בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המבוגר האחראי

ביוגרפיה חדשה של פרנקלין דלאנו רוזוולט מציירת אותו כטיפוס רדיקלי, שלמען מטרות כמו צדק וחירות לא חשש לבגוד בעקרונותיו או במעמדו

תגובות

Traitor to His Class: The Privileged Life and Radical Presidency of Franklin Delano Roosevelt H.W. Brands, Doubleday, 896 pp. 35$

ערב השבעתו של הנשיא החדש, ברק אובמה, סיפרו עיתונאים כי הנשיא המיועד מעיין בביוגרפיות של כמה מקודמיו, שישמשו לו מורי דרך לקשיים שעומדים לפניו. בסופו של דבר, היו כולם תמימי דעים, כי יותר מכל עיניינו את אובמה דרכו ופועלו של פרנקלין דלאנו רוזוולט. לא קשה להצביע על הדמיון בנקודת המוצא של שני הנשיאים, שנבחרו לתפקידם בתקופה של אובדן דרך. רוזוולט מופיע במקום של כבוד בכל רשימה המונה את הנשיאים החשובים בתולדות ארצות הברית, לצדם של ואשינגטון, ג'פרסון, ג'קסון ולינקולן (שבימים אלה חוגגים בארצות הברית את יום הולדתו ה-200, בפרץ של ביוגרפיות חדשות).

אך לא מעט מן המציבים את רוזוולט בגלריה נכבדה זו לא יהססו לייחס לו מיני מניעים וכוונות שיבדילו בינו לבין לינקולן "הצדיק". לינקולן היה המאחד הגדול, ולמצער כך הוא נתפש ומתואר במיתולוגיה האמריקאית. רוזוולט הוא נשיא שהצעיד את עמו וארצו לגדולה, אך הותיר אחריו רבים המתנגדים למהפכה הדרמטית שחולל בארצו פנימה ובמעמדה ובתפקידה של ארצות הברית בקהילת העמים.

הוא נבחר לנשיאות - בשל נסיבות היסטוריות מיוחדות - ארבע פעמים, יותר מכל נשיא אחר לפניו, והוליך את ארצו אל הניצחון הגדול במלחמת העולם השנייה. אחריו, האפשרות של בדלנות אמריקאית אינה קיימת עוד. הוא דחק את המדיניות הזאת אל ההיסטוריה והציב גשרים יציבים בין ארצות הברית לשאר חלקי העולם. להיות אמריקאי מבחינתו של .- F.D.R כך בראשי תיבות אלו זוכרים אותו כולם - היה להתנהל בעולם כמבוגר אחראי, שהשכינה או אולי ההיסטוריה הפקידה אותו על ביטחונו ושלומו של העולם.

עוד הוא ייזכר - והדבר מודגש מאוד בימים אלה - כנשיא שהגיע לכס הנשיאות בימים של משבר כלכלי איום ונורא. עוני, שיתוק וייאוש אכלו בכל פינה, והמוצא לא נראה באופק. הבנקים כשלו והתעשייה קרסה.

וכך ביום חורף של 1933, כדרכם של האמריקאים בענייני השבעות של נשיאים, ניצב על הבמה בקפיטול נשיא משותק בשתי רגליו בשל מחלת פוליו שתקפה אותו בהיותו כבן 40, וקרא לאמריקאים לבטוח בעתידם ולשאוב כוחות מעברם המפואר: "הדבר היחיד שאנחנו צריכים לפחד מפניו הוא הפחד עצמו" - אחד מאותם משפטים המוצאים את דרכם מיד ללקסיקונים ולקובצי הנאומים הגדולים. לרבים, למיליונים, זו נשמעה והתפרשה כאמירה ריקה מתוכן.

לוותר על היד הנעלמה

כבר בימי נשיאותו הראשונים הוכיח רוזוולט לאזרחי ארצות הברית כי אכן בחרו איש יחיד ומיוחד להוציאם מצרתם הגדולה. הוא היה נמרץ, ערני ובעיקר פעלתן. הוא לא שיחת זמן רב על הרהורים ודיונים על המשבר וניגש מיד למלאכה. הוא העז להתערב בפעולתם של הבנקים הגדולים, הוא התעלם משיקולים מפלגתיים ומינה לתפקידי מפתח אנשים משתי המפלגות ועשה מה ששום נשיא לפניו לא העז לעשות. הוא גילה ברבים את כוונתו להרחיב מאוד את מסכת סמכויותיה והתערבותה של הממשלה המרכזית. תוך זמן קצר הציע לארצו מסכת חדשה של יחסים בין המדינה לאזרחיה - ה"ניו דיל" הנודע - שעד היום מתווכחים ההיסטוריונים על מהותו והשפעתו על ההיסטוריה של ארצות הברית.

רוזוולט ואנשיו לא היססו להתערב ישירות בכלכלת ארצם ולא הסתירו את דעתם, כי בשעה קשה של המשק והתעשייה אין לסמוך על חוקיו הקדושים של המשק ועל "היד הנעלמה" שתסדיר את הכל. ממשלו חוקק, ממשלו יזם מפעלים ועבודות ציבוריות בקנה מידה רחב, שלא נודע קודם לכן. הוא גייס אלפים לעבודות ייעור וסלילת דרכים, וכשנודע לאנשי הממשל שאלפי משכילים, אינטלקטואלים וסופרים נפלטו משוק העבודה, לא היסס לרתום גם אותם למפעלי תרבות מגויסים. המדריכים לערים הגדולות שכתבו כמה מן העיתונאים והסופרים המובטלים ביוזמת הממשל נחשבים עד היום ליצירות מופת.

להט גדול של תיקון ורפורמה ותחושה של ימי חירום ליוו את העשייה הזאת, והתלוותה אליה גם נימה של זעם קדוש: זעם על השיטה ועל הקפיטליזם החמדני, על העשירים שאינם חושבים על העניים. בעיני רבים נחשב רוזוולט למין פופוליסט-סוציאליסט אמריקאי הנאחז בשעת המשבר כדי לרסק את כל אבני היסוד של השקפת העולם האמריקאית.

בשלביה הראשונים הראתה ה"ניו דיל" של הנשיא סימני הצלחה לא מבוטלים, שהחזירו את האור והתקווה לעיניים. ועם זאת, לקראת סיום תקופת כהונתו הראשונה, התברר יותר ויותר כי המשבר הכלכלי לא נעקר מן השורש. לו, לשיטותיו ולמה שהצטייר כהרחבה לא לגיטימית ואנטי-אמריקאית של חלוקת הסמכויות המסורתית, קמו מתנגדים ויריבים לא מעטים. בית המשפט העליון התייצב מולו, ורבים גרסו כי ימי כהונתו ההירואיים של רוזוולט קרבים לקצם.

מי ידע מה?

המשבר הכלכלי הרים שוב את ראשו, אך גם הדיקטטורים של היבשת הישנה. כשנשבע לשרת את עמו בתפקיד הנשיא לא העלה רוזוולט כלל על דעתו את האפשרות שאת רוב מרצו ועניינו יצטרך לייחד לענייני החוץ של ארצו. אבל כבר בשלבים מוקדמים של "התחשרות העבים" מעל יבשת אירופה הוא הבין כי העולם מתקרב למלחמה שיש להתכונן אליה. בעייתו הגדולה היתה כיצד לשכנע את בני עמו המתבדלים, המסתגרים בפינתם מעבר לאוקיינוס, כי הפעם לא יהיה מנוס מלצאת למלחמה. אם לא יתכוננו אליה כראוי, היא תסחף אותם אליה לא מוכנים, וסופם - כליה.

רוזוולט נדרש לכל הכישורים הפוליטיים שלו כדי להוליך את עמו אל המלחמה. הוא לא היסס להתייצב לצד בעלות הברית ולא הסתיר את סלידתו מהיטלר ומבעלי בריתו. עמידה זו לוותה במעשים שלא היה צריך דמיון רב כדי לפרשם כפעולות שאינן מתיישבות עם הצהרות הנייטרליות הפומבית. ועם זאת רוזוולט הרי הבטיח לבני עמו כי בניגוד למה שקרה במלחמת העולם הראשונה, עתה, כשתפרוץ מלחמה חדשה באירופה בין בני אור לבני חושך, לא ישלח הנשיא ולו חייל אמריקאי אחד להילחם את מלחמות היבשת הישנה והחולה.

כל אם אמריקאית, אמר הנשיא, יכולה להירגע. בנה לא יישלח לאירופה, אמר ושב והכריז; ועם זאת עשה כל דבר כדי לקרב את ארצו ואת חייליו לצדן של בריטניה וצרפת וכל הלוחמים בפאשיזם ובנאציזם.

ההמשך ידוע. ב-7 בדצמבר 1941 תקפו כוחות יפאן את בסיס הצי האמריקאי בפרל הרבור וגרמו לו נזקים רבים וקשים, חומריים ואנושיים. ארצות הברית נגררה, כביכול, אל המלחמה. והמסכת הושלמה כאשר היטלר, כעבור ימים אחדים, הכריז בעצמו מלחמה על ארצות הברית.

לכאורה, רוזוולט לא הפר את הבטחתו לאמהות. הוא שלח את בניהן לשדות הקרב במעשה של הגנה עצמית. אך, כאמור, הוא היה נשיא שעורר מחלוקת. מאז ועד היום לא הסתלקו לגמרי הטענות שהנשיא ידע ממקורות מודיעין כי יפאן אכן מתכננת לתקוף בפרל הרבור, ולא עשה דבר לצמצם את הנזק והאסון. הוא גרר אותנו למלחמה בעורמה, הם אומרים ומסתייעים בהצהרה מחשידה של הנשיא שנישאה ימים אחדים לפני המתקפה האכזרית: רוזוולט, כמו ראשי הצבא כולם, ידעו ממקורות מודיעין חסויים מאוד ומתשדורות שפוצחו, כי ליפאן יש אכן כוונות תוקפניות כלפי ארצות הברית, וכי היא גמרה אומר להדוף בכוח את ניסיונה של ארצות הברית לסכל את כוונות ההתפשטות שלה.

עם זאת, ההתקפה בפרל הרבור הפתיעה את רוזוולט כשם שהפתיעה את ראשי הצבא. כאשר דיבר על חששות מפני מתקפה יפאנית, התכוון בעיקר לתקיפה בפיליפינים. אך, כאמור, בחוגים רבים בארצו לא עורר הנשיא אמון. בעיני רבים הוא נחשב לבוגד שחצה את הקווים: מי שמוכן לפגוע בחירותם של הבנקאים, ודאי גם לא יהסס לגרור את ארצו בדרכי עורמה אל המלחמה.

צ'רצ'יל מאושר

מלחמת העולם השנייה היתה שעתה הגדולה של ארצות הברית. מספרים על וינסטון צ'רצ'יל, כי כששמע במעונו הרשמי, בשעת לילה מאוחרת, שיפאן תקפה את ארצות הברית בפרל הרבור, הוא פרץ בשאגות שמחה. הוא ידע כי מעתה ואילך יוסר מעל כתפיו הכבוד המפוקפק של מנהיג העולם החופשי. האיש על כיסא הגלגלים יישא את נטל המלחמה: הוא ינהיג, הוא יוליך, והוא יספק לכולם את הדרוש כדי להילחם במכונת המלחמה הנאצית. סופה של המלחמה עדיין לא נראה באופק, אך עתה גברו מאוד הסיכויים שהיא לא תסתיים בניצחונם של כוחות האופל.

רוזוולט אכן הנהיג. הוא שיכנע את האמריקאים להתגייס למאמץ ולהכיר בחובה שההיסטוריה הטילה עליהם, והוא הצליח להרגיע את סטלין האיום והרוגז, כי בסופו של דבר תיפתח החזית השנייה, וכוחות בעלות הברית יפלשו לאירופה ויסירו מעליו משהו מעולה של המלחמה בהיטלר. ובינתיים הוא הפיח חיים בתעשייה האמריקאית. פסי הייצור, שחדלו לייצר מכוניות, החלו לייצר טנקים וג'יפים. מטוסי קרב, אוניות קרב וכל מה שדרוש לניהול המלחמה יצאו מן המפעלים באמריקה והגיעו לכל מקום שחיילי בעלות הברית לחמו בהם. מה שלא הצליח לעשות ה"ניו דיל", עשתה המלחמה. המשק האמריקאי שב לחיים והפגין כוחות ויכולות, שגם המעריצים הגדולים שלו לא העלו בדעתם כי הם מצויים בו.

הנדרשים לגלות סימנים של התערבות שמיימית ואותות גורל במהלך השגרתי של ההיסטוריה לא יהססו להידרש לניסוחים פואטיים ויאמרו, כי רוזוולט מסר את נפשו במערכות ארצו. ואכן, האיש שכל ימיו עשה מאמצים שגבו כוחות כבירים והסבו לו כאבים רבים, ובלבד שלא יראו נתיניו את מגבלותיו הגופניות, נשחק ממאמץ המלחמה וכוחו תש. זמן מה לאחר שנבחר לכהונת נשיאות רביעית, וחודשים מעטים לפני הניצחון הגדול על גרמניה ובעלות בריתה, מת והוריש את כיסאו לעוד נשיא גדול ולא צפוי, הארי ס' טרומן. אבל זה, כמו שאומרים, כבר סיפור אחר.

וצדק לכל

קשה לומר על הביוגרפיה החדשה של רוזוולט שכתב ה"וו ברנדס - מחברה של ביוגרפיה עתירת שבחים על אנדרו ג'קסון, נשיא רב השפעה אחר - שהיא מחדשת ומגלה פרטים נסתרים. הסיפור כבר סופר, ולא פעם אחת, וגם המחלוקות, כאמור, נותרו בעינן. מה אם כך הופך את ספרו של ברנדס ליצירה רבת רושם ועניין? יתרונה הגדול הוא בממד הפרשנות שבה. ברנדס דוחה גישה מקובלת למדי, המתארת את פרנקלין דלאנו רוזוולט כמין זיקית פוליטית, כאדם חסר אידיאולוגיה מגובשת, שנע מעמדה לעמדה ומתיאוריה לתיאוריה, ובלבד שיהדק את אחיזתו בשלטון. הנשיא, הם אומרים ומעטים חולקים עליהם, היה פוליטיקאי רב עורמה ויכולת, שכל חייו תימרן והילך בין הטיפות, ומעולם לא הזדהה עם השקפת עולם זו או אחרת.

ברנדס מכיר טענות אלה ואף אינו מסתיר את היסוסיו המאוחרים של רוזוולט עצמו בנוגע ל"ניו דיל", מהותו ותכליתו. ועם זאת, כבר בכותרת המשנה לספרו הוא רומז על עיקר פרשנותו: רוזוולט היה טיפוס יוצא דופן ונשיא רדיקלי שביקש לחולל מהפכות בארצו - ואף הצליח בכך לא מעט. טווח המעשה הרדיקלי היה רחב מאוד: ממהפכה בתפישה החברתית-מעמדית, דרך מהפכה בתפישת מהות הנשיאות ועד לתפישה רדיקלית של מהות הדמוקרטיה.

הדרמה גדולה ומסעירה דווקא משום שפרנקלין דלאנו רוזוולט היה האיש האחרון שציפו ממנו לחולל מהפכה רדיקלית. רוזוולט, בן למשפחה אריסטוקרטית בעלת שורשים, מעמד ומסורת, חצה את הקווים, נטש את מעמדו ודבק בעם. הוא לא ליווה את ה"ניו דיל" שלו בהצדקות וטיעונים מעמדיים וגם לא דיבר על צדק. יתר על כן, כשחש כי תש מעט כוחו של ה"ניו דיל" ומהפכנותו הידלדלה, לא היסס לסגת מעט מן הדרך החדשה. רק חודשים אחדים לפני מותו, כשהחל לתת את הדעת לעולם שאחרי המלחמה, ואולי משהבין שעתה ימיו קצרים, והוא נדרש לגבש ולנסח את מורשתו, לא היסס רוזוולט לומר דברים מפורשים וברורים על השקפת עולמו. מן המלחמה בהיטלר ובפאשיזם למד לקח שרק חיזק אותו בהשקפת עולמו הבסיסית: החרדים לשלום העולם, המבקשים למנוע עלייתם של רודנים החותרים למנוע מלחמות והרג - חייבים לדאוג לכינון עולם צודק. ועולם צודק, פירושו בעיקר עולם שחותר לשוויון, שמונע השתלטות של החזקים על החלשים, עולם שתפישת היסוד החלוקתית שלו שונה בתכלית השינוי מן הדימוי המקובל והמושרש של הקפיטליזם האמריקאי.

לכן את ימיו האחרונים ממש הקדיש רוזוולט חוץ מצורכי המלחמה ומיגורן של גרמניה ויפאן, גם לחקיקה סוציאלית מקפת ויסודית מאוד. חקיקה שתבטיח קיום של כבוד לכל, בריאות לכל והגנה מקסימלית מפני כוחות השוק הדורסניים. רוזוולט של החודשים האחרונים לחייו הוא סוציאל-דמוקרט לכל דבר ועניין, חוץ מן התווית שמעולם לא נדרשה לו.

קולה של אמא

פרנקלין דלאנו רוזוולט יצק דפוס חדש למוסד הנשיאות. דווקא הנשיא שמגבלות גופניות צימצמו מאוד את יכולותיו לפגוש את עמו פנים או פנים התקבע בזיכרון הלאומי כנשיא הראשון שהירבה לדבר אל עמו. בעידן שקדם לטלוויזיה הוא ידע לנצל את מלוא יכולותיו של הרדיו. ב"שיחות האח" המפורסמות שלו הגיע אל כל בית בארצות הברית ויצר את הרושם של בן שיח אינטימי הנועץ בבני עמו ומספר להם את הסודות והלבטים הכמוסים ביותר שלו. רוזוולט גם ניחן בחוש טבעי מופלא לנצל את העיתונות והתקשורת לצרכיו. הוא הקפיד לפגוש עיתונאים ולספר להם על הנעשה במדינה, כביכול לפי תומו, ובהרבה מאוד מקרים "שלא לציטוט", והוא הקסים.

ברנדס בפרשנותו מייחס משקל רב למוצא המשפחתי של רוזוולט: כאמור, עוצמתו של המעשה הרדיקלי, ה"מעמדי", שלו מודגשת על רקע השורשים האריסטוקרטיים מאוד של משפחתו. אך בתחום זה מחפש הביוגרף שלו גם מפתחות להבנת עוד חוליה מכרעת במכלול אישיותו של רוזוולט. ביוגרפים אחדים תיארו זאת כאומץ לב אישי שאינו יודע סייגים וגבולות, אחדים העדיפו לתאר את זה כמידה של ביטחון עצמי לא מצוי. ביטחון זה הוא שלא עצר את האיש מוכה השיתוק שאמר לעצמו כי דבר לא יעצור אותו בדרכו אל מוסד הנשיאות, ואמונה שמעולם לא התערערה, שאכן הוא יגיע למעמד הנכסף הזה. את הביטחון הזה, את אומץ הלב הזה, טוען ברנדס, נטעה בו אמו שהוא, בנה יחידה, נראה לה נזר הבריאה, שדבר לא יעצור אותו בדרכו. היא נטעה בו גאווה משפחתית ויוהרה אריסטוקרטית שאין להן גבולות. היא שנאה את הפוליטיקה ובזה לפוליטיקאים. העיסוק בעסקי ציבור נראה לה עניין היפה לפלבאים ולא לבן אצילים כבנה. היא סיפרה לו כל חייו שדבר לא יעצור אותו בדרכו, וכל ייעודו בחיים הוא לנהל חיים של ג'נטלמן באחוזתו, הרחק מעיני הציבור. והוא, כך כותב ברנדס, נטל ממנה את הביטחון העצמי, את אומץ הלב, כדי להתרחק ממנה, כדי לברוח מן האחוזה, כדי ללכת אל העם ולהיות מנהיגו. קוראי הביוגרפיה של ברנדס יתהו לא אחת במשך הקריאה על סוד קסמו של הנשיא הגדול. מה הופך נושא משרה ציבורית לאישיות היסטורית רבת השראה והשפעה. אחרי ככלות הכל, רוזוולט לא התברך בהשכלה רחבה, עולמו האינטלקטואלי היה צר, ואת שעות הפנאי המעטות שלו הקדיש לטיפול דקדקני באוסף הבולים שלו. הוא לא הירבה בשיחות עיון עמוקות, והספרייה שלו לא היתה גדולה. כשאירח, התפאר ביכולותיו המופלאות לרקוח מיני קוקטיילים ואילץ את מבקריו לטעום מהם ואף לשבחם באוזניו (צ'רצ'יל שהתרגל למשקאות "נקיים" יותר היה קורבן ידוע של מנהג זה.)

מדוע אפוא אנו עומדים על דעתנו, שרוזוולט היה נשיא "גדול", שראוי ליורשיו ללכת בדרכיו ולחקותו? אולי, אומר הביוגרף שלו, בגלל אותו משפט ששילב בנאום ההכתרה הראשון שלו, ותמיד חשבנו שהוא סתם משפט שנשמע טוב. לבני עמו המתמודדים עם אבטלה ומצוקה אמר רוזוולט, כי הדבר היחיד שיש לפחד מפניו הוא הפחד עצמו. פרנקלין דלנו רוזוולט עצמו לא פחד.

הפרופ' אלי שאלתיאל הוא היסטוריון ועורך סדרת "אפקים" בהוצאת עם עובד



פרנקלין דלנו רוזוולט משדר את wשיחות האחw. בן-שיח אינטימי


חיילים אמריקאיים בנחיתה בנורמנדי, יוני 1942. רוזוולט נדרש לכל הכישורים הפוליטיים כדי להוליך את עמו למלחמה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו