בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

זה היה לא יותר משום-דבר

גם אם החיה בבית הכנסת מחוסרת כל זיקה ל"יהדות", הרי יש לה זיקה ל"יהודיות". הזריזות היתרה, בקשת המנוחה והנטייה להתרוצצות בלתי פוסקת, העירנות והכיעור - כל אלה מציירים קריקטורה אנטישמית קלאסית. פרק שלישי של המאמר על קפקא בין יהדות ליהודיות

תגובות

סיפורו של פרנץ קפקא "בבית הכנסת שלנו", על בית כנסת בעיירה הררית נידחת ועל החיה המוזרה השוכנת בו ("תרבות וספרות", 8.4), מעמיד לפנינו תשתית סיפורית קפקאית מובהקת. הראינו זאת בחלקו הראשון של המאמר שצורף לתרבום הסיפור, וכן בחלקו השני של המאמר על הסיפור ("תרבות וספרות", 10.4). אלא שעל גבי תשתית סיפורית זו מוקם מבנה, הנראה לנו זר ומוזר, ואותו עלינו לבחון עתה.

מה שעומד לבחינה עתה הוא בעיקר דמותה של הקהילה או העדה המתוארת בסיפור - על שני חלקיה השונים והנפרדים: גברים מול נשים, ופשר הדו-קיום שלה עם החיה, אשר כשלעצמה מגלה עניין הן בגברים והן בנשים אך ורק כמקור לדאגה, וכסיבה לעירנות מתמדת.

בשל החשיבות המכרעת של הדו-קיום הזה, ודווקא כפי שהוא נראה מזווית הראות של העדה ולא מזאת של החיה, נלקח הסיפר מהחיה עצמה, ונמסר, כאמור, לנציגה של העדה - לאו דווקא למנהיג או לאדם בולט בקרבה, אלא למי שמייצג את הממוצע ה"גברי" שלה, חבר ותיק בה, כנראה מבוגר למדי, ובכלל אדם מיושב וחקרני במקצת, שאינו נוטה להפרזות רגשיות כלשהן. בצורה זו מתוארת העדה ללא כחל או שרק, אך גם ללא שום ריגוש שלילי. המספר מורגל בה אך אינו בא לא לסנגר ולא לקטרג עליה.

המספר מתאר אותה כעדה שזהותה היהודית נקבעת לחלוטין (ואך ורק) על פי זיקתה לבית הכנסת ולפולחן המתנהל בו בצורה מסודרת. אין אנו שומעים על שום תוכן או היבט יהודיים אחרים של קיומה; והיא קטנה והולכת משנה ולשנה, ובעוד שנים לא רבות אולי תיעלם - אם מפני שיהודי העיירה ההררית הנידחת עוזבים אותה בתהליך העירון המואץ והולך של יהודי הקיסרות האוסטרו-הונגרית, אם מפני ש"עבודת האל" ב"היכל" היא דלת תוכן ואין בה כדי לרתק יהודים השרויים על סף ההתבוללות אל כור מחצבתם.

אכן, הפולחן מתואר בסיפור כהוויה עסקנית והומיה למדי אבל גם שוממה ושיגרתית, נעדרת מתח רוחני כלשהו. מלמדות על כך הנשים, הבאות אמנם ל"היכל" עם בעליהן, אך משתעממות בו ומחפשות לעצמן עיסוקים והתרגשויות שאינן ממין "עבודת האל". את אלה מספקת להן נוכחותה ה"מבורכת" של החיה. המספר המיסוגני לועג להן: "אילו היו מעסיקות עצמן יותר בתפילה", הוא טוען, "היו יכולות לשכוח לחלוטין את החיה"; אבל רק "האדוקות שבהן", כנראה מיעוט קטן של נשים מבוגרות יותר, מתרכזות בתפילתן. מותר להניח שגם הבעלים, אף על פי שהם עוקבים אחר התפילות ונמנעים מהפרת הסדר, אינם להוטים ביותר אחרי החוויה שמעניק להם בית הכנסת.

למעשה, קפקא תיאר כאן אותו סוג של קיום יהודי פורמלי נבוב, שזכר מימי ילדותו, כשנצטווה להתלוות לאביו באותם ימים ספורים בשנה, שבהם היה הרמן קפקא פוקד את בית הכנסת. הילד מצא שם הוויה צחיחה ומעוררת דחייה עמוקה. ב"מכתב לאבא" הזכיר את חוויות בית הכנסת של ילדותו ואמר: "זה היה, ככל שיכולתי לראות, לא יותר משום-דבר; בדיחה - אפילו לא בדיחה". האב מילא את חובתו ועקב אחר התפילה בספר התפילות (הכתוב גרמנית, כמובן), ואפילו הפתיע את בנו ביכולתו להצביע על המקום בספר, שאליו הגיע החזן באותו רגע. אבל הצצה בספר התפילות היה הדבר האחרון שלבו של פרנץ הילד חפץ בו. הותר לו לשוטט כרצונו בבית הכנסת, לפהק ולהשתעמם. "אינני סבור שאי-פעם השתעממתי כל כך, אלא אם כן היה זה אחר כך, בשיעורי המחול", הוא אומר.

בידור כלשהו סיפק לו מראה ארון הקודש ("ארון הברית"), שהיה נפתח מדי פעם לשם הוצאת ספרי התורה. הדבר הזכיר לו את גלריות הירי בירידים או בלונה פארק, שבהן "נפתחה תמיד דלת של ארון, כשהיורה קלע למטרה; אלא ששם תמיד יצא מן הארון משהו מעניין, ואילו כאן היו אלו תמיד אותן בובות זקנות מחוסרות ראשים" (כלומר, גווילי התורה ב"מעיליהם" וקישוטיהם). גם החיה שבסיפורנו מתעניינת לפעמים ב"ארון הברית", כנראה בגלל איזה מוט נחושת קלל מתנוצץ, שעליו תלויה הפרוכת. הקסם שמהלך המוט הזה גורר אותה לפעמים למקום שבו היא יכולה לבהות לעברו - כתמיד, במרחק בטוח מן האנשים שמפניהם היא חוששת. או שמושכת אותה מחיצת השבכה הדקורטיווית ("מעשה מקלעת"), המפרידה את "חלל התפילה" מעזרת הנשים, ואשר במלקעותיה היא נתלית בציפורניה "בנחת ניכרת". אף בכך יכולים אנו לשמוע את הד השיעמום של הילד, שעינו נאחזה בכל אובייקט קישוטי, ממש "נתלתה בו בציפורניים", כדי להפיג במקצת את השיממון.

אווירת השיממון הזאת היא המייתרת בסיפור כל הסבר להצטמקותה הבלתי פוסקת של העדה; הצטמקות שמהספר מדווח עליה לא בלי אירוניה קלה. באמת, כיצד לא תצטמק ותלך עדה, שזה הוא תוכן קיומה? בקטע שנכתב לפני הסיפור היתה זו אפילו אירוניה גסה במקצת ("חדר שינה קטן היה מספיק די והותר כדי קיום עבודת האל"; משהו מעין הבדיחות על ההתכנסויות בתא הטלפון). בסיפור עצמו עודנה האירוניה והובלעה בדברי נחמה כביכול לחיה המסכנה: כיוון שהעדה קטנה והולכת, "אין זה מן הנמנע, שבזמן קרוב יהפוך (בית הכנסת) לאסם תבואות או למשהו דומה, ןאז יינתן (לה) המרגוע, שחסרונו כעת כה מציק לה".

מדוע מתבקשים אנו להתעניין בעדה משעממת ובנאלית כל כך ואף להתבונן במציאות בעד עיניו של נציגה היובשני? אך ורק בגין (או "בזכות") דו-הקיום המוזר של העדה עם החיה בעלת הפרווה הכחולה הירוקה ובזכות התעניינותו היתרה - הלא מובנת כשלעצמה - של המספר בחיה זו. אמנם, הדו-קיום, לפחות כפי שמשקיפה עליו העדה, הוא טכני בלבד. המספר מסביר באריכות (אריכות שהיא כשלעצמה מעוררת שאלות וספקות), שהחיה מגלה "בנשים כמו בגברים, עניין מועט בלבד"; ואילו הגברים, אפילו הילדים הרכים, שאולי משתעממים בבית הכנסת כפי שהשתעמם פרנץ בילדותו, נעשו אדישים לחלוטין ביחס אליה, וכמעט שהם אינם מפנים עין אפילו כשהיא מבצעת את זינוקיה והתהפכויותיה הנועזים ביותר.

"לפני שנים רבות", כנראה, עוררה החיה עניין סוער ואולי גם ויכוח. הדבר אירע אולי בימי הייסוד של בית הכנסת, כשהתברר לפרנסי העדה, שהמבנה שרכשו או שכרו שימש, מי יודע ממתי, מקום משכן לחיה המשונה הזאת, שסירבה בעקשנות לחפש לה מקום אחר. הוויכוח שהתעורר (האם אין נוכחותה מפירה את כללי הפולחן ומעמידה בספק את ה"טוהרה" של בית הכנסת כמקום קדוש; אותה פרשת "צלם בהיכל") הוא שהביא לפנייה מצד העדה ל"רבנים שונים וידועי שם", ובצורה זו הפכה החיה נושא לוויכוח הלכתי שאולי הסעיר פעם לבבות והיה נושא ל"רספונסה", ספרות השאלות והתשובות המפורסמת. ייתכן גם שאחרי שדעת רוב הנשאלים פסקה לחומרה, נעשו נסיונות לסלק את החיה מבית הכנסת. המספר מתייחס לשמועות בעניין זה בספקנות. מכל מקום, גם אם היו נסיונות כאלה, אין ספק שלא צלחו. אי אפשר היה לגרש את החיה (בגלל זריזותה המופלאה, והעובדה שהיא נחבאת באיזה חור נסתר שבקיר; "חור - שעדיין לא גילינו אותו"). העדה נאלצה להשלים עם נוכחותה של החיה וניסתה להתעלם ממנה.

השיגרה שבהופעותיה במשך "שנים ועשרות בשנים" כאילו איפשרה התעלמות כזאת. המספר אולי מדגיש למעלה מן המידה את האדישות של הגברים לחיה - הן כדי לקבוע ניגוד חד בינה לבין ההתרגשות ה"לא נבונה" של הנשים ממנה, וגם אולי כדי להשתיק איזה חוסר שקט פנימי ביחס לחיה, שבלעדיו לא ניתן להבין כלל את המונולוג המהווה את הסיפור: אם החיה מעוררת אך ורק שוויון נפש, לשם מה יש צורך לספר ואף להאריך בסיפור על אודותיה, לתארה בפירוט, להשחיז דיבורים כנגד יחס הנשים אליה וכו'? אשר להתרגשותן של הנשים, זו מעוררת, ללא ספק, שאלות ותהיות, שהמספר אינו מעלה אותן, אם מפני שאינו יכול להבין את משמעותן, או משום שהמשמעות הזו, שהוא דווקא מבין אותה, או לפחות מנחש את משמעותה, גורמת לו מעין מצוקה, שאותה הוא מנסה להדחיק באמצעות הלעג הן ל"טיפשותן" של הנשים והן לצורך שלהן ל"להסב את תשומת הלב אל עצמן", מטרה שהחיה כביכול משרתת אותה. לו היו יכולות היו מקרבות אל עצמן את החיה קירבה נוספת "כדי שתבאנה על עצמן בהלה גדולה יותר", אומר הוא במשפט-מדקרות, שהלעג זולג מכל מלה שבו.

אבל מי היא החיה בעצם, ומה הקשר בינה לבין בית הכנסת, המצדיק את תיאורה כ"חיית הבית של בית הכנסת"? כאמור, אין כל קשר בינה לבין הפולחן. המולת התפילות מעוררת בה רק פחד וחוסר מנוחה, והחזרה עליהן מדי יום ביומו, ומה גם בשבתות ובמועדים, כשמספר המתפללים אולי גדול יותר והתפילה נמשכת שעה ארוכה יותר, היא בבחינת "אסונה האישי". היחס בינה לבין הפולחן הוא לכאורה נייטרלי לחלוטין. אפילו ההתנגדות לה מסיבות הלכתיות-פולחניות, אם היתה קיימת אי פעם, כבר נשכחה לגמרי. כך, ברור, שאין לה שום קשר ל"יהדות" ול"מקורות היהדות".

המספר של קפקא מבהיר, שלגבי ה-- Judentum החיה היא לא-ישות, "לא יותר משום דבר, בדיחה - אפילו לא בדיחה". עם זאת, אין לקורא ספק אף לרגע, שאם אכן החיה מחוסרת כל זיקה ל"יהדות", הרי יש לה זיקה ל"יהודיות" (Judensein). ההבחנה היא בין דת, מערכת נורמות, מסורת, טקסטים מקודשים, שהם אמנם יכולים להתרוקן מתוכן, כפי שמלמדים חייה של העדה שבסיפור, וליהפך ל"בובות זקנות מחוסרות ראשים", לבין אופי, מזג, גוף, תנועה, נעימת דיבור, תנועות ידיים, מראה חוטם, שיער, שאותם אי אפשר בשום פנים למחוק לגמרי, יהיה הרצון בכך גדול ככל שיהיה. "במציאות לא היה אפשר" לגרש אותם. הכרח היה להשלים עם קיומם ולנסות להתעלם ממנו, כפי שמנסים להתעלם מכתם משפחתי שאי אפשר למוחקו.

על כל אלה מלמד כאלף עדים תיאור המראה וההתנהלות של החיה: הפחדנות ולעומתה הזריזות היתרה; בקשת המנוחה ועמה הנטייה להתרוצצות בלתי פוסקת (ש"י אברמוביץ: "עדת בני ישראל רצים שם - בבהילות כעכברים אחרי אכילת סם המוות"); העירנות (מחשש סכנה) ועמה הבהייה הסתמית; ומעל לכל - הכיעור. נצרף פרט לפרט בתיאורה של החיה, ומייד תתייצב לנגד עינינו הקריקטורה האנטישמית הקלאסית, זו שראשיתה בחיתוכי העץ של ימי הביניים, המשכה בדימויים הסאטיריים של ציירי המאה ה-18 (כגון הוגארת), ושיאה המורעל באלפי הקריקטורות שציירי העיתון הצרפתיים התמחו בהן בתקופת משפט דרייפוס (הדימויים שהועלה אחר כך בעיתונות הנאצית לא היו אלא המשך ישיר של הדימויים המזעזעים שצוירו, לפעמים לא בלי כשרון, בצרפת בשנות התשעים של המאה הי"ט).

כל מה שיש בחיה מתאים לדימויים הקריקטוריים האלה: הגוף הקטן הנטוי קדימה, כאילו בעליו שרוי במרוצה מתמדת או לפחות בנכונות למירוץ, משל ל"נמייה" אורבת לטרפה; הקודקוד ה"משולש", כלומר המחודד לפנים והמסתיים בזווית חדה של זרבובית שהיא גם החוטם היהודי המפורסם (בקריקטורות רבות מצויר החוטם הזה כזרבובית של חיית טרף קטנה וחסרת יופי); השיניים העליונות הבולטות כלפי חוץ והמשוות לקלסתר אופי "עכברי"; העינים שהן אולי חסרות עפעפיים כי "לא ינום ולא יישן שומר ישראל" (ייזכר תיאורו של היהודי המבקש ליהפך, הוא ואשתו המתה, לוומפירים, שישתו את דם הנוצרים ב"ברוך ממגנצא" של טשרניחובסקי: "יש ילידי הבור, / גולמי פחד ממערות אשמנים, - - - וליצורים יש אף,/ אף הינשוף וכנף / - העטלף ( - - -) / כשפים בעינם, שאין / עפעפיים לה, כעין / התנינים שאינה יגעה"); השיער הסמור שמעל לשפה העליונה; הפרווה המדובללת המכסה את הגוף כולו; הלכלוך שהצטבר בפרווה; האורך והגמישות של הצוואר המשווים לראש אופי נחשי (אמנם, בתיאור של קפקא נחסכה לנו פיקת הגרון המזדקרת, המייצרת מקבילה חדודית לחוטם). הכרח היה ש"נראה" את כל אלה, ולכן לא יכול היה הסיפור להיות מושמע מפי החיה עצמה, אלא מפי בן העדה, המודה שיש במראה לכאורה מן המבהיל.

אגב, צווארה הארוך של החיה, המזדקר מתוך סבך של שיער, משווה למראיה גם אופי פאלי מובהק; וגם בכך מתאים התיאור עד מאוד לקריקטורה האנטישמית, המייחסת ליהודי הקטן, הפחדן, נעדר השרירים והגבריות של השרירים, איזה עודף דוחה של מיניות להוטה ורוחשת המתגלם באבר מין "מוגזם". ייחוס זה משתמע ללא ספק מן העיצוב הציורי של החוטם ושל הטיית הגוף. כידוע, מלווה את הקריקטורה האנטישמית באורח קבע הנחה בעניין רצונו הבלתי נלאה של היהודי לחדור לגופן הלבן, הזך והנאה של כל מיני גרטכן, מריאן וג'ואן. שורשיה של ההנחה הזאת נעוצים בדימוי קבוצת היהודים המניפים סכינים על מנת לנעוץ אותן בלב התפיחות הרכה והעגולה של ה"הוסטיה", לחם הקודש המייצג את גופו הזך של ישו. האנטישמיות הגזענית המודרנית היטתה את כיוון ה"סכין" והיפנתה אותה לעבר התפיחות הרכה והעגלגלת של הנערה הבלונדינית האירופית, המייצגת את צרפת היפה, גרמניה התמה, בריטניה בתולת הימים.

היהודי נעשה לממשיכו של לוציפר המכוער, בעל כרעי התיש מכוסות השיער ואבר הזכרות המופלג. לדימוי דמוני זה נתלווה ללא ספק החשד, שהשד היהודי המכוער בכל זאת משרה איזו עוררות מינית על בנות אירופה הצחורות והנאוות; שכן אם הנערות הללו אינן נמשכות אל הפאלוס היהודי, מה המקום לבהלה ההיסטרית ביחס אליו? הדימוי הזה, אגב, הופנם על ידי ההשכלה היהודית הגרמנית, שייחסה את הפאליות המאיימת הזאת ליהודי המזרח-אירופי, ה"חסיד" בעל הזקן והפיאות ומגבעת השיער, שהובא לפעמים אל בית ה"בורגר" היהודי ההגון בקניגסברג, פירת או ברסלאו, כדי שירביץ תורה בבניו, ובה בעת ניסה לפתות את בתו הנאה, ביקר בבתי בושת, וכשלא עלה בידו לשלם תמורת שירותיהם הפקיד שם את התפילין שלו כמשכון, ובכלל תואר בקביעות כבעל תשוקה מינית בלתי מרוסנת (ראו דמות ה"טרטיף" היהודי ה"פולני" ביצירות יסוד של ההשכלה היהודית הגרמנית כגון הקומדיות "קלות דעת וצביעות" מאת אהרן האלה וולפסזון או "רב הנוך, או מה עושים בזה" מאת יצחק אייכל).

לכל זה שייכות ברורה לסיפורנו, ולמעשה, הסיפור כלל לא יובן את נתעלם מן ההשלכות הללו על דמותה של החיה. החיה היא הגוף היהודי הזכרי המתקשר בדמיון האירופי (לרבות בדמיון של היהדות המערב אירופית המודרנית) ב"גטו", ביידיש, ברוכל היהודי, במזרח. הוא באופן מביך גברי ומיני אבל גם נשי. משום כך יש קשר בין החיה לבין הנשים שבסיפור, אלו ה"נבהלות" מפניה ועם זאת מעוניינות בקרבתה. המספר טועה כשאין הוא נותן אמון בבהלה של הנשים בבית הכנסת. הן אכן "נבהלות" מן החיה; אבל אין זו אלא הבהלה הנשית מפני ה"אחר" הדוחה והמושך כאחד; בהלה אמיתית שהיא ראשיתה של תשוקה.

הלגלוג המיסוגני של המספר ל"טיפשותן" של הנשים, המקבילה כביכול לטיפשותה של החיה, אשר במשך דורות לא "הבינה" שבאי בית הכנסת אינם דורשים את רעתה ("מבחינה זו (החיה) נראית לא יותר נבונה מן הנשים שלנו"), איננה אלא כיסוי לחרדה המעמידה פני אדישות. בתיאור ההימשכות של הנשים לחיה וההתרגשות שהיא מעוררת בהן (הן "תחושנה צער אם היא תיעלם") מקופלות הן קנאה, הן הכרה - עמומה ככל שתהיה - בשעמום המיני שמשרים הגברים של בית הכנסת על הנשים שלהן; שיעמום מקביל לשעמום הדתי והאינטלקטואלי שמשרה "עבודת האל" בבית הכנסת, ושאולי איננו לגמרי בלתי דומה לשיעמומו של פרנץ הילד בבית הכנסת.

מי היא, אפוא, החיה? בראש וראשונה היא, כמו כל החיות בסיפורי קפקא, דימוי עצמי של הסופר, כפי שניתן ללמוד לא רק מן המכתב למילנה, אלא גם מעשרות הקרנות אחרות של העצמי בכתבי קפקא, ביומניו ובמכתביו. קפקא היה גבר גבוה, בעל הדרת פנים וקומה, מחויט למשעי, מקפיד על קמט המכנסיים ועל הפסוקת שבבלורית השופעת. אבל הוא ראה עצמו מכוער ודוחה, והתייחס, ביחוד לרזון גופו, כאילו היה בו פגם של כיעור; עם זאת, לא יכול היה להתעלם מהעוררות המינית שהשרה על נשים מסוגים שונים. הוא למד על כך מן ההרפתקאות השונות שהיו לו החל בשהייה בבית הנופש בצוקרמאנדל (1905), שבו הביאה אותו אשה שוויצרית בוגרת עלומת שם בסוד המיניות הנשית הבשלה, עבור לחיזורים מחיזורים שונים אחרי נערות בשלות למחצה, וכלה ביחסי המין עם גרטה בלוך, ידידתה ושליחתה של פליצה באואר, שהרתה לקפקא ואף ילדה את ילדו. כל זה, מבלי לדבר על אירוסיו וקשריו המתמשכים על שלוש או ארבע נשים (פליצה, יולי ווריזק, מילנה, דורה).

אולם באורח מוזר, המודעות הזאת ל"קסמו" לא מיתנה את השלילה שבדימוי העצמי של הסופר אלא החריפה אותה, והקנתה לה ממד של "זוהמה" (השוחה המזוהמת במכתב למילנה, שהיא, כאמור, מזוהמת רק בגלל החיה המסתתרת בה) או של נאשמות. קפקא קבע ב"המשפט", שהאנשים הנאשמים בחטא נעשים "מושכים", וכיוון שלא אשמתם כשלעצמה וגם לא העונש הצפוי להם הם העושים אותם כך, הרי זו חייבת להיות עצם העובדה שהאשמה הועלתה כנגדם, וכך, בהיפוך הגיוני: עצם העובדה שמאן דהוא מושך מעמידה אותו במצב של מי שהועלתה או תועלה כנגדו האשמה כבדה. ואכן, הן יוזף ק. ב"המשפט" והן ק. ב"הטירה", אנשים נאשמים ומפירי גבולות, זוכים להיענות מינית מפתיעה של מזכירות, משרתות, נערות בית מרזח, נערות עיר ונערות כפר, כגון לני ב"המשפט" ופרידה ואולגה ב"הטירה", והיענות זו נובעת מהיותם מסומנים כאשמים או כמי שנמצאים במקום שהכניסה אליו אסורה עליהם. הם זרים; הם אולי אבודים; ולכן הם מושכים.

במכתבו למילנה הקרין קפקא את העצמי שלו כמי שמצוי במקום אשר לא יכירנו, וכאיש "אבוד", הזוכה תוך כך להיענות שאינו ראוי לה. כי מה היא הנחת ה"פנים" של חיית היער חדת הזרבובית בתוך "ידה" המיטיבה והמענגת של האשה המופלאה, אם לא אותו דבר שחווה ק. "כשהלך לאיבוד" במשך שעות בתוך "גופה הקטן" של פרידה נערת הפונדק, חש שהוא נודד למקום זר שממנו אולי לא יוכל לחזור, ועם זאת מצא את עצמו במקום "מקסים עד טירוף", שממנו בכל זאת חייב היה להינתק?

אבל הדימוי של החיה מכה גלי משמעות הרחק מעבר למרכזו: העצמי הקפקאי. הוא מייצג את העצמי ובה בעת הוא גם הגוף היהודי ה"אותנטי", הגיטואי, דובר היידיש, ואשר שכן, לטענתו של קפקא, גם בסתר בגדי ההדר של היהודים המתבוללים ועורר בהם פחד, שהסווה את עצמו במסיכה של בוז (ראו ההרצאה על היידיש מחורף 1912); אותו גוף יהודי שהקסים ודחה חליפות גם את קפקא עצמו בהופיעו עוטה קפטן חסידי ובפיאות וזקן מודבקים על בימת ה"סאבוי" במחזות גולדפאדן ולטיינר. היה זה, בין השאר, גופו של יצחק לוי, הפרוטז'ה התיאטראלי, שכלפיו חש קפקא תערובת של משיכה הומו-ארוטית עם פחד מן הכינים העלולות לקפוץ משיער ראשו לשיערו שלו, המסורק בקפידה כה רבה. רק כשאנו עומדים על הרחבה זו של משמעות הדימוי נעשה הסיפור הקטן נהיר. הוא שופך אור לא רק על היחסים הדו-משמעיים בין היהודי המערבי ליהודי ה"גיטואי" המזרחי, אלא, כאמור, מאפשר לקפקא לזהות איזו "יהודיות" עקרונית, שאינה קשורה כלל לא בתרבות ולא במצוות ובעולם בית הכנסת, אלא היא תחובה עמוק בתוך הגוף וההווייה הקיומית הראשונית.

הסיפור קובע שהנסיונות של היהדות לגרש מתוכה את ה"יהודיות" - בכל הדורות, ובוודאי בדורות האחרונים - עלה, עולה ויעלה בתוהו. ה"יהודיות" קדמה ליהדות (כשם שהחיה שכנה במבנה לפני שזה נעשה לבית כנסת) והיא תשרוד אחריה. היא "עצם הדבר" היהודי, שהעסיק את קפקא יותר ויותר במהלך חייו הקצרים. פחדנותה של החיה אוצרת בתוכה ניסיון היסטורי, שיש בו גם משום הבנת העתיד. היא "יודעת" משהו שיהודי בית הכנסת שכחו או לא ידעו מעולם, ומשום כך לא יהיו מוכנים לעתיד ההולך וקרב אליהם במהירות. קפקא ראה את העתיד הזה ברחובות פראג, על דפי ה"וונקוב", ברצח ראתנאו, ב"סצסיו יודאיקה" של בליהר. אחרי התפוררותה של הקיסרות העל-לאומית שבה נולד, והתפרקותה למדינות לאום קטנות יותר או פחות, נעשה העתיד הזה קרוב מאוד, ואולי גם בלתי נמנע. באופן מפתיע אך גם לא לגמרי מפתיע, דווקא הנשים קלות הדעת הן אולי היודעות משהו על העתיד הזה, או החשות בו כלשהו, ומכאן בהלתן מן החיה. אבל העתיד אינו יכול לשנות את החיה.

גם הציונות לא תשנה אותה, משום שהיא קדמה גם לה ותיוותר גם אחריה. אם הצליחה המציאות הארץ-ישראלית לעצב "חיה ציונית" זקופה, אתלטית בעלת חוטם ישר, הרי היא היתה שונה לחלוטין, שוני ביולוגי, מ"החיה היהודית", כפי שראה אותה קפקא. מכל מקום, זו האחרונה תישאר תמיד נאמנה לפחדנותה ולכיעורה, תשכון בחור שבקיר, תסתתר, ועם זאת תהיה תמיד דרוכה, מוכנה לנוס, מסוגלת לדילוגים הנועזים ביותר - חיה "זקנה מאוד בעצם", יצור סיזיפי פרה-היסטורי, שאינו יכול לחדול מן הריצה חסרת השחר על גבי מסלול ברוחב "שתי אצבעות", הנפסק באמצע, והמחייב את הרץ על גביו להתהפך לאחוריו במין "סאלטה מורטאלה", כדי שיוכל להמשיך לרוץ עד לקצהו האחר של המסלול. לגבי קפקא, אין יהודיות אותנטית אחרת.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו