בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מגדל בבל של איש אחד

אלמוג בהר מאלץ את גיבוריו להתמודד לא רק עם הגעגוע ללשון שמעולם לא זכו לדבר בה, אלא עם הגעגוע לחיים מדומיינים

תגובות

אנא מן אל יהוד אלמוג בהר. הוצאת בבל, 293 עמ', 88 שקלים

אחת הקלישאות המביכות ביותר שמבקרי ספרות מקצועיים נוהגים להשתמש בהן היא זו המודה כי "הספר קשה לקריאה אבל שווה". המבוכה נובעת מכך שספר שאינו קריא הוא למעשה כמו עוגה שאינה לעיסה. מה עוזר שהחומרים שמהם היא נאפתה היו משובחים או שתנור האפייה נחשב לאחד הטובים שיש, או שאותו קונדיטור נודע בעבר בעוגות המפוארות שהוציא מתחת ידיו. בסופו של דבר, עוגה שנשרפה היא עוגה שנשרפה ושום הבטחה לטעם מיוחד שייוותר בעתיד בחלל הפה לא תסייע למעשה העיכול הבלתי אפשרי. אין זה כמובן מלמד שמדד הקריאות הוא היחיד שבו משתמשים כדי להעריך יצירה ספרותית ככזו, אלא שבעיני זהו תנאי שבלעדיו אין בעצם כניסה לתחום הספרות.

בשל אותה מבוכה אני מתקשה כעת למצוא את ההגדרה המדויקת לקובץ סיפוריו של אלמוג בהר, "אנא מן אל יהוד", שקריאתו אכן אינה קלה במובן הרגיל של המלה. פעמים רבות משפטיו כה סבוכים ועמוסי רבדים, עד שאי אפשר כמעט לקוראם. אולם כאן - להבדיל מאותם ספרים שנרמזו קודם - נדמה שקשיי הקריאה הם מעשה מכוון של כותב מוכשר. מעשה שבא לשרת את הרעיון המארגן של הספר ובעצמו בא להעביר בגוף הקוראים את תחושת הזרות שבועטת בקרב חלק לא קטן מהאנשים - אלה שלמרות שנולדו וגדלו בישראל, מעולם לא חשו כאן כבני בית.

ביטויה המרכזי של תחושה זו אצל גיבורי הספר הוא ריבוי הלשונות שמבלבל את שפתם. שפות העבר, שנדמה היה שכבר עברו מן העולם, קמות לתחייה ונלחמות זו בזו, וכולן יחד בשפה הרשמית המתחדשת ממעמקי הגרון על תודעתם. אבל לא רק הלשון חשה בלבול בקרבם. יש גם בלבול עדתי, אמוני ומגדרי, למשל במשפט: "ויחזקאל נזכר איך כשהיה ילד היה מחכה שנה שלמה שיבוא שוב פורים וילבש בגדי אשה... למה כל שנה אותה תחפושת שאלה אותו אמו והדמעות על לחייו, אמרה אפשר לחשוב כל השנה אתה מחופש ורק בפורים חוזר למלבושיך האמיתיים"; ובמקום אחר נשאל המספר אם הוא "רוצה להתלבש גוף אשה, גוף אם וללדת את עצמי... להיות חדיר". למעשה כל הזהויות שמרכיבות את גיבורי הסיפורים חיות בסתירה פנימית. סתירה שיוצרת דריכות ואי שקט שמובילים לתחושה מתמדת ובלתי נסבלת של חוסר שייכות.

באמצעות הטכניקה הזאת מצליח בהר להעביר לקוראים את תחושות המבוכה, התלישות וחוסר הביטחון שבהם לוקים גם גיבוריו. גם כשהקוראים מזהים את המלים, את דקדוקן הפנימי ואת מקורותיהן, הם עדיין לא משוכנעים שהבינו את האמור בהן עד תום, בגלל העומס. בדיוק כמו כל מהגרים שלעולם לא יחושו ביטחון מוחלט בשפתם החדשה, גם אם ילמדו אותה לפני ולפנים ולא יהיה בדל זרות באופן הגייתם.

העומס על כל רבדיו הוא אמצעי להעברת התחושה הנוגעת בקושי הבלתי נסבל של כל אדם להכיל בקרבו כל כך הרבה סתירות, כמו מגדל בבל של איש אחד. כקוראים איננו יכולים שלא לחוש במאבק שמתרחש בנפש הגיבורים שנקרעים בין העבר והלשונות הסותרים שמושכים אותם. ההתלבטות הבלתי פוסקת וחוסר היכולת להכריע מייצרים תשישות שלא פעם אוחזת גם בקוראים.

תינוק על הגג

הסיפור המרכזי, שנתן לקובץ את שמו, מדגים זאת היטב. אדם מהלך ברחובה של עיר, ובמקום שפתו הרגילה - העברית - מתחילה להיחלץ מגרונו שפה זרה, שונה: הערבית שבה דיבר סבו בעיראק, שפה שכיום נחשבת כשפת האויב. זה גורם לו לנסות להסתירה - כפי שעשו הוריו - אך הפעם הזאת, מעשה שדים, השפה הקדומה אינה מניחה לו להמשיך להחניקה והיא נחלצת מגרונו לחלל העולם כמעט בעל כורחו. שובן של השפות הקדומות אינה נחלתו הבלעדית, אלא נהפכת למחלה מידבקת שמכה בישראלים האחרים שמתחילים לדבר אף הם במבטא הדורות הקודמים. וכך, הלשונות שהושתקו לטובת יצירת עברית חדשה במדינה היהודית המתחדשת, פורצות לרחובות העיר ומאיימות על הלשון הצעירה והלכאורה מדכאת.

האיום אינו רק בעצם השפה, אלא גם בתוכנה. הלשון שהושתקה היא רק דוגמה לתפישת העולם של הגיבורים בדבר העבר שנרמס על ידי ההווה הישראלי.

לא בכדי בוחר גיבור הסיפור לזעוק בערבית "אנא מן אל יהוד" ולא "אנא מן אל ישראליון" (אני מהישראלים). בכך הוא חותר תחת עצם הלגיטימיות של המפעל הציוני שכל מטרתו היתה ליצור יהודי חדש, ישראלי, שונה ככל האפשר מזה הגלותי. בהקשר זה ברור כי הלשון רק משל היא.

בכנות ובאומץ מרשימים מאלץ בהר את גיבוריו להתמודד לא רק עם הגעגוע ללשון שמעולם לא זכו באמת לדבר בה, אלא גם עם ההבנה שלמעשה הם מתגעגעים לחיים שייתכן שהם מדומיינים לגמרי: "לפעמים אני מדמיין שהורי היו שניהם עולים כל לילה מלילות הקיץ בבגדד לישון על הגגות, למרות שאבי נולד הרחק משם באירופה. לעתים אני גם מדמיין את עצמי ישן על הגגות כתינוק, למרות שנולדתי כל-כולי בבית חולים בתל אביב".

דממת מוות

העובדה שהגעגוע הוא לעבר מדומיין לחלוטין לא מעלה ולא מורידה, כי התלישות שנוצרת בגללו היא אמיתית. וכך, החיבור בין עבר מדומיין להווה מנוכר מאלץ את הגיבורים לבחור בסופו של דבר בשתיקה. אלא שהבחירה באילמות - שחוזרת שוב ושוב לאורך הספר - היא מחיר כבד מדי לגיבוריו של בהר, שהמלים הן כל עולמם. השתיקה אינה נתפשת רק כתבוסה, אלא ממש ככליה. כמוות אכזרי במדבר. "אני לא מצאתי את מותי בירושלים, גם לא בעיר הולדתי, אני מת במדבר שביניהן, הרבה מדבר שתיקה".

המוות שבאילמות מודגם גם בעקרות הכתיבה של הגיבורים שמשתוקקים לכתוב אבל אינם מצליחים "להביא סיפור לידי גמר... ומאז הוא מנסה להוסיף ולכתוב ואינו מצליח, פותח פתיחות ואינו יודע כיצד להמשיכן... ובינתיים כל סיפוריו נולדים נפלים".

בהר מיטיב לתאר גם את מה שקורה באותה ארץ אחורית, שבה מתרכזות כל הלשונות המושתקות. במיוחד כשהללו במקום להתאחד אל מול ההגמוניה שמדכאת אותם, לשיטתן, מבכרות דווקא להילחם זו בזו, מתוך קנאות העבר. היידיש, למשל, משמשת כאן מושא ללעג במובן מסוים למרות שהגיבורים מכירים בכך שאף היא הושתקה ודוכאה לטובת העברית החדשה - בסיפור הטוב ביותר בקובץ, "אמירה בת סלימה", מסופר על הסב ששלח את אבי המספר ללמוד יידיש ב-1948 אצל פליטים מפולין, כי "לא האמין שהעברית תהיה שפת הארץ הזאת ורצה להבטיח את עתידו של אבי. שנים צחקנו על היידיש של אבא ועל הבדיחות היהודיות שהיה מספר".

הייאוש שלא מרפה מהגיבורים נובע גם מתחושת חוסר המוצא שהם נקלעו אליה. מצד אחד הפתרון של חזרה לשפה הקדומה, הראשונית, אינו אפשרי, שכן הגיבורים אינם באמת חיים אותה - "הערבית שלי אילמת, חנוקה מן הגרון", זועק בהר במלים שאומרות פשוט הכל; ומצד שני השפה הנוכחית יוצרת בדמם נוגדנים כה עזים משום דכאנותה, עד שהם אינם יכולים לדבר בה. וכך נותרת להם רק אפשרות אחת והיא ליצור שפה חדשה, כפי שאומרת אחת הדמויות: "את הרומן הבא שלי אכתוב בשפה חדשה. אני עומד להמציא מלים חדשות, אני עומד לכתוב באותיות חדשות! לא בשפה זרה שעדיין איני מכיר, אלא בשפה שאיש עדיין לא מכיר. את האותיות החדשות אמצא בעולם שמסביבי... את המלים החדשות אגייס מלבי". אלא שדווקא פתרון זה מעצים את התסכול משום שמעשה מרכבה לשוני נשאף זה הוא למעשה העתקה ושחזור של אותו מעשה שעשתה הציונות בראשית דרכה - יצירת שפה חדשה שתגבר על קודמותיה ותשתיק אותן, הן זו היידית והן זו היהודית-העיראקית. והקוראים - כמו הגיבורים - לא יכולים שלא לתהות על האירוניה: האם כל שרוצים הגיבורים הוא למעשה רק לעבור מהצד המדוכא לצד המדכא? זו כל הבשורה החדשה? להיות עוד חולייה בשרשרת השפות שדיכאו ודוכאו ולהטו כאן?

אלמוג בהר לא נותן לגיבוריו רגעים רבים של מנוחה. אפילו בלילות, כשאפשר היה לצפות למעט מהשקט הטוב שמביאה אתה תמיד החשיכה, במיוחד כשהיא מגרשת את המלים לטובת הנשימות, הוא שולח אותם לישון כשהם "בטוחים ששידוכם וחיבורם משתי ארצות רחוקות וזרות הלשון הביא על שניהם כליה", ופצעי שפה אלה שלא מפסיקים לדמם גם בחלומותיהם, מאדימים לא רק את שנתם אלא גם את ערותנו.

יובל אלבשן הוא מנהל מרכזי הזכויות של עמותת "ידיד". ספרו "תמיד פלורה" ראה אור בהוצאת ידיעות ספרים



בליל של שפות במעברה, שנות ה-50. העברית שלי אילמת, חנוקה בגרון



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו