בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הודו למתקדמים

תגובות

הודו: מדריך למטייל, מקומות, הקשרים, סיפורים דן דאור ויגאל צור. הוצאת עם עובד, 429 עמ', 119 שקלים

הודו: קליק ישראלי חנוך סער (עורך). הוצאת סער, 328 עמ', 148 שקלים

הרגעים המרגשים ביותר עבורי באירועי יריד האמנות "צבע טרי" היו רגעי המיצג של האמן ההודי צנצ'ל בנגה בגלריה גרשטיין. לצלילי מוסיקה הודית מהפנטת ישב בנגה על רצפת הגלריה, במרכזו של ציור רצפה מעוגל (המכונה רנגולי), בעוד שעל גופו החשוף לגמרי מוטבעות חותמות-מעבר ישראליות ועל מצחו משוחה אבקה אדומה הודית מסורתית. הרנגולי הוא ציור שנעשה מאורז טחון דק-דק, אבקתי, על העפר שבפתח הבית. לעתים נעשים הציורים הללו גם בגיר, ולרגל אירועים וחגיגות הופכים העיטורים האלו למורכבים וסבוכים. הציורים הללו, המועדים מראש לטשטוש ומחיקה, נעשים מחדש בכל בוקר. ברנגולי הללו מגולם יחס אחר לגמרי לאמנות ולחיים במחיצתה. הרנגולי שצייר בנגה הקרין מאורו החד פעמי על מרחב הקובייה הלבנה של הגלריה, הדגיש והטעים את מערביותה.

באלבום צילומי הודו המרהיב "קליק ישראלי" מצויים שני תצלומים של רנגולי. בתצלום של שמעון לב נראית אשה יחפה, עטופת סארי סגול-כחול, כורעת בחיוך ומשלימה בגיר ציור רנגולי ענק, צבעוני. בתצלומו של אפי פז מדגים רוכל את השימוש בשבלונה גלילית לציור הרנגולי. הקישוט הדקורטיווי הנידון לחורבן עומד ביחס פרדוקסלי לצילום המנציח, המעניק הצצה חטופה אל תוך מרחבי "האסתטיקה האחרת" שמציעה תת-היבשת ההודית. לצדו של כל תצלום בספר מצוי הסבר קצר על התמונה, ופתגם עממי, מכתם פואטי או משפט יפה הלקוח מספריהם של סלמן רושדי, רבינדרנאת טאגור, גנדי, ואחרים. אפילו מתכון לאורז עוף ביריאני ממסעדת "טנדורי", של רינה פושקרנה, מצוי בספר לצד תצלום של קערת אורז המוגשת כמנחה במקדש טריצ'יפאלי שבטמיל נאדו, ארץ הטמילים הנפלאה.

בספרו "יוגה" (הוצאת נמרוד) כתב חוקר הדתות הנודע מירצ'ה אליאדה: "הגילוי של הודו על ידי המערב (הוא) פרשה מרתקת מאין כמותה. איני מתכוון רק לגילוי הגיאוגרפי, הלשוני והספרותי, למשלחות ולחפירות ארכיאולוגיות, אלא לכל תורת הודו כפי שזו נתפשת בעיני המערב, בראש ובראשונה להתנסויות התרבותיות השונות, שנבעו מן ההתגלות ההולכת וגוברת של השפות, המיתוסים והפילוסופיות של הודו. הגילוי של הודו נמשך, ואין לנו כל סיבה להניח שהוא מתקרב לסופו... הגילוי של הודו יושלם רק ביום שבו הכוחות היצירתיים של המערב יאזלו כליל".

ישראל, כאומה, כתרבות, וכפרטים אינדיווידואלים נמצאת כבר יותר משני עשורים בחקירה אינטנסיווית של הודו. זהו קשר עמוק ומיוחד, שאי אפשר להסבירו לגמרי במונחים רציונליים.

כמעט ביחד עם "הודו: קליק ישראלי", שהוא אלבום תמונות שצילמו צלמים ישראלים מקצועיים וטיילים חובבים, ראה אור "הודו: מדריך למטייל", שכתבו דן דאור ויגאל צור, ביוגרפיה קצרה של כל אחד מהם מצויה בסוף הספר. ספרם של דאור וצור הוא מדריך טיילים מסוג מיוחד, נטול כל "מידע שימושי" על מלונות, מסעדות, איך להגיע ומה לעשות. כך נותרו 430 עמודים גדושים בהיסטוריה, הסברים אמנותיים, סיפורים מיתולוגיים, מבטים סוציולוגיים וקטעים מספרי טיילים קלאסיים מרחיבי דעת.

ראשית חיפשתי במדריך את המקומות שנחרטו בלבי מטיולי הראשון בהודו, אולם כאשר חיפשתי למשל את קאניה קומארי, ה"שפיץ" של הודו, מקום שאווירתו הקסומה זכורה לי היטב, הופתעתי לגלות כי הוא מוגדר כ"כפר דייגים שפרט לקוריוז גיאוגרפי אין לו מה להציע". במקום אחר נכתב על לה, העיר האהובה על כל כך הרבה ישראלים, כי "אין הרבה מה לראות בעיר". אכן, זיכרונות ממקום מסוים הם סובייקטיוויים לחלוטין, וכרוכים במשתנים כה רבים, שכמעט אין להם דבר עם אטרקציות כאלה ואחרות.

למרות זאת, נדמה כי אמרתו של סלמן רושדי "הודו מציגה לנו מחזה המשאיר אותנו פעורי פה" (אמרה המובאת באלבום הצילומים לצד תמונתה של ילדה קטנה המצחצחת שיניים בלב הזוהמה העירונית של דלהי) נכונה תמיד, בכל נקודה ונקודה ברחבי הגלובוס ההודי, ובכל רגע ורגע.

סגנונם של דאור וצור, המשורג הומור, יוצר אינטימיות גדולה עם הקוראים. כך למשל נפתח הפרק הקרוי "הפנתיאון ההינדואי": "ההודים מבינים היטב את הצורך בצלם, באחרות של הצלם, ובקביעות שלו. הם השקיעו את הכישרון והמרץ התרבותי שלהם באלים ובחיבורים שלהם עם בני האדם, ולעומת הפוליפוניה ההינדואית נראה האולימפוס היווני כמו גן ילדים, והפנתיאון הסיני - כמו ההסתדרות בימיה הטובים".

יחד עם זאת, הם אינם נרתעים מלהציג את צדדיה הפחות נעימים של הפוליטיקה ההודית, המקצינה והולכת מצדה ההינדי והמוסלמי כאחד. על הטבח המזעזע של מוסלמים בידי הינדים לאומנים קנאים במדינת גוג'ארט ב-2002 הם כותבים ללא כחל ושרק: "המשטרה והממשלה הימנית עמדו מנגד". לעומת זאת תצלומים המתעדים מהומות, פצועים והרוגים, למשל, אינם מצויים כלל באלבום "הודו: קליק ישראלי", ואף העוני המחריד ועבודת הפרך של הילדים נראים אסתטיים וצבעוניים להפליא.

בגב המדריך שלהם מוגדרים דאור וצור כ"שועלי הודו ותיקים". מעולם לא חשבתי על עצמי כ"שועלת הודו", אולם הרמיזה ל"שועל קרבות" לוכדת דבר מה אמיתי מאירועי הטיול-מסע בהודו. התחושה של מאבק ועימות בלתי פוסק דומיננטית בצורות ובאופנים שונים. ראשית, קשיי ביורוקרטיה, רמאויות, בלבולים והטעיות הם חלק מרקמת החיים של המערבי השרוי בהודו. הרחוב ההודי מציע אפשרות למרחב אחד, חלק ומתמשך, בין מנעד עצום של לבוש - מן העירום המוחלט של הסדהו עד לכיסויים המוסלמיים המותירים רק חריץ לעיניים; ומשרע רחב לאין קץ של התנהגויות הנחשבות לגיטימיות. סובלנות בלתי רגילה מצויה במרחב הציבורי ההודי, שאותו חולקים באופן שוויוני משוגעים וקדושים, חולים ומצורעים, נוכלים וקבצנים.

מעט מזעיר מן הגודש הזה, גודש שמאיים להכריע את היחיד, לוכדות דווקא המצלמות, ולא המלים, המתגלות כאמצעי צר שאינו יכול להכיל אותו. לצד צילום של הראל סטנטון, של נהר-אדם המסתער על גגו של אוטובוס ישן, מובא ציטוט אנונימי מפיו של "גולש ישראלי באינטרנט": "כל מה ששמעתי על הודו, כל מה שחשבתי שאני יודע על הודו, כל הפנטסיות שלי על הודו, הכול החוויר לעומת המפגש האמיתי שלי עם הודו".

הד"ר קציעה אלון טיילה והתגוררה במשך תקופות ארוכות בהודו



תצלומים מתוך הספר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו