בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סיפור מתדפק בדלת

תגובות

כשאמא ואבא היו ילדים עפרה אליגון. איורים: דני קרמן. הוצאת כנרת, 112 עמ', 68 שקלים

הנה 15 סיפורים יפים לגיל הביניים ולנוער, שכתבה העיתונאית הוותיקה ("דבר הפועלת", "דבר", 25 שנה ב"מעריב") עפרה אליגון. הסיפורים שנכתבו, או שעובדו, מרשימותיה מתקופות שונות, וקובצו כאן יחד, כשהמכנה המשותף לכולם הוא עיסוק סבלני, חם ורגיש במצבים טעונים, שמתרחשים בחיי ילדים, כמו גם בחיי מבוגרים, רובם מהתקופה שתל אביב עוד היתה קטנה והארץ נקראה עדיין ארץ ישראל. רוב הסיפורים מתרחשים בתל אביב של פעם ועל כן נושאים אל החוטם העכשווי ארומה של עצי תות, של ילדי שכונות שמשחקים בחוץ, של קריאות "זגג, זגג!" ושל איזה תום נטול רוע לב שזה מזמן נעלם מסיפורי נוער. אחדים מהסיפורים אפילו מפליגים ל"שם", לאותן ארצות באירופה שמהן באו ההורים.

לילדים ולאנשים יש עדיין שמות רגילים, נטולי יומרה או חנחון 'עכשווי', כמו צחי, גיורא, תלמה, אורה, דני, אליק, מרים, שמעון, שייקה, נורית וכיוצא באלה, שאחדים מהם לקוחים, ללא ספק, מן ההיסטוריה האישית והמשפחתית של הכותבת. בארץ "עוד לא היו לא טלוויזיה ולא תוכניות מיוחדות לילדים ולנוער ולא סרטי חייזרים ולא טובים ורעים על המסכים". מה שכן היה, ותמיד יש, הם מצבי עימות, בין אדם לבין מצפונו, בין אדם לבין זולתו, או בינו לבין אחרים, ועל אלה נסובים הסיפורים.

בראשון, "סיפור מתדפק בדלת", מספרות ארבע תלמידות לכותבת על יוזמות שנקטו כדי להרוויח מעט כסף, שבעזרתו יוכלו לצרף לטיול בית הספר תלמידים בני עניים, שיד הוריהם לא השיגה לשלם את מלוא התשלום. יוזמה ברוכה לכל הדעות, וכך חשב גם ראש העיר, שאליו הגיעו לבסוף. מי שחשבה אחרת היתה מנהלת בית הספר, שסברה שהצ'ק שהעניק לבנות ראש העיר, והיוזמה כלה, "המיטו קלון" על המוסד שבניהולה. מזל, שבעלה של המנהלת שכנע אותה שזה בסדר.

ב"המוסטנג השחור" מספרים ילדי השכונה לסופר, שבדרך כלל מתעמת אתם על שבצעקותיהם ובמשחקיהם הם מפריעים למנוחתו ולעבודתו, על עוול שעשו לחבר "לא מפותח", שעליו לבם מכה אותם.

בסיפור "הקרקס", אכזבת הילדים שהגיעו לקרקס נעול, גוררת סיפור מכמיר לב מרוסיה של פעם, על נער שטרח בעבודות שונות והשתכר די כסף כדי לקנות לאחיו כרטיסים לקרקס, ובסופו של דבר הוא עצמו נשאר בחוץ, כי הכסף לא הספיק. אז הוא ישב שם, ליד האוהל הגדול, ודמיין לעצמו שהוא רואה הכל, וקרקס כמו זה שהוא ראה לא ראתה שפחה על הים.

בסיפור אחר מיטיבים הורים "מתקדמים" להכין ילד לקראת לידת אחיו, עד שהוא עצמו לא יודע עד כמה הוא מקנא. באחר קם ילד קטן להגן על אחיו הגדול שחבט בו קשות, מפני מבוגרים זועמים, "כי הוא אחי". ילד גדול אחר, שהפסיד במשחק הגולות אצל קטן ממנו, זועם עליו עד כדי כך שהוא מורח אותו בזפת מאספלט הכביש החדש. ילד, שאביו הטייס נספה ושסבו הוא שמגדל אותו, מבקש מהילדים האחרים שלא להימנע מלהכות אותו מרחמים כי הוא יתום.

בשני סיפורים ישנה התלבטות מצפונית, על גבול העבריינות, מן הסוג שאמא שלי היתה אומרת עליו בחומרה: "מתחילים בסחיבה קטנה - ובסוף גומרים בבית סוהר!" באחד, ילד שגנבו לו את מושב האופניים הולך לגנוב, כצו הגבריות, מושב מאופניים אחרים, ובסוף מתחרט. כשיגיע לצבא הוא יתעמת, כהמשך ישיר, עם הנוהג הנפסד של "השלמת ציוד", שבגללו היעלמות של משחולת או מימייה אחת הופכת חטיבה שלמה לגנבים; בשני מתבקשת ילדה לסייע לחבר לגנוב משהו מחנות ומתלבטת בין הנאמנות לחבר לבין הנאמנות למוסר. נגיעה נוספת בפלילים מצויה בסיפור "מה איכפת", שבו בתו של מי שנאשם אך טרם נשפט, סובלת מהצקות ומהתנכלויות של ילדי כיתתה, אך סובלת הרבה יותר מזה שכולם אומרים שהיא אוהבת את שמואליק.

לא במקרה נכנסתי לפירוט התוכן של הסיפורים. כל אחד מהם מציג קונפליקט אמיתי, טעון, מעניין, פנימי או חיצוני, משהו מהחיים, שבעצם העלאתו עשוי לעורר מחשבה, דיון, או חשבון נפש אצל הקוראים הצעירים, שאולי ישאלו את עצמם: מה הייתי אני עושה במקרה כזה. וגם אם לא, סיפור טוב הוא תמיד סיפור, וכל עוד אינו עוסק בדילמות של "איזו ברבי אני הכי אוהבת מבין ה-30 שיש לי" ובשאר בעיות הרות עולם של ילדי שמנת, יבוא על הברכה.

הסיפורים כתובים בקילוח סבלני ובדגשים נכונים. לעתים נחרזים-נקשרים שני סיפורים על גזע אחד. העברית היא העברית ההיא, שבוודאי דיברו בה בימים שעליהם מספרים הסיפורים, וחבל שהתרסקה. כמה נעים למצוא בסיפור לילדים מלים ותיקות וביטויים מחממי-לב כמו "כסות", "לבו נצבט", "בלאו הכי", "סחור-סחור", "סבורים", "מבעבעת", "יוצאים ידי חובתם" וכיוצא באלה.

את האיורים עשה דני קרמן, שבעניינו קשה לי להיות אובייקטיווי, בייחוד כשאני מוצא בין הדמויות המצוירות גם את "הילד הזה" (ואלה תמיד הילדים של דני, לא שלי). אז לא אכתוב על "איוריו מלאי ההומור" של קרמן ואומר רק כמה נעים לפגוש מפעם לפעם בספר ילדים איורי שחור-לבן צנועים, מרומזים, שאינם מפוצצים את הנייר ואת העין אלא משמשים לוויית-חן והארה-הערה לכתוב. אתה מביט בהם ויכול לראות לא בדיוק איך היו הדברים אלא אולי איך הם היו יכולים להיות.

יהודה אטלס הוא סופר וחוקר ספרות ילדים. סדרת ספרים בעריכתו ראתה אור בהוצאת קלסיקלטת



איור: דני קרמן, מתוך הספר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו