתו. רק אותה אשה פראית וגאיונה לא זעה כהוא-זה, אלא הושיטה בתנועה טראגית את זרועותיה החשופות אחרינו על פני הנהר הנוגה, המתנוצץ.

"הקהל המטופש שלמטה, על הסיפון, פתח אז בשעשועיו, ולא יכולתי לראות עוד דבר מחמת העשן.

"הנהר החום זרם במהירות מקרב לב האפילה. נושא אותנו במורד אל-עומת הים בכפל תאוצת מסענו כלפי מעלה; וחיי קורץ אף הם זרמו במהירות מקרבו, הלוך וחסר זרמו מלבבו אל ים-הזמן, אשר לא יידע רחמים. המנהל היה שליוו עד מאוד, בלבו לא היו עתה דאגות של ממש, הוא הקיף את שנינו במבטו הכולל והמרוצה: ה'עסק' נגמר בשלום במלוא המידה שרשאי היה לצפות לה. חזיתי את התקרבותה של השעה, בה עתיד אני להיוותר יחידי מחבורת 'השיטה הנפסדת'. הצליינים נתנו בי עינם לרעה. הייתי כביכול נמנה עם המתים. מוזר היה, היאך שקיבלתי על עצמי חברותא בלתי-צפויה זו, ברירת הסיוטים שנכפתה עלי בארץ מחשכים שרוחות שפלות וחמדניות אלה ערכו עליה פשיטה.

"קורץ היה משיח. והקול הזה! הקול הזה! הוא צלל בצליל עמוק עד הקץ. קולו בילה את כוחותיו, כדי להמציא מקלט לאפילת לבו הערירי תחת כנפי מליצתו המפוארות. הה הוא נאבק! הוא נאבק! בשיירי מוחו המיוגע התארחו עתה חזיונות ערפיליים - חזיוני עושר ותהילה שסובבו בהכנעה מסביב לאש אשר לא-תכבה. היא סגולת מליצתו האצילה והנעלה. המיועדת שלי, תחנתי שלי נתיבתי שלי, רעיונותי - הללו היו אמרותיו מזמן לזמן, הנישאים על כנפי רגשותיו. צל דמותו של קורץ בצביונו המקורי ישב לעיתים קרובות בפאת מיטתו של אותו כזב נבוב, שנגזר עליו להיקבר עד מהרה בתוך מק אדמת-הבראשית. אולם גם האהבה השטנית וגם שנאתן הבלתי-ארצית של התעלומות שאליהן חדר, נאבקו על כיבושה של נשמה זו, הספוגה ריגושים פרימיטיביים, שהיתה להוטה אחרי תהילת כזב, אחרי הצטיינות תרמית, אחרי כל מראית עין של הצלחה ושררה.

"לפעמים היה ילדותי עד כדי שאט-נפש. משאלתו היתה, שמלכים יקבילו פניו בתחנות הרכבת בשובו מאותה ארץ-תלאובות לא נודעת, בה התכונן לחולל גדולות ונצורות.

"אם תוכיח להם שיש בך תועלת של ממש, או אז אין קץ לגמול כשרונך', היה אומר. 'מן הסתם' עליך להקפיד על המניעים - - מניעים כשרים - - תמיד'.

"פרקי הנהר הארוכים, שכאילו היו תמיד אותו קטע עצמו, העיקולים החדגוניים שדומים היו זה לזה תכלית הדמיון, חלפו ליד הספינה עם המוני האילנות הקדמוניים הניבטים באורך-רוח אל שברירית מסואבת זו מעולם אחר, חלוצת התמורה, הכיבוש, המסחר, מעשי-הטבח ושפעת הישועות והנחמות. עיני היו צופיות נגדי - אוחז בהגה. 'הגף את התריס', אמר לי קורץ באחד הימים לפתע; 'לא אוכל לשאת את המראה הזה.' עשיתי רצונו. השתררה דומייה. 'הה, עוד אשוב ואמצה את לבבך!' קרא אל-עומת יער-הקדומים הבלתי-נראה.

"אירעה לנו תקלה במכונה - כפי שציפיתי - והוכרחתי לעגון בקצהו של אי לשם תיקונים. עיכוב זה עירער בראשונה את בטחונו של קורץ. בוקר אחד נתן לי צרור ניירות וצילום אחד - הכול קשור יחד בשרוך-נעל. 'שמור את אלה בשבילי', הוא אמר. 'שוטה מזיק זה' (הוא התכוון למנהל) 'עלול לחטט בתיבותי בשעה שאינני משגיח עליהן.' אחרי-הצהריים ראיתיו. הוא שכב אפרקדן, עיניו עצומות, ואני נסוגותי בשקט, אך שמעתיו ממלמל: 'חיה בכשרות, מות, מות...'

"האזנתי. יותר מזה לא שמעתי. האם הוא חזר בשנתו על איזה מנאם, או אם היה זה קטע של פסוק מתוך איזה מאמר בעיתון? לפנים היה כותב לעיתונים והתכונן לשוב ולעסוקר בכתיבה: "לשם קידום רעיונותי. חובתי היא.'

הוא היה עצם האפילה. שאין לחדור בו. התבוננתי בו כפי שעשויים אתם להביט אל אדם המוטל לרגלי צוק-סלע, מקום שאין קרני השמש מגיעות אליו. אך לא היה לי פנאי לעסוק בו, כיוון שעזרתי למכונאי, לפרק את הגלילים הדולפים, לישר קנה על חיבור, וכל כיוצא-בו. שרוי הייתי בתוך ערבוביה של חלודה. גרודת, ברגים, בריחים, צבתות, פטישים, מקדחים - חפצים שנפשי סולדת מהם, כיוון שידי אינה מאומנת בהם. שימשתי מפחה קטנה, שהיתה לנו לאושרנו על הסיפון; נלאיתי ביגיעתי על גל של גרוטאות מאוסות - עמלתי כל-זמן שיכולתי לשאת את רעד הקדחת.

"ערב אחד נכנסתי, ובידי נר: שמעתי את קולו ונחרדתי באומרו רתת: 'שוכב אני כאן באפילה, מצפה למוות.' האור היה במרחק מחצית-האמה מעיניו. אילצתי את עצמי לענות ומילמלתי: 'אה שטויות!' וכן עמדתי למראשותיו, כמסמר נטוע.

"מעולם לא ראיתי דבר הדומה אף בקירוב לשינוי שחל בתווי פניו, ומקווה אני שלא אראה כמותו לעולם. הה, לא, לא הייתי נרגש. הייתי מוקסם. דומה כאילו נקרע צעיף. על הפנים הללו, שעינם כעין השנהב ראיתי מבע של גאווה קודרת, כלום חזר וחי את כל חייו בפרטי פרטיהן של אותן תשוקות ומסות, וכלום נכנע עתה, ברגע עליון של ידיעה מוחלטת? הוא קרא בלחישה כנגד איזה דמות דמיון, כנגד איזה חיזיון - הוא קרא פעמיים, וקריאתו לא היתה אלא כעין הבל פה -

"'הזוועה! הזוועה!'

"כיביתי את הנר ויצאתי מן התא. הצליינים הסבו אותה שעה אל ארוחת הערב בחדר-האוכל, ואני תפשתי את מקומי מול המנהל, שהגביה את עיניו כדי ליתן בי מבט של שאלה, שממנו התעלמתי בהצלחה.

"הוא נשען לאחור, על פניו שרויה השלווה, עם אותו חיוך מופלא שכגון חותם על מעמקי שפלותו הכמוסים. זרם בלתי-פוסק של נחילי זבובים קטנים זרם אל המנורה, על גבי המפה, על ידינו ופנינו. לפתע הופיע בפתח ראשו השחור, המחוצף, של נער המנהל; הוא אמר בבוז נוקב -

"'מיסטא קורץ - יש מת.'"

לב המאפלייה

הנובלה של ג'וזף קונרד, יורד-ים, סרבן אצולה וסופר, פורסמה במקור כסיפור בהמשכים, ושימשה כבסיס לסרטו של פרנסיס פורד קופולה "אפוקליפסה עכשיו". הסיפור מתרחש בלב לבה של אפריקה, המספר, צ'רלי מרלו, נשלח לעבוד ביבשת הרחוקה ושם הוא נתקל בסיפורים על קורץ, סוחר השנהב המצליח של החברה, דמות נערצת ומסתורית. מרלו יוצא למסע לאורך נהר הקונגו שבסופו הפגישה הבלתי נמנעת עם קורץ, שמכר את נשמתו לשטן, לשבט קניבלי ולאשה פראית. מרלו מחלץ את קורץ החולה בגופו ונפשו מהשבט, ומנסה להשיבו לחיק הציווליזציה והשפיות.



מרלון ברנדו בתפקיד קורץ בסרט 'אפוקליפסה עכשיו'



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו