בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הטקסט היחיד שבו ריכז קפקא את מבטו בהוויה יהודית מובהקת

פרנץ קפקא והסיפור "בבית הכנסת שלנו"

תגובות

בסתיו 1920, שלוש שנים לאחר שאובחנה אצלו מחלת שחפת הריאות, נסוג פרנץ קפקא מקשר האהבה האינטנסיווי והחיוני ביותר שידע בחייו - עם הסופרת הצ'כית מילנה יסנסקה-פולאק, שאליה התוודע כשנה קודם לכן. מילנה - הנבונה, המשכילה, האמיצה והנמרצת בקרב אהובותיו, והיחידה בהן שגילתה הבנה מעמיקה הן ביחס לכתיבתו והן ביחס לאישיותו - ניסתה להיאבק על המשך הקשר. היא, אמנם, סירבה להצעתו שתיפרד מבעלה, אולם לא ראתה סתירה בין נישואיה לקיום הקשר עם קפקא. הוא, מצדו, לא עמד בעוצמת הקשר, שהיה רגשי, אינטלקטואלי ומיני כאחד. כמו במקרים קודמים, ראה עצמו נאלץ להיחלץ מקשר הדוק כל כך ולהסתגר מחדש בתוך עצמו.

את הכורח הזה שאכף עליו ניסה להסביר למילנה באמצעות משל "קפקאי" אופייני: הוא, קפקא, הנו מטבעו חיית יער חרדה, נרתעת ובודדה, הרובצת לא הרחק מגבול היער באיזו "שוחה מזוהמת" ("מזוהמת" רק ביחס לעצמו ולהווה שלו, הסביר), מתבוננת במרחב שמעבר ליער. במרחב זה מופיעה היא, מילנה, "הדבר הנפלא ביותר שראיתי אי פעם". המום קסם, קפקא החיה שוכח לגמרי את עצמו ואת פחדיו, יוצא אל המרחב, קרב לאט לאט אל האשה המופלאה, מבריך עצמו למרגלותיה "כאילו רשאי הייתי לעשות זאת", ומניח את פניו בתוך כף ידה. הוא כה מאושר, גא, חופשי, חזק, וחש עצמו "כל כך בבית!" אבל כל זה - לשעה בלבד, שהרי הוא חיית יער, שרק היער הוא מקומה. אמנם, "את החירות החדשה ועם זאת מולדתית" הוא יכול להתיר לעצמו בזכות מילנה, אשר בעיניה "הוא קורא את גורלו". אולם אפילו ידה המיטיבה והמלטפת אינה יכולה שלא לחוש במלוטף "תכונות המלמדות על היער", בעיקר פחדים ורתיעות, שהחיה תיאלץ בסופו של דבר להיכנע להם ולנוס בחזרה אל שוחתה ה"מזוהמת".

אכן, קפקא נס על נפשו אל יערותיו השונים: מחלתו (מילנה חשה בבירור בקשר בינה לבין מצבו הנפשי, וטענה שאילו נשאר לצדה היה מבריא), בדידותו, פחדיו מקשר מחייב, ובעיקר, כמובן, כתיבתו, שהוזנחה לגמרי מאז אובחנה מחלתו (אפילו הרישום ביומניו נפסק בשנים 1918-1920). מעתה הוא עתיד לבלות יותר משנתיים בבתי מרפא הרריים שונים או בביתה הכפרי של אחותו אוטלה. שהותו בפראג ותקופות עבודתו במכון לביטוח מתאונות עבודה (שבו הועסק משנת 1908) הלכו והתקצרו. שוב ושוב ביקש, בעצמו ובאמצעות אחרים, הארכות והארכות נוספות של חופשות מחלה, עד לפרישתו המלאה ביולי 1922.

כנגד זה השקיע עצמו בהדרגה - בניגוד לעצת רופאיו - בכתיבה אינטנסיווית, שהגיעה לשיאה ב-1922 עם כתיבת פרקי "הטירה" שנותרו בידינו, וכן כמה סיפורי מופת קצרים כגון "אמן התענית" ו"חקירות של כלב". במכתביו לידידו מקס ברוד אמר כי "סופר שאינו כותב הוא מפלצת המזמינה את הטירוף", ושרק בזכות הכתיבה הוא מצליח לקיים את עצמו על "קרקע חייו הרופסת, או הבלתי קיימת, מעל לאופל, שממנו גח הכוח האפל, אשר בלי שים לב לגמגומי, הורס את חיי".

הדברים נכתבו ב-1922 השנה שבה הגיע קפקא לשיא המימוש העצמי כסופר. אלא שחזרה זו אל הכתיבה לא התרחשה בבת אחת. החל בשנת 1920 הסופר נטל עמו לבתי המרפא השונים שבהן שהה מחברת ריקה, שהיתה שמורה אצלו עוד מ-1915, בעת שכתב בה קטע קצר של סיפור על סטודנט צעיר, המתעקש לקרוא בספר כלכלה קשה ומסובך ברחוב, לאור פנס, בליל שלג. ב-1921, בהיותו בסנטוריום במרומי הרי הטאטרה שבסלובקיה, החל לרשום במחברת זו קטעים של סיפורים, הרהורים ומשלים, שאותם תיאר כ"חקירות אוטוביוגרפיות"; לא ביוגרפיה רצופה, אלא קטעים קצרים, שבהם ביקש לאסוף את פזורותיו כדי "לבנות את עצמו" מחדש, "משל למי שביתו בסכנת התמוטטות ומשום כך הוא רוצה לבנות בית בטוח יותר ככל הניתן מחומרי הבית הישן".

במאי 1922 התארכה אחת "החקירות" הללו לטיוטת סיפור שלם, כתוב בצורת מונולוג של "אמן תענית", מי שבעבר הפליא את קהלי אירופה ביכולתו לצום במשך תקופות מתארכות והולכות, אלא שלאחרונה איבד הציבור את העניין בו ובאמנותו, ואפילו במסגרת הקרקס הנודד שאליו הצטרף כבר חדלו להקצות לו מופע מיוחד, אלא הניחו אותו בכלוב משלו בין כלובי החיות, שאותם פקדו כמה מבאי הקרקס. הסיפור (התפרסם באוקטובר של אותה שנה ב"נויה רונדשאו" תחת הכותרת "אמן התענית") העניק את כותרתו למחברת הטיוטות כולה, המסומנת בחקר קפקא בן ימינו כ"מחברת ?אמן התענית'". המחברת, כדאי לזכור, נכתבה בעיצומה של העבודה על "הטירה", וגם לאחר שעבודה זו הופסקה ב-20 באוגוסט 1922.

תיכף לאחר כתיבת הטיוטה השלמה של "אמן התענית", כלומר בסוף מאי או בראשית יוני 1922, רשם קפקא באותה מחברת עצמה סיפור קצר, שנראה, כקודמו, כאילו היה גמור, ואשר ככל הקטעים שבמחברת היה ללא כותרת. המחבר ניגש כאילו בהיסוס אל סיפור זה - המתרחש בעיירה קטנה באזור ההררי, דומה לאלה שבהם שהה כפציינט של סנטאטוריום זה או אחר. מתחילה לא רשם אלא שני משפטים קצרצרים: "המקום נקרא תהאמו'ל. היה שם לח מאוד". תהאמו'ל הלחה, בין שהיא עיירה בדיונית ובין שהיא מקום גיאוגרפי קיים, נקראה, כנראה, על שם טחנת קמח שניצבה על גדות נחל בשם "תהא". כמוה היו רבות מאוד במרכז אירופה ובמזרחה.

לאחר מכן הופיע משפט נוסף, שבו כבר הופנתה תשומת הלב מלחותה של תהאמו'ל לבית הכנסת שלה ולדבר חידוש מוזר הקשור בו: "בבית הכנסת של תהאמו'ל שוכנת חיה שגודלה וצורתה בערך כשל נמיה". לאחר מכן הופיע קטע ממושך קצת יותר, שעסק הן בקהילה היהודית הקטנה של תהאמו'ל והן בבית הכנסת הקטן שלה: "בית הכנסת של תהאמו'ל הוא מבנה חשוף ונמוך מסוף המאה הקודמת. אף שבית הכנסת כה קטן הוא, הריהו מספיק לחלוטין, שכן גם הקהילה היא קטנה, והיא אף הולכת וקטנה משנה לשנה. כבר עתה צריכה הקהילה להתאמץ באיסוף הכספים לכיסוי הוצאות האחזקה של בית הכנסת, ומצויים אחדים האומרים בגלוי, שחדר שינה קטן היה מספיק די והותר לשם קיום עבודת האל". רק לאחר מכן נרשם הסיפור הקטן בשלמותו, כבר ללא אזכור שם העיירה (הנעשית ל"עיירתנו ההררית" או "השוכנת בהרים" סתם) ואגב העברת מלאכת הסיפר ממספר-תייר שהגיע למקום והחל לרשום דברים על אודותיו, לאחד מבני הקהילה המצטמקת, המספר והולך על בית הכנסת ועל החיה המוזרה השוכנת בו.

למרבה ההפתעה, סיפור זה כלל לא נכלל עד לאחרונה בכתבי קפקא; ורק בעקבות הפרסום (בראשית שנות התשעים של המאה הקודמת) של כרכי המהדורה הביקורתית-האקדמית של הכתבים והיומנים הוא נכלל (יחד עם כלל "מחברת ?אמן התענית'") בכרך השמיני של המהדורה העדכנית והמלאה של הכתבים בי"ב כרכים (1994), וכן, כסיפור נפרד לעצמו, תחת הכותרת "בבית הכנסת שלנו..." (שאינה משל קפקא עצמו, כמובן), בכרך המקיף של הסיפורים הקצרים במקורם הגרמני (1996). אולם גם לאחר פרסום כפול זה נותר הסיפור, ככל הידוע לי, ללא הד בחקר קפקא. הדבר מפליא למדי לא רק על רקע הפעילות העצומה - פעילות בהיקף תעשייתי, אפשר לומר - האופיינית לחקר זה לאחרונה, אלא בעיקר מפני שזהו כמעט הטקסט הקפקאי היחיד - ובוודאי הטקסט הבולט ביותר - שבו ריכז הסופר את מבטו בהוויה יהודית מובהקת. לאור העיסוק הבלתי פוסק לאחרונה ביהדותו של קפקא ובמשמעות היהודית (והציונית) של כתיבתו, ההתעלמות מן הסיפור הקצר אבל עתיר המשמעות היא מוזרה במיוחד. בעברית הופיע הסיפור לראשונה בקובץ של כתבים מעזבונו של קפקא, "היונה על הגג" בתרגום אילנה המרמן (עם עובד, 2007).

העיסוק במשמעות ה"יהודית" של סיפורי קפקא נתקל, כידוע, בקושי העקרוני שמעמידים הסיפורים בפני כל פרשנות חד-משמעית, והוא נעוץ בסרבנותו של המחבר לקבוע נמשלים למשליו. כבר ב-1934 הזהיר ולטר בנימין מפני האליגוריזציה של הסיפורים (שנתפרשו עד אז בעיקר בהקשר תיאולוגי: איוב המודרני אינו זוכה לשמוע את תשובת אלוהים מן הסערה), וקבע, שהסיפורים, הגם שהם "מסרבים לכך שיהיו מובנים כפשוטם", מסרבים בה במידה להורות לנו משהו ברור, להיות בעלי מוסר השכל. "כל שאנו יכולים לומר הוא שפה ושם נמצא רמז" למוסר השכל כזה.

"קפקא יכול היה לומר, שאלו הם שיירים" המשדרים הדים רפים של מוסר השכל; ואילו אנו יכולים באותה מידה לראות בהם מעין בשורה מקדימה של מוסר השכל שעוד יבוא. מכל מקום, בסיפורים עצמם הוא "בלתי קיים". וכך, אפילו בסיפורים הנחשבים ל"יהודיים" במובהק (כגון "דין וחשבון לאקדמיה", "תנים וערבים", "חקירות של כלב" ו"יוזפינה הזמרת ועם העכברים") המלה "יהודי" אינה מופיעה כלל, וכן נעדרים לחלוטין כל האבזרים שאפשר לזהותם עם היהדות כפולחן או כאורח חיים. כאשר שזר קפקא, תמיד במפתיע, חוט יהודי במרקם של סיפור מסיפוריו, הרי לעולם לא היה זה בעל אופי יהודי "רשמי", והופעתו תמיד עוררה שאלות יותר מאשר השיבה עליהן.

למשל: ב"הגלגול", לאחר שהתברר שגרגור סאמסא, שנתגלגל ב"שרץ מפלצתי", כבר אינו אוכל את המזונות שטעמו לו בהיותו בעל חך אנושי, הגישה לו אחותו, בצד ירקות רקובים למחצה, גבינה מעופשת, ושאר מזונות היאים לתיקן, גם "כמה צימוקים ושקדים". מהיכן הגיעו צימוקים ושקדים לסעודתו של מקק? כמובן, הישר משיר ה"ראזשינקעס מיט מאנדלען" הידוע מתוך "שולמית" של אברהם גולדפאדן, האופרטה שקפקא צפה בה בהתלהבות פעמיים כעשרה חודשים לפני כתיבת "הגלגול", כשהועלתה על ידי הלהקה התיאטרונית מלמבר, שהצגותיה ושחקניה ריתקו אותו כל כך. הזמר על בת ציון האלמנה, היושבת בקרן זווית של חדר צדדי בבית המקדש, מנענעת את ערישתו של "יודלה", בנה, ומנבאת לו עתיד של סוחר מצליח בצימוקים ושקדים, היה ה"להיט" של ההצגה, ובוודאי הושר פעם אחר פעם בסיומה בתור "הדרן", ושלח את הצופים - קפקא בתוכם - לבתיהם כשהם מזמזמים את הפזמון: "צימוקים ושקדים, זה יהיה מסחרך". קפקא זכר אותו ללא ספק כשהטיל את הצימוקים והשקדים אל ארוחתו של גרגור, והניח שחבריו הקרובים, שצפו בהצגת "שולמית" כמוהו, יקלטו את הרמז או את הבדיחה. אבל מה בדיוק היה תפקידו של רמז זה (אם היה לו בכלל תפקיד כלשהו) ביחס למשמעותו של הסיפור? קשה להשיב תשובה ברורה על שאלה מעין זו.

קושי זה, הגם שהוא אינו הוא שולל עקרונית את הלגיטימיות של קריאת סיפורים מסוימים של קפקא או גם את קריאת כלל יצירתו בהקשר יהודי (לצד מניין הקשרים אחרים), הריהו מונע את האפשרות לקבוע הקשר זה כהקשר פרשני יחיד או אפילו עיקרי. והנה, לעומת חמקנות זו של הסיפורים המפורסמים מפרשנות יהודית מחייבת, או הסתימות של הרמזים מעין שקדיו וצימוקיו של סמסא, קובע הסיפור הקצר והבלתי ידוע כמעט את ההקשר היהודי של עצמו בריש גלי. אמנם, גם הוא, כמובן, סיפור משלי חידתי. עם זאת, החידתיות שבו כרוכה ללא ספק בהוויה יהודית שאינה ניתנת לטישטוש: הרי זה סיפור העוסק בפירוש בקהילה יהודית, בבית הכנסת שלה, ובמה שקורה בו בעת הקיום של "עבודת האל", כלומר, התפילה וקריאת התורה.

ראוי, אפוא, לתת את הדעת עליו ולהתבונן בפרטיו. אבל קודם לכן יש להעלות שני ענייני רקע חשובים. האחד: באותה תקופה שנכתב הסיפור היה קפקא ער במיוחד ל"עניין היהודים" (מושג שטבע תיאודור הרצל ככותרת ליומניו שבהם התקדם לקראת מסקנותיו הציוניות) בגלל התפרצויות אלימות של המון אנטישמי ברחובות פראג. לידתה, בעקבות הסכמי ורסאי, של הרפובליקה הצ'כוסלובקית, כמו של זו הפולנית, היתה מלווה בגאות של רגשות לאומניים-אנטישמיים. בצ'כוסלובקיה היו רגשות אלה אופייניים לא רק ללומפנפרולטריאט העירוני, אלא גם למפלגה האגרארית הריאקציונית, שנתנה להם ביטוי שוצף בעיתונה "וונקוב".

קפקא תיאר במכתביו למילנה את אווירת פראג "המתגוללת ברדיפה יהודים" ובהדי מצעדו של "אספסוף מזוהם". במקום אחד סיפר כיצד התבונן בעד החלון באספסוף שהתגודד לא הרחק מביתו מול הכידונים השלופים של הז'נדרמים ודיבר על "החרפה שבחיים מתמשכים בצל הגנתם" של זרים. במקום אחר שאל אם אין זה אך רגש טבעי לרצות ולקום ולעזוב מקום זה שבו אתה שנוא כל כך - ללא כל קשר לרגשות לאומיים או ציוניים, אלא פשוט מפני ש"הגבורה שבהישארות במקום למרות כל זה, היא כזו של המקקים שבחדר האמבטיה, שגם אותם אי אפשר להשמיד לגמרי".

במקום אחר הביע את קנאתו בקבוצת יהודים פליטים מרוסיה, שהיו מכונסים, רדומים למחצה, באולם הקהילה היהודית העירונית, בעוד הגינויים והחרפות של האספסוף מוטחים כנגדם בעד החלונות. פליטים רעבים וחולים אלה עוררו בקפקא געגועים עמוקים. "אילו ניתן היה לי להיות מה שברצוני להיות", כתב, "הייתי בוחר להיות ילד יהודי מזרח-אירופאי קטן בקרן זווית של אותו חדר". כל זה, כמובן, לא הפיק מקפקא שום קריאה להתארגנות של הגנה יהודית עצמית. אדרבה, קפקא עמד על זכותו שלא להתמודד עם אלימות ההמון. ניסיון התמודדות כזה בכוחות עצמו, טען, הוא "טירוף הדעת שאף שכרו טירוף הדעת". כמו כן הדבר לא הוליד בו שום תוכנית מעשית לעזוב את מקום מגוריו, אף כי התשוקה "לברוח" מפראג ומאורח חייו בה ליוותה אותו במשך שנים רבות, וללא כל קשר לאנטישמיות של ההמון הפראגאי. כשכבר הצליח, כשנה לפני מותו, להיחלץ מציפורניה של המכשפה הזקנה פראג, ברח לא לפלשתינה, אלא לברלין של ימי האינפלציה, שלא היתה בדיוק מקום משוחרר ממתח אנטישמי (כשנה לפני ניסיונו להשתקע שם נרצח ברחוב בידי לאומנים אנטישמיים שר החוץ היהודי הגרמני ולטר ראתנאו; מאורע שהסעיר את קפקא, ואולי גם היה בין הגורמים שהביאו לביטול תוכניתו לבקר בברלין בקיץ 1922. אגב, "בבית הכנסת שלנו" נכתב, ככל הידוע לנו, או כשבוע לפני הרצח או בשבועות שלאחריו).

עם זאת, ראוי שנזכור את הרגישות היהודית ההולכת וגוברת אצל קפקא בייחוד בשנות חייו האחרונות; רגישות שהתבטאה לא רק בתגובות נסערות על גילוייה ההמוניים-הפוגרומיסטיים של האנטישמיות הצ'כית, אלא גם בעיסוק נסער לא פחות באנטישמיות האינטלקטואלית של סופרים כגון האנס בליהר, שחיבורו "סצסיה יודאיקה" (התקפת מצח על ה"פלישה" היהודית לתרבות הגרמנית) נזכר שוב ושוב במכתביו. ייתכן שרגישות זו היא שהביאה אותו בשנים אלה לכתיבת מחזה שלא שרד על עלילת הדם והמשפט הממושך בקייב כנגד מנחם מנדל בייליס (1911-1913) ואולי רק לתכנון כתיבתו של מחזה כזה (עדותה של דורה דיאמנט בעניין זה אינה חד-משמעית). בימי עלילת הדם והמשפט, בשנים שלפני מלחמת העולם, עקב אחריהם קפקא בדריכות באמצעות הכתבות המרובות שהקדיש לפרשת בייליס השבועון הציוני הפראגאי "זלבסטווהר"; רושמן חדר, ככל הנראה, לרקע של סיפורו החשוב הראשון, "גזר הדין" (תיאור ההמון המשתולל בקייב במכתביו של החבר ה"רוסי" של גאורג בנדמן, הגיבור). עתה היה אולי מוכן לתת לפרשה מסעירה זו ביטוי ישיר. ה"נושא" היהודי היה כנראה בדרכו לעלות אל פני השטח או אל הרובד התימטי המפורש של יצירתו, ובכתיבת הסיפור הקטן על בית הכנסת מותר אולי לראות מעין איתות מבשר של התפתחות שלא התממשה או שלא ניתן לה הזמן שהיה דרוש להתממשותה.

באותו עניין של "פלישת" היהדות לתרבות הגרמנית חשובה מאוד לענייננו התעמקותו הגוברת והולכת של קפקא בשאלה הנוקבת אם כיהודי יש ביכולתו לתרום תרומה אמיתית לספרות הגרמנית. בשנים שבהן מדובר נעשתה זו התעמקות טראגית, שליוותה את התעצמות כתיבתו של קפקא ואת המראתה להישגיה הבשלים ביותר (הרי היו אלו, בין השאר, שנות כתיבת "הטירה"), שכן תשובתו של קפקא על השאלה היתה שלילית לחלוטין; ותשובה זו עמדה בניגוד דרמטי לגודל המפעל הספרותי, שהסופר, הגם שהיה מלא ספקות ביחס לכתיבתו ולכתיבה הספרותית בכלל, לא היה בלתי מודע לו. עניין זה נדון לאחרונה בעיקר בהקשר של התיזה (של דלז וגואטרי) בעניינו של קפקא כנציגה המובהק של "ספרות מינורית" במובן המיוחד שייחסו למושג זה שני הפילוסופים הצרפתים. דומני, שלא פחות חשוב מן ההקשר ה"מינורי" הזה וממשמעויותיו התיאורטיות, וללא שיעמדו בסתירה עמם, הם ההקשר הספרותי היהודי והשלכותיו התיאורטיות מרחיקות הלכת בדבר קיומה של "כתיבה יהודית" מודרנית, או, ליתר דיוק, בדבר קיומו של "קומפלקס ספרותי" יהודי מודרני רחב ורב-לשוני. הרי קפקא פיקפק ביכולתו לתרום לספרות הגרמנית לא רק כמי שכותב גרמנית הרחק ממקום חיותה ובמנותק משפת הדיבור של המקום (ההדגש של דלז וגאטארי), אלא גם ובעיקר כסופר יהודי שאינו יכול שלא לכתוב בגרמנית אבל גם אינו יכול להאמין בכתיבה יהודית בגרמנית. מכתבו המפורסם למאקס ברוד מיוני 1921, שצוטט רבות כראיה מרכזית לתיזה ה"מינורית", ראוי שייקרא מחדש בעיניו של מי שעיקר עניינו בספרות או בספרויות יהודיות. קפקא דיבר כאן בלעג גלוי ובכאב מוסתר על סיכוייו ומגבלותיו של "העולם הקטן של כתיבה גרמנית-יהודית"; עולם, שהן קפקא עצמו הן המכותב שלו היו נתונים בתוכו. תחילה התעכב על הסופר היהודי הגרמני הבולט ביותר של התקופה, הסאטיריקן השנון כתער קארל קראוס, אשר לכתיבתו התייחס בתערובת מוזרה של תשוקה ובחילה (כשביקש מידידו הצעיר, רוברט קלופשטוק, שישלח לו חוברת חדשה של "הלפיד", כתב עת שקראוס לא רק ערכו אלא גם כתב את רוב הפרסומים שנכללו בו, הוסיף: "אינני רוצה למנוע מעצמי את הפרפרת הטעימה הזאת שמעורבים בה כל האינסטינקטים הטובים והרעים"). עתה, אגב דיון בחיבורו של קראוס "ספרות, או נראה עוד מה יהיה כאן: אופרה מאגית", קבע, שהשנינה של המחבר היא אכן "מרהיבה"; אולם האמת "הראויה לרחמים" היא, שבעיקרה אין זו אלא שנינה של "מאושל" (על פי השם מוישה; כינוי גנאי לרוכל היהודי המחזר על הפתחים). אמנם, איש אינו מיטיב להיות "מאושל" יותר מקראוס; וזאת, במרחב הספרותי היהודי-הגרמני, שבו כמעט איש אינו יכול שלא להיות "מאושל"; אלא שה"מאושליות" אינה בסופו של דבר יותר מ"ניכוס תוך הרמת קול או בשתיקה או גם בתחושת רחמים עצמיים של רכושו של הזולת; משהו שאותו לא הרווחת אלא גנבת". מכאן ואילך הרחיב קפקא דברים בעניין "האי-אפשרות" של הצטרפות יהודים לספרות הגרמנית:

"מדוע זה נמשכים יהודים כל כך לשפה זו (גרמנית)? הספרות הגרמנית התקיימה, וברוב פאר, גם לפני שחרור היהודים (האמנציפציה). מעל לכל, היתה היא דרך כלל, למיטב ראייתי, בשום אופן לא פחות רבגונית משהיא כיום; אדרבה, אולי כיום היא אפילו איבדה מרבגוניותה. קיים קשר בין כל זה לבין היהדות, או, ליתר דיוק, בין יהודים צעירים לבין היהודיות שלהם. (...) - יותר מתסביך האב של הפסיכואנליזה (...) - נראה בעיני במקרה זה, שהעניין נוגע לא באב החף מפשע כשלעצמו אלא ביהודיות שלו. בעודם מתרחקים מן היהדות, אמנם בהסכמה לא מפורשת של האב (...) - נדבקו רגליהם האחוריות (=של הסופרים היהודים הצעירים) ליהודיות של האב, בעת שרגליהם הקדמיות מתנפנפות ואינן מוצאות לעצמן אחיזת קרקע.

"הייאוש הנובע מזה נעשה להשראה שלהם; השראה מכובדת ככל אחרת, אלא שבבדיקה מדוקדקת יותר מתגלים בה כמה מאפיינים עגומים: ראשית, התוצרים של הייאוש שלהם אינם יכולים להיחשב לספרות גרמנית, אף כי כלפי חוץ הם נראים כאילו היו שייכים לה. הם (=הסופרים היהודים כותבי הגרמנית) היו שרויים בין שלוש אי-אפשרויות (...): - אי האפשרות שלא לכתוב בכלל; אי האפשרות של כתיבה בגרמנית; אי האפשרות של כל כתיבה אחרת. לאלה אפשר להוסיף אי אפשרות רביעית: אי האפשרות של כתיבה (=בכלל) (שכן הכתיבה לא תוכל לשכך את הייאוש, העוין הן את החיים והן את הכתיבה, וזו נעשית לאיזה תחליף זמני, כמו זה המשמש את האדם הכותב את צוואתו ממש קודם שהוא תולה את עצמו; אמנם השימוש בתחליף זמני זה יכול להימשך לאורך כל החיים). וכך היתה זו ספרות בלתי אפשרית מכל בחינה; ספרות צוענית, שגנבה את הילד הגרמני מן הערישה ובחיפזון רב איכשהו אימנה אותו, שהרי מישהו חייב לרקוד על גבי החבל המתוח (אבל, למעשה, לא היה זה אפילו ילד גרמני; זה היה לא-כלום. רק אומרים, שמישהו רוקד...)". ברור, שכל זה נגע ישירות לעשייתו הספרותית של קפקא עצמו כיהודי ולא רק כסופר "מינורי" הכותב בשפה שנעשתה בה דה-טריטוריאליזיה (כאמור, אין סתירה בין שתי האפשרויות), כשם שממש באותו עניין נגעה אמירה אחרת שאמר סמוך מאוד להפסקת העבודה על "הטירה" אגב אזכור הסופר היהודי הגרמני הפופולרי אז יאקוב וסרמן: "אפילו ישכים ווארסמן כל יום ויום בארבע בבוקר, ויחרוש במשך כל חייו את סביבותיה של נירנברג מקצה אל קצה, עדיין האדמה לא תיענה לו, ויהיה עליו להסתפק בלחישות הנאות הבאות מן האוויר כאילו היו מענה". על רקע כל אלה, נוכל עתה לגשת לקריאת הסיפור הקטן של קפקא על בית הכנסת בעיירה ההררית הנידחת ועל החיה המוזרה השוכנת בו.

דן מירון

המשך המאמר - ביום שישי, 10 באפריל



תצלום דרכון של קפקא. "לברוח" מפראג



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו