מוקש קטן שטמן אבי, דב סדן, לביאליק - ספרים - הארץ

מוקש קטן שטמן אבי, דב סדן, לביאליק

על שיר שבח עלום שכתב בצעירותו מבקר הספרות דב סדן לביאליק ומה היתה אולי כוונתו הנסתרת

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

כתב-ידו של אבי, דב סדן (שטוק), בשנות הבשלות, היה סבוך במקצת. יש בו אופייניות ייחודית ואין הוא כה נהיר לקורא הרגיל. אך אנו, בניו, מבינים כתב זה. בשנותיו האחרונות של אבא גבר צד זה של ייחודיות הכתב ועיקום השוליים. אולם בתקופה שבה אנו דנים, בשנת 1933, עדיין ניכרת מידה של נורמטיוויות בכתב. את מכתבו לחיים נחמן ביאליק באותה שנה משתדל הוא לכתוב באותיות דפוס, בבהירות, ומצליח בכך במידת מה. שני עותקים קיימים מהמכתב שבו נעסוק כאן והמיועד, כאמור, לביאליק. סדן טרח להעתיק מכתבים חשובים בעיניו ושירים שהיו מעין חרוזים לעת מצוא והעתיק אף מכתב מחורז זה, בכתיבה קורסיווית, בקונטרס הנמצא ברשות המשפחה. בבית ביאליק קיים המכתב שנשלח והגיע לביאליק.

באיזה מסמך מדובר ולמה דווקא משנת 1933? בתחילת שנה זו היה ביאליק בן שישים (בעשרה בטבת תרצ"ג, לפי הלוח העברי), היישוב בארץ וקהילות התפוצות חגגו את יובלו של המשורר, שהיה נערץ על הכל ולא האריך לחיות הרבה מעבר למועד זה. בין מעריציו היה גם אבא, שרצה לשאת חן בעיניו ולשמחו במכתב מיוחד.

חייב אני להגיד כאן דברי אמת: דב סדן - דב שטוק באותם הימים - לא הצליח להתקרב מאוד אל "המשורר הלאומי". כנער שסקרנותו עולה על כל טאקט (או בדומה לו) הפצרתי בו שיספר. הוא ניאות להשיב לי רק אחרי היסוסים והפצרתה של אמא - ואמר שפעם אחת הוצג לפניו. בעיקר אהב אבא לספר, מדי פעם בפעם, על תמונה שנחרתה היטב בזיכרונו ואשר בה ראה סדן את ביאליק בלי שהמשורר ישגיח בו: ביאליק נטל עמו דבר-דפוס כלשהו, כגון הגהה, או כיוצא בה - והלך לראות איך נערי תל-אביב מדליקים מדורה של ל"ג בעומר. את עיניו לא הסיר מהחומר הכתוב שלפניו, אך כאשר הניפו הנערים אל על קרשים כדי להטיל אותם אל האש דחף ביאליק את ידיו קדימה, כאילו הוא משתתף עמהם, בלי לסלק את הגיליונות מידיו ובלי להסיר את עיניו מהחומר המודפס. ביאליק לא השגיח באיש מהסובבים אך הזדהה עם החג. דומני כי יש כאן ציור אופייני ליחסים המצומצמים של סדן הצעיר עם ביאליק הוותיק והמפורסם.

דב סדן היה לא רק בן גיל אחר (אמנם ביאליק התעניין גם בצעירים, דוגמת אלכסנדר פן), אלא גם בן חוג אחר של מפעילי פעילויות ("דבר" וכיוצא בזה). המברכים והמתברכים בביאליק ביובלו היו רבים ולא לכולם ענה. גם חדשנותו של סדן-שטוק לא תמיד נשאה חן בעיני ביאליק, ונשמרה עדות על ביקורתו החדה כתער של ביאליק על נהייתו של סדן אחר פרויד וניסיונותיו לבאר הוויה ספרותית על ידי התורה הפסיכואנאליטית.

מעל לכל טמון במכתבו של אבא ליובלו של ביאליק גם מוקש פעוט, שאפשר להתווכח על מהותו: כדי לשמח את המשורר הנערץ חיבר לו אבא שיר הלל במשקל משוררי ספרד, המושתת על יתד ותנועות. בדקתיו והוא "משקל המתקרב", שאימצו המשוררים העברים בימי הביניים בעקבות המשקל "אלמתקארב" הערבי.

אין שום ספק שסדן עשה זאת כדי לשמח את ביאליק, אך, בעקיפין ובלי צדיה, בעצם העלאת הדבר יש גם משום גירוי המעלה רגישות מסוימת: ביאליק שכתב כמעט תמיד בהברה האשכנזית גילה חוסר נינוחות ויותר משמץ של דאגה בענייני משקל והברה. כדי לחוש בכך לא יספיק מאמרו הישן של בנציון בנשלום על משקליו של ביאליק שנדפס כשלוש או ארבע פעמים אלא יש לעיין במחקריו של עוזי שביט, המומחה והבקיא בענין זה - בייחוד בספרו "חבלי ניגון".

בספר מובאות כמה וכמה עדויות של יוצרים ואנשי מעשה על דאגתו של ביאליק. למשל - בעדותו של בנשלום, אשר לפיה: כאשר נוכח המשורר לדעת כי ה"ספרדית" מכה שורשים בארץ-ישראל - הגיע לכלל דעה שיש לשנות את המשקל וחרדה אחזתו. וסמוכות לכך עדויות של פיכמן, שמעוני ואחרים. האומנם שירו של סדן הכתוב במשקל ספרדי מושתת גם על ההברה הספרדית?

שהרי מה עשה סדן? הוא חיבר שיר שבח במשקל ממשקלי משוררי ספרד - זאת מבחינת המטריקה, כלומר ה"פרוזודיה". ההברה (כלומר ההטעמה) עשויה להיקרא בצורה מוצלחת או מוצלחת למחצה גם באורח אשכנזי, בהתאם להרגלו של ביאליק מימים ימימה. אין עם זאת ספק שסדן התכוון להברה הספרדית ובאותה שנה עצמה נמצאים במחברותיו שירים ששיגר כאיגרות לחיים שירמן ולאברהם פרנס, למשל במשקל המרובה, לפי בדיקתי. אין פלא בדבר; שירמן היה חוקר שירת יהודי ספרד הדגול ואברהם פרנס, גיסו של סדן-שטוק, התעניין במיני כתובים מספרד היהודית וברבות הימים כתב והוציא לאור ספר מחקר אודות אבן גבירול.

גם ביאליק היה שייך לבכירי העוסקים בשירת יהודי ספרד ואפשר היה לראות בו מכותב טבעי לשעשועיו של סדן-שטוק. האם עבר ביאליק על כל כתבי המברכים והבחין כאן בצירוף המשונה של משקל ספרדי היכול כמעט להיקרא בהברה אשכנזית - או שמא קרא בחטף? קשה לנו לדעת זאת היום כיצד הגיב. להלן השיר המלווה (בסופו) בכמה הערות:

לבעל "אללי, כי הייתי

אסתרא בלגינתכם"

בפרוס חג הששים.

כירח יקר המשוטט מעטר

ואחד פארו מכנס בהלו,

בווין עשרה משורר יקטר

ואחת אמתו באבלו וגילו

כציר נח - אליבא דגתה - בהמיר

חליפות. תנוצץ בשקטה אמתו

למרחק זמנים מעלם וטמיר

ומה לו מכתת שבחים בעתו,

ומה ים תהילות בגעשו וגלו

יהלך המונו לשעה חטופה

ברעש מאמן ורשמי ומה לו

שאון התמימות, ששון החנופה.

כתב במשקל משוררי ספרד

הק' דב שטוק

נשים לב לשימוש של סדן בצורות מסוימות בניקוד: בגעשו? ולא בגעשו (לכך אפשר למצוא בדוחק היתר), החנופה עם פ' רפויה, ולא החנפה, כמקובל. אפשר לנמק זאת בהפעלת ליצנציה פואטית. בהקדשה: כינויו של ביאליק רומז לשירו "שחה נפשי לעפר" (משנת תרפ"ג) ובו, אכן, אומר המשורר: אללי, כי הייתי אסתרא בלגינכם (מטבע קטן בכדכם). "ווין עשרה" הם עשר פעמים האות ו"ו (בגימטריה שש) דהיינו שישים, יובל השישים של ביאליק. "וגילו" - אין פירושו: ושנות חייו (גיל), אלא פירושו: ושמחתו (גיל, גילה). "הציר הנח" וכו' לפי גתה הוא, ככל הנראה, הציר שסביבו סובב הכל, לאורך חליפות הזמן (אפשר למצוא אצל המשורר וההוגה הגרמני הזה את הגדרת תפקיד הסופר והיא לתת את הציר שסביבו נעים הדברים ואילו ב"אפילוג לשיר הפעמון של שילר" מדבר גתה על הגורל אשר על צירו נעה האדמה). והתואר "רשמי" מעיד שסדן משתמש כאן דווקא במלה עברית מאוד מודרנית באותה תקופה (שאומצה כנראה מהערבית). בחתימה: הק' פירושו: הקטן.

תודתי לשמואל אבנרי, האחראי לארכיון ביאליק, על עזרתו הרבה. בעקבות חקירת המכתב מתכנן הוא לשימו במדור בתצוגת "בית ביאליק המחודש".

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ