בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

התל-אביבי הראשון

יורם קניוק, זקן הסופרים שנולד ועוד גר בעיר, מוצא את יופיה החבוי

תגובות

מן הסופרים העבריים החיים היום, חיים גורי הוא ראשון לילודי תל אביב אבל מכיוון שבגד בנו עם ירושלים נשארתי אני הסופר יליד תל אביב הראשון. ביום הולדתי היו בתל אביב 23,978 חדרים. מוכר הפלאפל הייקה ברחוב לסל עדיין לא הגיע לארץ. נשתלו 2,936 עצים. מלבדי נולדו ב-1930 2,100 תינוקות, מתו 510 יהודים ואחד לא יהודי. 695 נישאו. 291 התגרשו. היו 16 תאונות מכוניות. 120 תאונות אופניים. דווח על 12 הפלות. על 16 מקרי היסטריה ואבי התמנה למזכירו של דיזנגוף.

מה יש בתל אביב שכה מרבים להללה? אני לא מתאים לה: אינני אוהב שמש. אינני אוהב קיץ. אני צבר אבל אינני סובל סברס, אבטיח די בסדר אבל לא חגיגה כזאת גדולה, מכל הירקות אני דווקא הכי אוהב תרד, מה שעורר לא מעט תיעוב בין ילדי העיר. כמו כולם הייתי מבלה שעות בשפת הים, אבל אביו של אחד מידידי, שהיה בעל זכות להשכיר כיסאות נוח בחוף פרישמן, ליד טיר - ששם היו יורים באוויר ומתחת היו מתנשקים בחול בחושך - היה נותן לי כיסא בחינם וישבתי עם סוכך כמו הזקנים.

ב-11 השנים שבהן חייתי בניו יורק חשבתי הרבה על תל אביב אבל המצאתי אותה במוחי וקיבעתי אותה כמו שהיתה בעת נסיעתי ונכון, העדפתי את ניו יורק. לפעמים הייתי מביט בצילומים ישנים וחושב שאולי לא נולדתי בעיר הזאת. אז מדוע אני כה אוהב לגור בה היום? אין לי מושג. עיר לא אוהבים, בקושי אשה או איש. כשאני נוסע לערים יפות בחו"ל, שהן כך כך נפלאות, אני מניח א-ק-ג ברחוב והוא מראה 0 ואני סופר את הימים עד שאחזור לתל אביב.

חייתי כ-14 שנים ברמת השרון ואיני זוכר שום דבר משם. אבל תל אביב זורמת בדם. אולי בכל זאת יש בה משהו? תל אביב היא העיר העברית הראשונה לפני לוס אנג'לס. אבל מכיוון שהיא עברית, וכולם גאים בזה, רוב השלטים בעיר כתובים בכל מיני שפות שהסוחרים חושבים שהן אנגלית. פעם היו בה בתי קפה יפי שמות: "עטרה", "שניר", "קנקן", "כסית", היום השם העברי הכמעט יחידי בין בתי הקפה הוא "Cafe Hillel", כתוב באנגלית, מפני שהילל הזקן היגר כנראה לאמריקה והיה בין לוחמי ואשינגטון זצ"ל.

תל אביב היא העיר היחידה בעולם שמתו בה לפני שנולדו בה. ב-1902, עקב מגיפת הכולירע, הטורקים לא הרשו קבורה ביפו והערבים קברו במקום שהיום עומד מלון הילטון, מחובר לגן העצמאות, והיהודים מצאו מגרש רחוק מיפו, וקנו אותו והחלו לקבור בו. חלק נכבד מרחובות העיר קבורים בבית הקברות היפה הזה. כך שבית הקברות הוא גם גיאוגרפיה וגם היסטוריה. מי שערך טיולים בבית הקברות הזה, היפה בעיר, עם המורה, יקירי שלמה שבא, לא ישכח את סיפורי האהבות והשנאות הקבורים שם. בשדרות נורדאו פינת בן יהודה עמד הקיוסק של גרין שהיה אחיו של בן גוריון. מי שהסכים לקלל את בן גוריון קיבל במקום רק סודה-גזוז.

היה גם הקיוסק של ברל'ה, שאבי היה עוצר לידו בכל בוקר לפני שרכב על אופניו לנהל את מוזיאון תל אביב והיה מבקש גזוז בלי מיץ, ואבי היה מחכה עד שברל'ה יאמר "בלי איזה מיץ, מר קניוק?" היו אז ארבעה תיאטרונים בתל אביב. אופרה. תזמורת פילהרמונית. קונצרטים קאמריים בשבתות במוזיאון. היו משוגעים ששכבו ברחוב. הגדולים היו שמעון רודי שפירק שרשראות ברזל בשיניים לאורם של שני פנסי אופנועים והנערות היו נתלות לו על השרירים וצועקות והוא היה מנגן אותן לקול הגרמושקה של שפיל, שידע שיר אחד אבל ידע טוב. השיר ששרו אז היה "תל אביב עיר גגות ושמים וקיאות מצחצח נעליים", אבל היו גם הווייסען-קעסעלעך והאלטע זאכען ומחלק החלב שהיה צועק "חלב חלב", והיה מחלק הקרח, והיה איש שפעם בשנה היה מגיע עם מכשיר דמוי צ'לו יד, בעל מיתר אחד, והיה מנפח את שמיכות החורף שישנו בארונות כל הקיץ.

אז מה יש בה בעיר הזאת שאני חי בה ואוהב לחיות בה. אינני יודע בדיוק מה. שטוקהולם הרבה יותר יפה, אבל שטוקהולם, כמו פאריס, היא בשבילי כנסייה בלי אלוהים. ניו יורק כבר גדולה מדי. קופנהגן משעממת אחרי כמה ימים, אבל יפה כמו מלכה. תל אביב יפה? היא כן ולא. רוב בתי תל אביב היום, שאליהם עקרו גדולי האומה, העיר ועשיריה, נראים כמו בתי קברות ענקיים. רמות אביב. רמות אמו. אם נוחתים בשדה דב, מה שרואים זה בית קברות אפור ענק עם בתים מכוערים בני כשמונה קומות, מרכז קניות ובית קפה לנשים ועצים שנראים כמו עלים קטנים. תל אביב הישנה כן יפה. היא יפה באופן מלאכותי. היא ישנה מפני שהחליטו שהיא עיר לבנה ובירת הבאוהאוס, כמו שבאמת היתה פעם. אז אני אוהב מאוד לחיות בתל אביב הישנה. שם גם נולדתי כאשר תל אביב היתה חלום עברי ואמי שיננה בגימנסיה הרצליה ז"ל, שם גם לימדה מלים שבן יהודה היה מחדש בכל יום. הרחובות הקטנים של העיר הישנה נעימים. אישיים. ישנן גינות מאחורי הבתים. אבל הבתים כל כך יקרים למגורים, שחרף היותי זקן סופרי העיר ומי שזכה בכבוד הגדול להיבחר ליקיר העיר, איני יכול לגור בה בדירה משלי וחייב לשלם שכר דירה.

צעירים עשו תמיד את העיר. גם אז וגם היום. לזקנים יש זיכרונות, לצעירים יש חיים לפני המוות. תל אביב תוססת. פעם תסס היה משקה כמו היום המשקה הלאומי דיאט קולה ופעם שתו צוף, אז מה? יש בתל אביב התקיימות שאין באף עיר אחרת שאני מכיר. יש בה נועם של החולף. יש בה פחזנות. היא יותר פילגש מאשה חוקית, וילידי באר שבע סופרים את הימים עד שייחשבו לתל-אביבים.

מקום לידה אינו סיפור כזה גדול. הובאתי בן כמה ימים לדירת הורי ברחוב בלפור פינת שדרות רוטשילד, באותם ימים ואולי מעט אחר כך התאבדה שם אשה שצעקה. אחר כך ישבתי במרפסת, הייתי בן שלוש וראיתי את הצעירים שרים - ואז העשירים לא גרו באזורי חן, באותו בית קברות ענק ומכוער - אלא בשדרות רוטשילד.

ליד תל אביב היו כמה כפרים ערביים, די חדשים שם: סומייל וג'מוסין, והיתה שרונה הגרמנית, זמן מה גרנו בקרית מאיר, שהיתה אז גבול תל אביב והעולם הערבי, ואבי היה מהלך בלילה ומכה בפחים לגרש את התנים. היום זה רחוב דובנוב שנחבא מאחרי אבן גבירול שאז עוד היה משורר. בשרונה קנינו חמאה ושמנת, עשו שם מצעדים נאציים שהצטרפו אליהם ערביי סומייל.

בשייח מוניס נתקעתי לילה אחד כאשר תורי היה ללוות שתי ילדת מהתנועה - המחנות העולים - לבית ספרן, אולי סמינר הקיבוצים, והבאתי אותן. אמרתי סיסמה. אבל נערים ערבים החליטו לטפל בי. לא חשוב. יצאתי מזה. ידי נחבלה. אחד מהנערים חטף מכה קשה. אחרי שנים בניו יורק עצר אותי איש ואמר "אתה זוכר אותי?" אמרתי "אולי היית באוניית המעפילים 'פאן-יורק' כשעבדתי בהבאת עולים?" והוא אמר "לא, אתה שברת לי יד בסומייל ואני זוכר". התחבקנו. לא זוכר למה. חברה שהיתה אתי פרצה בבכי. שוטר עצר לשאול אם הכל בסדר ואמרתי לו שגדלנו יחד בפלשתינה. הוא לא ידע איפה זה והלך הלאה, מסובב את מקלו.

היום תל אביב אינה עוד בירת הציונות כאשר היתה, כי הציונות מתה סופית. לכן תל אביב שהחלה כבית קברות היא היום עיר עצמאית. היא כבר אינה בירת המדינה האמיתית, הבירה עכשיו היא בחברון או במחנה יהודה, היום תל אביב היא עיר-מדינה כמו שהיו פעם בעולם ערי-מדינה. פירנצה לא היתה איטליה אלא עיר מדינה שלחמה נגד ונציה. ובמדינת-העיר הזאת יש אווירה מיוחדת. יש שמחת עניים. ישנה תוגה שמתגלגלת תוך כדי הרס המדינה.

היום אני זקן וחולה. בבועה התל-אביבית אני יכול ללכת לכל מקום ברגל ובה בעת לישון בשקט, כי הרחובות הקטנים של העיר המתחדשת היום - אך שומרת על עברה הקצר - שקטים. ואתה נמצא במרכזי העיר ליד המולת כל מה שבברלין לוקח נסיעה ברכבת של כמעט שעה. אני לא מוכן להיקבר בעירי. אני אשרף לתוך העולם הפתוח. כי להשאיר מצבה על חורבות החלום הציוני נראה לי מלאכותי, ועצוב, ושובר לב. אבל סבי וסבתי קבורים בטרומפלדור ובנחלת יצחק.

פגשתי באיכילוב אשה זקנה שטוענת שהיא גרה מעל בית הקברות נחלת יצחק וקנתה לה שם חלקת קבר ומחלונה היא רואה איפה היא חושבת שתחיה לנצח. לא יהיה נצח לעיר הזאת. תל אביב היתה כמעט התחלת הציונות והעבריות והיא תישאר אחרונה כשהכול יהיה חרב וריק מילדי השמנת שיהגרו מכאן ללוס אנג'לס. כך שלא רק אני אראה את תל אביב מהאוויר.



רחוב הירקון בשנות ה-30. בלי איזה מיץ מר קניוק?; למטה: קניוק שני מימין עם חבריו בתל אביב בתום מלחמת השחרור



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו