בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בוא שיר עברי | אני אוהב אותך לאה

אביהו מדינה על "הנני כאן" ועל הפקידה שהאירה את ימיו בבסיס צאלים

תגובות

אביהו מדינה, בן 18, מלחמת יום הכיפורים. מדינה, אתה מרותק שישי-שבת! חופשי

את השירות הסדיר שלי, אי-אז בסוף שנות ה-60, עשיתי בבסיס הדרכה ואימונים של חיל השריון בצאלים. בקצה המדבר, בדיונות של הנגב הצפוני, רחוק ומנותק מן הציוויליזציה, הייתי אחד מבין כמה מאות חיילים, מחציתם קצינים, לצד 20 חיילות, ששימשו כפקידות במשרדי הקצונה הבכירה.

זה קרה בצהרי יום קייצי וחם, בדרך מהמקלחות למאהל. אני במכנסיים קצרים, כלי רחצה תחת זרועי ומגבת תלויה על צווארי. היא קפצה מולי ממשאית צבאית, גוררת אחריה קיטבג גדול וכבד. הלכתי לקראתה יחף על שביל הבטון החם, כפות רגלי צרבו, ואני תוהה כיצד הצליחה לעבור את המסננת של חיל האוויר מבלי שישגיחו בה.

"ברוכה הבאה", אמרתי לה.

"חם לי", היא ענתה.

"את תתרגלי, מה שמך?"

"לאה".

"לאה זה השם של אמא שלי", אמרתי, בעודי שולף את רצועת הקיטבג שלה ומעמיס אותו על גבי.

"במה זכיתי", היא שאלה.

"ממני, כל לאה זוכה ליחס מיוחד".

"ואיך קוראים לבן של לאה?"

"אביהו, אבל בבסיס קוראים לי מדינה".

"דווקא בא לי יותר על אביהו".

"איך שבא לך", השבתי, רגע לפני שנכנסנו למשרד הרס"ר, שיצא למנוחת צהריים.

"חכי פה, הוא אמור לשוב", אמרתי לה, והבחנתי בעיניה הירוקות.

לחוצה מן המחשבה שתצטרך לחכות לבדה לרס"ר המחנה, היא פנתה אלי בדרכי החוצה מן המשרד ושאלה, "אכפת לך לחכות איתי קצת עד שהוא יגיע?"

התיישבתי מולה מוקסם, שוכח לרגע שאני במשרד הרס"ר, בלבוש לא הולם, שעלול לעלות לי בריתוק לשישי-שבת. ממקלט הרדיו הישן בקע ברקע קולו של יהורם גאון בשירם של חפר וזלצר, "אני הולך אלייך כל ימי/ אני הולך אלייך מסונוור/ האבנים פוצעות את כפותי/ אבל אני איני מרגיש דבר".

היא ניסתה לגלגל שיחה. "תקשיבי לשיר", היסיתי אותה, והיא שמרה על שתיקה. התענגתי על השיר ועל יופיה, ממזג את שניהם ליחידה אחת מרוממת. "הנני כאן כמו ציפורים חגות/ הנני כאן מביט מן הגגות/ הנני כאן כמו אבן בגדר, כמו סלע כמו באר/ אני האיש אשר תמיד חוזר, חוזר".

השיר כמעט הסתיים, ולצליליו האחרונים הופיע בפתח הרס"ר, חמור סבר, כאילו העירו אותו בכוח משנת צהריים. "מדינה, מה אתה עושה פה בלבוש לא הולם", נזף בי. ניסיתי לגמגם משהו, והוא המשיך לשאוג: "מדינה, אתה מרותק שישי-שבת! חופשי", הוא נבח, ופנה ללוח שעל הקיר, כדי לרשום את שמי ברשימת המרותקים לשבת.

לאה נחרדה מגזר הדין שנפל על ראשי בגללה, אבל אני מצאתי נחמה שלמה: אוכל להישאר בבסיס הריק בשישי-שבת עם לאה. אז עדיין לא ידעה על הנוהל שלפיו כל חיילת חדשה בבסיס צריכה לשמש פקידה תורנית בסוף השבוע הראשון שלה, לצד חיילת נוספת. הגנבתי לה קריצה, אבל היא לא הבינה מדוע אני שווה נפש.

יצאתי ממשרדו של הרס"ר לכיוון המאהל תוך שאני מפזם לעצמי בחיוך, "אני הולך אלייך כל ימי/ אני הולך אלייך מסונוור". לא ראיתי את לאה ביום שלמחרת, כי הייתי כל היום במטווח טנקים, אך בערב, כששבתי לבסיס, שמעתי שהחיילים מדברים על הפקידה החדשה שנהפכה בן-יום למלכת היופי של הבסיס והוצבה בלשכת המפקד.

למחרת בבוקר הכנתי שלוש כוסות של נס קפה מוקצף ופניתי ללשכת מפקד הבסיס, לשתות אותו עם הפקידות, אוסי הותיקה ולאה הטרייה. "בוקר טוב", אמרתי. "בוקר טוב", ענתה לי לאה, ושאלה בקול חצי כועס: "איפה אתה? לאן נעלמת?"

"הנני כאן כמו ציפורים חגות", השבתי לה בשיר. היא הבינה את הרמז ופלטה "מצטערת", בעודי מגיש לה לתדהמתה את הקפה שהכנתי. אוסי, שכבר שמעה על הריתוק שלי מלאה, התקרבה אלי, ובחצי לחישה סיפרה לי שדיברה עם הרס"ר, ממנו הבינה, שאם אפנה אליו, הוא יבטל לי את הריתוק. "רק לא זה!" אמרתי לעצמי, ולה השבתי בקול, "בלי טובות, אני לא מתכוון לפנות אליו". לאה, שניסתה לנחם אותי, ירתה לחלל הלשכה: "גם אני נשארת שבת". "יופי", אמרתי לה, "לא יהיה משעמם".

ולא היה. כל השבת היינו יחד עם שיר אחד, "הנני כאן". שרנו אותו בהתנדבות מלאה לכל מי שפגשנו במחנה, בין שרצה ובין שלא. שרנו אותו במשך שלוש שנים יפות של חברות, עד שנסעה ללימודים ושם פגשה את אבי ילדיה.

ספר משיריו של אביהו מדינה ייצא בסוף השנה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו