בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בוא שיר עברי | הייקו יהודי

חוה אלברשטיין על שיר קטן שמצאה במקרה והפך לבן לוויה נאמן

תגובות

חוה אלברשטיין, "מות הפרפר", 1968. שיר אישי ומהורהר, התאהבתי בו מהרגע הראשון

כשבחר נחום (נחצ'ה) היימן להקדיש עצמו לשימור הזמר העברי, הוא מצא דרך עקיפה לשמר גם את עצמו. בצדק: הרי הוא אחרון המלחינים העממיים בשרשרת המפוארת של דוד זהבי, מתתיהו שלם, עמנואל עמירן, ידידיה אדמון, עמנואל זמיר, דניאל סמבורסקי ואחרים. אלה כתבו שירי עם בתקופה שהארץ אמורה היתה להיות ארץ זבת חלב ודבש, ולא ארץ שמייצרת מחשבים וכלי נשק מתוחכמים ופירות מהונדסים שצריך להמציא להם שמות. שירים שמזכירים יותר מכל את ציוריהם של נחום גוטמן ובני דורו.

שירי העם האמריקאיים, האיריים והסקוטיים שעליהם גדלתי אני היו יותר ריאליסטיים. היו שם כעסים ומחאה וסיפורים היסטוריים. כאן, אצלנו, הכל היה טיפה חמוד מדי. ציורי מדי. רועים ודייגים בשוק, גמלים בחולות לבנים, אבל בלי זיעה - כאילו צוירו לילדים.

אבל העברית היתה נהדרת. הקשיבו למלים של "שיבולת בשדה": "שיבולת בשדה כורעה ברוח/ מעומס גרעינים כי רב/ ובמרחב הרים יום כבר יפוח/ השמש כתם וזהב" או לאלו של "ערב שח": "ערב שח על פי הבאר!/ עורי, בת! מלאי כד!/ אור חמה נוטף עובר/ דמי הרים סודות לי חד". המנגינות היו מתוקות וכובשות. אהבתי לשיר את השירים לעצמי, וכמובן ניגנתי רבים מהם באקורדיון בחוגים לריקודי עם שליוויתי לפרנסתי כנערה. אבל כזמרת, אלה לא החומרים שמשכו את לבי.

אהבתי את הקיבוץ, שהיה שונה כל כך מנוף השיכונים שבהם גדלתי. לעתים הייתי נוסעת בחופשה מהצבא קודם לבית אלפא ורק אחר כך הביתה, לקריות. כשעברתי להתגורר בתל אביב בסוף שנות השישים הייתי נפגשת עם נחצ'ה בביתו של סיימון שמידט, הבוס של סי-בי-אס - חברת התקליטים החדשה שבאותה עת פתחה סניף בארץ, ונחצ'ה, הפרברים ואני היינו האמנים הראשונים שלה. לסיימון היה פסנתר כנף בסלון ובו היה נחצ'ה משמיע לי את מנגינותיו, שהיו ממוספרות בדרך כלל.

באחת ממחברות התווים הכחולות שלו מצאתי באחת הפגישות שיר קצר בשם "כפל", שכתב יהודה גור אריה. נחצ'ה כמעט לא התייחס אליו, הוא אמר שזה לא גמור והוא לא בטוח ויש אחרים. השיר היה מאוד לא אופייני לשירי הטבע והדימויים התנכיים של אותה תקופה. שיר אישי ומהורהר. אני התאהבתי בו ממבט ראשון.

כמה הרבה אפשר לומר בכל כך מעט מלים, זה כמעט הייקו יהודי, שיר שבדיעבד נוגע בכל מה שאני עושה כל חיי: "מישהו בוכה בי/ מישהו בי רן/ מישהו הולך בי בלי ידע לאן. מישהו גונח/ מישהו צוהל/ איש בי מתייפח/ איש בי מתהולל. מישהו בי ילד/ מישהו בי סב/ מישהו לתכלת/ בי נושא עיניו. משהו הומה בי/ חרש וממתין/ ואני יודע/ ואיני מבין".

את השיר הקלטתי עם הגיטרה לתקליט משירי נחום היימן, וכעבור זמן ביקשתי להכניס אותו לתקליטי "מות הפרפר". רציתי שמישה סגל יעבד אותו, ומכיוון שהיה מעבד חדש ולא מוכר אישרו לנו בחברת התקליטים רק שני כלים נוספים מלבד הגיטרה שלי, אבוב וקונטרבס. עד היום אני מתרגשת כשאני מנגנת את הפתיחה על הגיטרה - מי היה מאמין שהשיר הקטן הזה ישרוד כל כך הרבה שנים כמו שהוא נולד, עירום ואינטימי.

לפני כשנתיים קיבלתי מבית לייוויק (מוסד המשמר את תרבות היידיש), פרס על תרומתי לשפה. איתי קיבל את הפרס יהודה גור אריה, שבין היתר תירגם מיידיש ספרים חשובים של יהושע פרלה ויצחק בשביס זינגר. בערב ההוא נפגשנו בפעם הראשונה, כמו שכתב כל כך יפה: "משהו הומה בי/ חרש וממתין/ ואני יודע/ ואיני מבין".

האלבום "חוה אלברשטיין בהופעה" יצא לאור באחרונה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו