בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

החולי מלמד יותר מנסיעה ארוכה לאירופה

ביוגרפיה חדשה על הסופרת - "המשעשעת, המוכשרת להדהים" - פלאנרי אוקונור, שכתבה ב-39 שנותיה מאות יצירות

תגובות

פלנרי אוקונור היתה סופרת גדולה. אבל רק עתה, 44 שנים אחרי מותה, הופיעה ביוגרפיה מקיפה ראשונה שלה, פרי עטו של בראד גוץ'. חייה היו קצרים ודלים באירועים, מה שאולי מסביר את הדבר. מעטים מכירים את כתיבתה. בשנות השמונים ראה אור בעברית קובץ מסיפוריה, "אדם טוב קשה למצוא" (בתרגום רנה ליטוין), ונשכח עם השנים. אולי הגיע הזמן לקרוא אותו שוב ולתרגם עוד מפרי עטה.

מי שמכיר את כתיבתה של אוקונור יכול לשער שהיתה דמות יוצאת דופן ומוזרה, אבל הביוגרפיה מנכיחה זאת באופן שאינו משתמע לשתי פנים, ולא משום שאהבה לשתות קוקה קולה מעורבת בקפה - שהרי זה סביר למי שמבקש עירנות (בלזק היה אוכל את משקעי הקפה שבספליו כדי להיות ער). גם העובדה שהיתה לה חוות טווסים, אינה מעידה על זרות יוצאת דופן, אבל מנהגה לשלוח נוצות טווסים לידידיה ומודעיה הוא אכן קצת מוזר.

אין ספק שהיתה אשה מצחיקה. כמתנה ליום האם נתנה פרד לרג'ינה אמה. ובמות הנשיא קנדי אמרה: "אני עצובה בקשר לנשיא. אבל אני מחבבת את החדש". כשהיתה ילדה נהגה לתפור בגדים לתרנגולות שלה, וכשהיתה סטודנטית ציירה קריקטורות. בחווה שלה ושל אמה היו לא רק טווסים, סמל הנצח והנשמה שלא הושחתה באמנות הנוצרית, אלא היו בה עופות ממינים שונים: תרנגולות וברווזים, ברבורים ואווזים.

היא לא אהבה לנסוע, וכשנסעה בכל זאת ללורד, התנצלה שנסעה להתפלל כדי שיעלה בידה לסיים את הרומאן שעבדה עליו, The Violent Bear it Away. שמו של הרומאן נלקח מפסוק בספר מתי שב"ברית החדשה", והוא מספר על ילד רפה שכל, שדודו המאמין כי הוא משיח, חוטף אותו כדי להטבילו. היא היתה קתולית אדוקה, אבל רוב גיבוריה - מעונים, נרדפים, מטורפים, מועמדים בניסיון, לעתים רחוקות נגאלים - היו פרוטסטנטים.

פעם אחת לקחה אותה אליזבת הרדוויק, אשת המשורר רוברט לואל וסופרת בזכות עצמה, לדירתה של הסופרת מרי מק'קרתי, שאמרה לה כי ביסקוויט לחם הקודש הוא סמל לרוח הקודש. פלאנרי ענתה: "טוב, אם זה סמל, אז לעזאזל עם זה". הן התוודעו זו לזו ב"יאדו", משכן האמנים המפורסם בצפון מדינת ניו יורק, ושם תיארה אותה הרדוויק כך: "היא היתה מין נערה מכוערת, צעירה ולא נשואה, קצת חולנית. היה לה מבטא של עיירה דרומית... מיילל. היא יללה. היא היתה משעשעת. היא היתה כל כך מוכשרת, מוכשרת להדהים".

אך טבעי הדבר שלא אהבה את קרסון מק'לרס בת ארצה, ג'ורג'יה. היא הגישה כמה פעמים בקשות לקרן גוגנהיים ולא נענתה. רוברט לואל היה ידיד ומעריץ שלה, וכך היה העורך הגדול רוברט ג'ירו, מהוצאת "פאראר, שטרוס וג'ירו", העורך של המשוררת אליזבת בישופ, שגם היא התפעלה מפלאנרי, וכן מתרגם השירה הקלאסית, המשורר רוברט פיצג'רלד, שאשתו סאלי כינסה את מכתביה ומסותיה של אוקונור.

פלאנרי אוקונור לא בחלה בבדיחות גזעניות. היא האמינה שהקהל שלה עוין וכי סופר בעל מגמות נוצריות כמוה צריך לנקוט אמצעים אלימים כדי להנחיל לו את אמונותיו. את 13 השנים האחרונות לחייה בילתה בחווה בג'ורג'יה כשהיא נתמכת בקביים. עצמותיה ומפרקיה נתכלו במחלת הזאבת שממנה סבלה ואשר בה מת גם אביה. לעתים ציירה. כשהיא מתארת את הדיוקן העצמי שלה עם נוצת טווס היא כותבת: "אני מאוד אוהבת את מראה הטווס. יש לו קרניים ופרצוף של שטן. הדיוקן העצמי הושלם... לאחר מצור חריף... אני מקבלת קורטיזון וזה יוצר פני ירח והשיער שלי נשר ברובו בגלל חום גבוה, כך שאני די דומה לדיוקן. לא הסתכלתי על עצמי במראה וגם לא בעוף. ידעתי איך שנינו נראים". נראה שהקורטיזון המריץ אותה להשלים את "דם חכם", שהרי הקורטיזון ידוע כמסעיר את המוח. היא כתבה על כך: "הקורטיזון גורם לך לחשוב יום וליל". אחד המבקרים סבר שזו יצירה של טירוף, והסופרת מטורפת.

היא קיבלה מגבר נשיקה אחת בחייה. זה היה ב-1954 והיה זה סוכן צעיר ונאה של ספרי קולג'. הוא תיאר את המאורע כך: "כששפתותינו נפגשו, היתה לי הרגשה שפיה חסר גמישות, כאילו לא היה מתח שרירים בפיה. התוצאה היתה ששפתי נגעו בשיניה ולא בשפתיה, וזה נתן לי תחושה לא נעימה של מוות, וכך הנשיקה נפסקה... היתה לי הרגשה שאני מנשק שלד, ומבחינתי זו היתה התנסות בהלם".

פלאנרי אוקונור כתבה עשרות ומאות כתבים. ב-1979, 15 שנים אחר מותה והיא בת 39, הופיעו רבים מהם בכרך "ההרגל להיות" שערכה ידידתה הוותיקה סאלי פיצג'רלד, אשת המשורר והמתרגם. במבוא שלה כתבה שכל מטורף יכול היה לכתוב אליה ולקבל תשובה. בהקשר למכתביה כתבה המשוררת אליזבת בישופ, שניהלה תכתובת מסועפת בעצמה, לעורך ג'ירו: "איזו גברת צעירה מעוררת הערצה והשתוממות היא היתה! מעולם לא חלמתי שהיו כל התיקונים והשכתובים האלה וההתייעצויות הרבות". בארכיוני הקולג' של ג'ורג'יה יש 378 עמודים של רומאן בשם "מדוע זועמים הכופרים", ובו 17 גירסאות של סצינה על מרפסת.

מי ידע? מי יכול היה לחלום על חייה המוזרים, מנהגיה והמיסתורין שלה? ואולם קיימים המכתבים, המסות והמאמרים שקובצו בספרים. היא נהגה לתת הרצאות על יצירתה, על כתיבת סיפורים ועל לימודי ספרות. מאות עבודות דוקטור ודיסרטציות נכתבו על יצירותיה, וכן ספרים שניתחו כל משפט וכל שורה והגיג על חסד, גאולה, רשע, אהבה, טרנסצנדנטיות וכוח אפוקליפטי. היא נעשתה, כפי שמציין הביוגרף, תעשייה אקדמית.

בראד גוץ', כותב את הביוגרפיה של המשורר פרנק או'הרה - שעולמו היה אורבני, פראי, מפורסם, רחוק מזה של אוקונור כמרחק גלקסיה מרעותה - אמר כי סאלי פיצג'רלד לא כתבה ביוגרפיה. פיצג'רלד היתה מגוננת ודיסקרטית, ולא כללה בקובץ המכתבים שערכה, מכתבים שפלאנרי כתבה לאמה כששהתה תקופה קצרה ובריאה בצפון. היא גם מיאנה לזהות את הידידה החשובה א', שעמה קיימה פלאנרי קשרים שנים רבות. הגילוי שהיתה זו בטי הסטר מאטלנטה, ששאפה להיות סופרת, שכפרה באלוהים, מעשנת בשרשרת ומגדלת חתולים, איכזב את כל אלה שהאמינו שמדובר בסופרת חשובה. היא ביקרה אצל פלאנרי בחווה לא מעט פעמים ובסופו של דבר סיפרה לה את הסוד השמור ביותר שלה, שאמה התאבדה. למעשה ראתה בטי את ההתאבדות, והשכנים שחשבו שהיא מעמידה פנים לא נקפו אצבע. בטי שירתה בחיל האוויר האמריקאי בגרמניה, אבל גורשה מן הצבא בקלון בגלל "התנהגות מינית לא הולמת" עם אשה. זה לא הטריד את פלנארי. פלאנרי הוטרדה מן העובדה שבטי עזבה את הכנסייה ושבטי אהבה את ספריה של אייריס מרדוק, שאותם חשבה לחלולים.

היא היתה חריפת לשון ואמיצה. בבית החולים באביב קודם מותה, בין שני עירויי דם, היא עבדה, תיקנה את ההגהות של סיפורה הנפלא "התגלות" וסיימה סיפור קצר אחר "גבו של פרקר", ששיכתבה במשך שנים. תמיד נאבקה למצוא את הדימוי הגואל, המלה שתציע משמעות רעננה. בין העירויים התבדחה שהיא שומעת שוב ושוב מקהלת מלאכי מרום, אבל היה זה רק השיר "קלמנטיין".

הנשים הכבודות והמרגיזות שבסיפוריה דומות לאמה רגינה. היא הורגת אותן בדרך כלל בדרכים מרושעות. כשנשאלה למה היא כותבת, השיבה, כי אני טובה בזה, ומצאה שהחולי מלמד יותר מנסיעה ארוכה לאירופה. אחרי מותה שלח ג'ירו עותק מ"דם חכם" לאוולין וו, הסופר האנגלי הקתולי, כדי שייתן לו משפט לגב הספר ולפרסומת. אוולין וו כתב לו: "אם זו באמת יצירה של אשה צעירה שכתבה אותה ללא סיוע, הרי זה מוצר מצטיין" ("ניו יורק טיימס").

A Life of Flannery O'Connor

by Brad Gooch

Little, Brown and Company



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו