בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

זכרו של הרועה הזקן נהפך לרוח רפאים רעה

האם ייתכן שהטראומה של סברה ושתילה, שנחשפה בסרט "ואלס עם באשיר", משמשת מחסה לטראומות אחרות, החבויות עדיין במסתרי התודעה הישראלית?

תגובות

בסוף יוני 2006 התפרסמה בעיתון "הארץ" ידיעה על 52 גופות של חיילים מצרים שנורו על ידי חיילי צה"ל ב-1967 ונחשפו בקבר אחים בראס סודר. שנים לפני כן, סמוך לתום המלחמה, שמע הבימאי רם לוי את סיפור רצח השבויים מפי חבריו ליחידת הצנחנים שבה שירת. הוא ריאיין חיילים שהיו במקום, העיד על הממצאים במצ"ח וכתוצאה מכך סולק מיחידתו והועבר ליחידת צנחנים אחרת. אבל המקרה לא הניח לו, וכמעט שלושים שנה לאחר מכן, ב-2000, ביים מיני-סדרה ושמה "רצח מצלמים", שבה סיפר את הסיפור במלואו, מלווה בעדות של אחד החיילים. הסיפור לא עורר שום הד, ושקע שוב בתהום הנשייה הקולקטיווי.

פקודת חיפוש באינטרנט לשלוש המלים "טבח ראס סודר" מעלה את הצירופים "כלי מטבח" ו"הטבח הפלוגתי". החלפת המלה טבח במלה "טיהור" מובילה לתוצאות שונות, ביניהן אינפורמציה מאתר דובר צה"ל: "בבוקר ה-9 ביוני הונחת כוח במסוקים בראס סודר, והשתלט על המקום ובהמשך חברו אליו כוחות מאוגדה 31. כוחות אוגדה 84 חברו באזור אסמאעיליה, וכוחות שיצאו משארם אל שיח' טיהרו במשך ה-8 וה-9 ביוני את חוף מפרץ סואץ. בכך הושלמה ההשתלטות על חצי האי סיני".

יש אירועים קשים שההיסטוריה שלנו מחקה. יש אירועים שהקולנוע, הספרות והתיאטרון דיברו עליהם במישרין אך איש לא שמע מה אמרו, ויש אירועים שנשכחו ונמחקו אך לא נעלמו והם נחבאים בין שורות הספרות ובתוך התמונות הקולנועיות ומחכים להיחשף, להתגלות מחדש.

בסרטו של ארי פולמן "ואלס עם באשיר", במהלך הטבח בסברה ושתילה, מועלים נשים, זקנים וילדים פלסטינים אל משאית שתיקח אותם ממחנה הפליטים אל יעד לא ידוע. חיילים עומדים מסביב, נורות יריות, אשה מתקשה לטפס ומישהו עוזר לה, ולפני שהתמונה נחתכת נחקק בה עוד מבט אחרון של ילד קטן, שידיו מורמות ונאחזות בסורגי המשאית. זה ילד מצויר, לא ממשי, והוא מורכב מעדות מאוחרת של מי שעמד בצד וצפה באירוע. משום כך קל לנתק אותו מהמקום שהוא נמצא בו ולהצמיד אותו לממשויות אחרות במקומות אחרים, למשל, לגטו ורשה, לילד שידיו מורמות. ואכן, ההשוואה המתבקשת עולה בהמשך הסרט במפורש.

ובכל זאת, הזיכרון המודחק מתעקש לראות צללית אחרת, נוספת, מעבר לצלליות של שני הילדים הללו מסברה ושתילה ומגטו ורשה: אותן עיני ילד מפוחדות, זועמות, אותה משאית, אותה שיירת פליטים, אותם חיילים מסביב, אותה זווית של המצלמה הניצבת ממרחק, מתבוננת בהמון ההולך ומתקרב אליה, ואותו לוחם ישראלי שעומד מן הצד, נרעש, מזועזע, אך לא עושה דבר. זה קרה בסיפורו של ס' יזהר "חירבת חיזעה", המתאר גירוש תושבים מכפר ערבי ב-1948, ובסרטו של רם לוי שנעשה על פיו.

"ואלס עם באשיר" נראה כאילו הוא משחזר אותה סצינה, עם אותם גיבורים ואותן זוויות צילום. סרטו של פולמן הואשם בכך שהוא מטפל באירוע שקל יחסית לעסוק בו - רצח מוסלמים בידי נוצרים - והאנימציה המרחיקה את המסופר מן המציאות מקילה עוד יותר על כך. אך האם ייתכן שחשיבות הסרט אינה רק בחשיפת הטבח של סברה ושתילה, אלא בשימוש שהסרט עושה באותו טבח כדי לייצג סוגי טבח ועוולה אחרים, שאנחנו ביצענו, שאחרים ביצעו? האם ייתכן שבמקרה זה, כמו במקרים אחרים שפרויד דיבר עליהם, הטראומה האחת, זו שנחשפה, משמשת מחסה מפני טראומות אחרות, החבויות עדיין במסתרי התודעה? והאם ייתכן שאותן טראומות של האשמים ושל העומדים מן הצד מוחבאות ביצירות רבות נוספות בתוך הסבך הפתלתל של זכרונות שואה ומלחמה?

אירוע אחד, שאירע ב-1948, יכול לשמש לכך דוגמה. בסרטו של עמוס גיתאי "קדמה" מגיעה קבוצה של פליטים ניצולי שואה לארץ ישראל ומובלת ישירות מהאונייה אל קרב פריצת הדרך לירושלים. בראיון פרטי העיד גיתאי כי השתמש בלטרון כנקודת מוצא לסיפור העלילה שלו. הוא אף העניק לסרט את השם "לטרון" לפני ששינה אותו לשמו הנוכחי. ובכל זאת, בעוד פרטים בסרט מזכירים את קרב לטרון, פרטים אחרים אינם תואמים אותו: קרב לטרון ההיסטורי התרחש על גבעה שבראשה ניצב מבנה המשטרה הבריטית, ואילו בסרטו של גיתאי נערך הקרב על גבעה שבראשה מבנה כפרי, מוקף עצים וגדרות אבן; הקרב ההיסטורי התרחש מול חיילי הלגיון הירדני ואילו בסרט הוא מתרחש מול לוחמים בלתי מזוהים, ספק פלסטינים. כדי לזהות את הלוחמים הללו עוצרים החיילים ערבי שברח מכפרו, עם חמורו ומיטלטליו, ומנסים לתחקר אותו. בקרב בלטרון, הכפרים למרגלות הגבעה התרוקנו עוד לפני כן.

הפרטים הללו, שאינם תואמים את קרב לטרון, תואמים יותר קרב אחר: זה הקרב על דיר יאסין. שם, כמו בסרטו של גיתאי, התקדמו הלוחמים הישראלים אל בית בראש הגבעה, וממנו נורתה עליהם אש, ושם ניסו לזהות היכן מסתתרים לוחמים זרים, בעיקר עיראקים. גם תחושת האשמה המתגלה בסרט הולמת את הקרב בדיר יאסין. יותר מכל מתייחסים לקרב ולהרג שהתרחש במהלכו דבריו של הערבי שאותו מתחקרים הלוחמים: "הם ברחו כששמעו מה היהודים עושים". דברים אלה מבטאים את ההנחה שבריחת הערבים במהלך המלחמה היתה תוצאה של השמועות על הטבח בדיר יאסין.

מה שהתרחש במהלכו של קרב דיר יאסין זיעזע את היישוב באותם ימים, הוקע על ידי מוסדותיו, הפך זיכרון כאוב של שני העמים ובכל זאת כמעט שאינו נזכר בספרות, בקולנוע או ביצירה האמנותית. ובכל זאת הוא קיים שם בעקיפין. בספרו של עמוס קינן "בלוק 23", העוסק באירועי השואה שאירעה בעבר ובשואה דמיונית המתרחשת בעתיד, מופיעים שני קטעים הקשורים בסיפור הל"ה, סיפורה של המחלקה שיצאה לסייע לגוש עציון הנצור ב-1948 וכל אנשיה נהרגו.

הקטע הראשון מתייחס אליו במפורש: "פעם, באחד מימי פברואר הקרים, נשלחנו, מחלקה של שלושים איש, להחיש תגבורת ליישוב נצור בהרים. סמוך לשעה שתיים אחרי חצות גילו הגששים שצעדו בראש רועה ערבי זקן ישן תחת כיפת סלע. הרועה התעורר בבהלה אך אנו נבהלנו לא פחות... השארנו אותו בחיים והמשכנו להתקדם אל עבר היישוב הנצור. הרועה הזעיק את אנשי הכנופיות ששרצו בהרים מסביב. לפנות בוקר הוקפה המחלקה, ואיש מאנשיה לא נותר בחיים".

הקטע השני מופיע במקום אחר ועוסק באירוע אחר: "שוב פרצה אחת המלחמות. הפעם הזאת החלטנו שלא לחזור על אותה שגיאה אומללה עם הרועה הזקן. כאשר מצאנו אותו ישן תחת כיפת סלע, הוצאנו אותו להורג. באותה מלחמה ניצחנו, אך את זכרו של הרועה הזקן לא הצלחנו למחות מלבנו. הוא הפך לרוח רפאים רעה, המתגוררת בבארות עזובות, בשדות קוצים, בחורבות. ילדים שתעו בדרכם או מטורפים שברחו מבתי החולים נופלים לתוך הבארות שאיווה לו למשכן ואינם חוזרים משם". צירוף שני הקטעים מעלה את הפרדוקס של הקיום הישראלי-יהודי שבו עוסק קינן בכל ספריו: חוסר הרצון להיות קורבן, חוסר האפשרות לקבל את תפקיד התוקפן וחוסר המוצא של מי שמוצא עצמו בין שתי אפשרויות אלה.

מדוע בוחר קינן בסיפור הל"ה ולא בסיפור הקרב של דיר יאסין שבו השתתף בעצמו? מדוע לאורך כל הפרק, פעולות המספר בתנועת הלח"י מדווחות בגוף ראשון ומתייחסות לאירועים ביוגרפיים אמיתיים שנעדר מהם אחד האירועים הביוגרפים המכוננים ביותר בחייו של הסופר? מדוע הוא בוחר להדגים את מצוקת גיבוריו ומצוקתו בסיפור קולקטיווי במקום בסיפור אישי, בסיפור מיתי (על הרועה הערבי שהסגיר את המחלקה) במקום בסיפור אמיתי, בסיפור של הישראלים כקורבן של תוקפים ערבים ולא בסיפורם של הישראלים כלוחמים פעילים?

התשובה לכך תתאים גם ל"וואלס עם באשיר" ול"קדמה": הקרבות שנשכחו לא נעלמו, כי אם פשוט "התחפשו" בתוך הסיפורים האחרים והם מהלכים בין הנראטיווים והאירועים הגלויים, מבצבצים מתוכם מבלי שנשים לב אליהם, ובתוך כך מצביעים על השבר העמוק בתודעה הישראלית, השבר של הקורבן המסתיר מאחוריו את הטראומה של התוקפן.

בראיון שערכתי עם הסופר, עמוס קינן, לצורך כתיבת הביוגרפיה שלו בספר "על דעת עצמו" גיליתי שלמעשה לא נפצע בתחילת ההתקפה על דיר יאסין, כפי שזכר וכפי שסיפר במשך שנים, אלא השתתף במשך שעתיים לפחות בקרב שבמהלכו פוצץ בתים ואף ירה ואולי גם הרג אשה ערבייה.

דמות האשה הזאת, שנמחקה כליל מזיכרונו, חוזרת ומופיעה למעשה בכל ספריו, ובמקרים רבים מלווה בפרטים מתוך אותו סיפור של הל"ה: הרועה השבוי, הבארות העזובות, רוח הרפאים. היא שוכבת על הארץ, מתבוססת בדמה ורוחה רודפת את הגיבור לאורך הספר בתחנה. היא מופיעה בספר "בדרך לעין חרוד" בדמותה של "פאטמה היורדת אל הבאר" שבה נזכר המספר ומיד מתעשת: "אבל אין עוד פאטמה, אין עוד צאן, אין באר ואין אבן על פי הבאר", היא שוקעת בבוץ, רעולה בצעיף שחור בספר "בלוק 23" ובסופו של דבר מתגלה ב"בדרך לעין חרוד", כשהגיבורים המחכים לשבוי ערבי שיביא להם ציוד ואוכל מגלים במקומו אשה.

קריאה נוספת בשני הקטעים שצוטטו כאן מעלה את האפשרות שלא הרועה שנרצח על ידי לוחמי הל"ה המדומיינים, אלא האשה שנהרגה בדיר יאסין היא שנהפכה "לרוח רפאים רעה, המתגוררת בבארות עזובות, בשדות קוצים, בחורבות", ובגלל אשה זו ולא בגלל הרועה "ילדים שתעו בדרכם או מטורפים שברחו מבתי החולים נופלים לתוך הבארות". האין זו אותה רוח רפאים רעה שעדיין פועלת במסתרי התודעה של החברה הישראלית, חבויה מעבר למלים הספרותיות, מעבר לתמונות הקולנועיות, מחפשת תיקון וכפרה, מחפשת דרך להיכנס אל תוך הנראטיב הציוני המורכב ועמוס הסתירות ומסתתרת גם מאחורי הסיפור הגלוי בסרט "ואלס עם באשיר"?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו