בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בבית הכנסת שלנו

סיפור שהתחבא בתוך "מחברת אמן התענית". תירגם מגרמנית דן מירון

תגובות

בבית הכנסת שלנו שוכנת חיה שגודלה בערך כגודל נמיה. תכופות אפשר לראות אותה היטב, שכן עד לטווח של שני מטרים לערך סובלת היא את קרבתם של אנשים. צבעה: כחול-ירוק בהיר. בפרוותה עדיין לא נגע איש, ולכן אי אפשר לומר עליה דבר. כמעט אפשר לטעון שאפילו צבעה האמיתי של הפרווה אינו ידוע, שכן אולי הצבע הנראה לעין מקורו רק באבק ובטיח שנאחזו בפרווה. כמו כן הצבע דומה לצבע הטיוח של קיר-הפנים בבית הכנסת; הוא רק מעט פחות בהיר ממנו. בלי להתחשב בחיישנותה, זו חיה שקטה ונייחת באופן יוצא מן הכלל. אלמלי היתה מרגזת ממקומה לעתים כה קרובות, כמעט שלא היתה מחליפה אותו, בהיות מקום המשכן החביב עליה ביותר מחיצת הסיבכה של עזרת הנשים, אשר במקלעותיה היא נאחזת בציפורניה בנחת ניכרת, מותחת עצמה ומתבוננת מטה בחלל התפילה. נראה שתנוחה נועזת זו גורמת לה קורת רוח; אלא שלשמש ההיכל ניתנה הוראה שלא לאפשר את שהותה של החיה על הסיבכה, כי בכך תתרגל למקום זה - דבר שאין להתיר בשל הנשים המפחדות מפניה. מדוע הן פוחדות מפניה - דבר זה אינו ברור. אמנם, במבט ראשון היא אכן נראית מבהילה - בייחוד בצווארה הארוך, בפניה שבצורת משולש, בשיניה העליונות הבולטות לפנים, ובשורה ארוכה של שערות בהירות, סמורות וקשיחות למדי, המזדקרות אל מעל לשיניים על גבי שפתה העליונה. כל זה יש בו כדי להבהיל, אלא שמיד חייבים להודות, עד כמה בלתי מסוכנת היא בהלה זו שלמראית עין. הרי בראש וראשונה החיה שומרת על מרחק מבני אדם, והיא רתועה יותר מחיית יער. נדמה כאילו היא אינה קשורה לדבר מלבד למבנה עצמו, ואסונה האישי הוא בכך, שמבנה זה הוא בית כנסת; כלומר, מקום שמדי פעם בפעם הומה מאדם. אפשר היה להבין ללבה של חיה זו; אכן, אפשר היה אפילו לנחם אותה בכך, שהקהילה של עיירתנו השוכנת בהרים קטנה והולכת משנה לשנה, וכבר בדי עמל מכסה היא את הוצאות האחזקה של בית הכנסת. אין זה מן הנמנע שבזמן קרוב הוא ייהפך לאסם תבואות או למשהו דומה, ואז יינתן לחיה המרגוע, שחסרונו כעת כה מציק לה.

אכן, רק הנשים הן המפחדות מן החיה, ואילו הגברים נוהגים בה זה מכבר בשוויון נפש. דור הציג אותה למשנהו, שוב ושוב נראתה, ולבסוף כבר איש לא הפנה אליה מבט; אפילו בילדים הרואים אותה בפעם הראשונה שוב אין היא מעוררת פליאה. היא נעשתה לחיית הבית של בית הכנסת; ובאמת, מדוע שלא תהיה לו, לבית הכנסת, חיית בית מיוחדת, שאין למצוא כמותה בשום מקום אחר? אלמלי הנשים, אפשר שכבר לא היו יודעים עוד על קיומה של החיה. אבל אפילו הנשים אינן מפחדות מפניה באמת, ואכן היה זה מוזר למדי אילו פחדו מחיה שכזאת בכל יום ויום, במשך שנים ועשרות בשנים. הן טוענות להצדקתן, כי החיה מצויה בקרבתן הרבה יותר מאשר בקרבת הגברים, וזו אמת לאמיתה. מטה, אל חברת הגברים, לא היתה החיה מעזה לבוא, ומעולם לא נראתה על הרצפה. כשאין מניחים לה ליקרב לסיבכה של עזרת הנשים, הרי היא מחזיקה עצמה לפחות בגובה דומה על גבי הקיר שממול. שם מצוי איזה מבלט צר למדי, בקושי שתי אצבעות רוחבו, והוא מקיף את קירות בית הכנסת משלושה צדדים. על גבי מבלט זה חופזת החיה פעם לכאן ופעם לשם, אך בדרך כלל היא רובצת שקטה במקום מסוים מול הנשים. כמעט בלתי נתפש איך עולה בידה להשתמש במסלול כה צר, והאופן שבו היא פונה לאחור שם כשהיא מגיעה לקצהו הוא מחזה ראוי לצפייה. הרי היא בעצם חיה זקנה מאוד, ואף על פי כן היא איננה מהססת כלל בבואה לבצע את הזינוקים הנועזים ביותר, שאף פעם היא אינה נכשלת בהם. בעודה באוויר היא פונה לאחור, וכבר היא רצה בדרכה חזרה. ועם זאת, משצפית בזה פעמים אחדות, באת על סיפוקך, ושוב אין לך סיבה להסתכל לשם שוב ושוב. אכן, אין זו לא חרדה וגם לא סקרנות הדוחקת בנשים, ואילו היו מעסיקות את עצמן יותר בתפילה, היו יכולות לשכוח לחלוטין את החיה. האדוקות שבהן אף עושות כן, אלא שהאחרות, שאתן יש למנות את הרוב, מבקשות תמיד להסב את תשומת הלב אל עצמן, והחיה לדידן היא עילה מבורכת לצורך זה. אילו היו יכולות או מעזות, היו, ללא ספק, משדלות את החיה ליקרב אליהן יותר, כדי שתבאנה על עצמן בהלה גדולה יותר. אבל למעשה החיה כלל אינה נמשכת אליהן. חוששת היא שמא תותקף, ולכן היא מגלה בנשים, כמו בגברים, עניין מועט בלבד. מעדיפה היתה, ככל הנראה, להישאר במחבוא שבו היא מבלה את הזמנים שעבודת האל אינה נערכת בהם, נחבאת באיזה חור שבקיר שעדיין לא גילינו אותו. רק עם תחילת התפילה היא מופיעה, נחרדת מן ההמולה, מבקשת לצפות במתרחש, רוצה להישאר עירנית, להיוותר חופשית, עדיין מסוגלת למנוסה. מחמת הפחד היא מזקנת קדימה; מחמת הפחד היא עושה את היפוכיה ואינה מעזה לחזור למקומה עד לשעה שבה עבודת האל מגיעה לסיומה. הגובה חביב עליה, כמובן, משום ששם היא בטוחה ביותר, ואת האפשרויות הטובות ביותר לריצה היא מוצאת בסיבכה ובמבלט הקיר. אולם היא לא תמיד נמצאת שם. לפעמים היא יורדת קרוב יותר אל הגברים. הפרוכת של ארון הקודש תלויה על מוט מתנוצץ של נחושת קלל, ונראה שהחיה נמשכת אליו. לעתים קרובות למדי היא חומקת לשם, וכשהיא יושבת שם היא תמיד שקטה. בהיותה שם, סמוך מאוד לארון הקודש, לעולם היא אינה מפריעה, ואפשר לראותה כשהיא בוהה בעיניה הנוצצות, הפקוחות תמיד - נטולות עפעפיים אולי - מביטה בעדה, אבל בוודאי שאינה רואה שום אדם, אלא סתם היא צופה אל נוכח הסכנה, שאימתה מוטלת עליה.

מבחינה זו, היא נראית - לפחות נראתה עד לפני זמן קצר - לא יותר נבונה מן הנשים שלנו. מאילו סכנות יש לה לחשוש? מי מתכוון לעולל לה משהו? האם לא הניחו אותה לנפשה במשך שנים כה רבות? הגברים כלל אינם מוטרדים מנוכחותה. הנשים ברובן כאילו תחושנה צער אם היא תיעלם; והרי היא החיה היחידה בבית, ומשמע שאין לה אויבים כלל. בזאת הרי יכלה להיווכח במרוצת השנים. ואשר לעבודת האל ולהמולה, ככל שיש בהן להבהילה, הרי הן חוזרות על עצמן בכל יום במידה קצובה, ואף שהן מתעצמות בימות החגים, הרי הן תמיד סדורות ונטולות הפסקה, ואפילו החיה הפחדנית ביותר כבר יכלה להתרגל אליהן; מה גם שהיא רואה, שאין זה כלל שאון של מרדף, אלא זו המולה שכלל אינה נוגעת לה. ולמרות זאת, הפחד בעינו. האם אלו הם זיכרונות של זמנים שחלפו מכבר, או תחושת לב על דבר העתיד? אולי יודעת החיה הזקנה יותר ממה שיודעים שלושת הדורות המתכנסים בכל עת בבית הכנסת?

לפני שנים רבות, כך מספרים, כאילו ניסו באמת לגרש את החיה. ייתכן שהדבר אמנם כך היה, אבל סביר יותר, שאין מדובר אלא בסיפורים מחוסרי בסיס. מוכח הוא על כל פנים, שבזמנו נחקרה מזווית ראות הלכתית השאלה אם יש להתיר כניסתה של חיה כזאת לבית האל. רבנים שונים וידועי שם חיוו דעתם בעניין. הדעות נמצאו חלוקות. הרוב היה בעד גירוש וחניכה מחדש של בית האלוהים; אלא שקל היה לפסוק הלכות מרחוק. במציאות לא היה אפשר לגרש את החיה.

המתרגם מודה לד"ר גלילי שחר, שעבר על התרגום והעיר הערות מועילות



פנים בית כנסת בצ'וויץ שבצ'כיה. פרנץ קפקא ב-1915. מתחתיו: אהובתו מילנה יסנסקה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו