בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מאיגרא רמא לבירא עמיקתא

קריאת ההגדה בפסח מזכירה שפעם היתה הארמית שפה בינלאומית, והיום היא נלחמת על קיומה. פרופסור דוד טלשיר, חוקר שפות שמיות, מתקשה להיות אופטימי: "הארמית נידונה לכליה. היא קיימת היום רק כתבלין לעברית". שרידי הנאש דידן בישראל מסרבים להרים ידיים

תגובות

"אם ישו היה חוזר לארץ הקודש", כתב עיתונאי הגרדיאן, ג'וליאן בורגר, ביוני 1998, "סביר להניח שאחד המקומות הבודדים בהם יהיה מובן בשפת אמו הוא במרתף הסמוך לתחנה המרכזית בתל אביב". אותו מרתף מאכלס אולפן הקלטות בניהולו של המעבד אייבי קזס ומארח לעתים תכופות אמנים וזמרים מצליחים. שם גם הוקמה, נוצרה והוקלטה להקת "נאש דידן".

"הכל החל בזכות אמא שלי", מספר אריק מרדכי, 57, סולן ומייסד הלהקה, שיצרה בשנות פעילות ספורות שמונה תקליטים של מוסיקת עולם, המושרת רובה ככולה בארמית. "היא הגיעה אלי ושאלה למה אני לא עושה משהו בשביל ה'אנשים שלנו' ("נאש דידן" בארמית)". תוך שבועות הוקלט השיר הראשון, "נאש דידן אידיילו" (האנשים שלנו הגיעו). התקליט הראשון, בשם זהה, יצא אחר כך ונמכר, לפי מרדכי, ב-50 אלף עותקים.

"הקהל הגיע מתוך סקרנות להופעות שלנו והיה מופתע לגלות משהו אחר, חדש", ממשיך מרדכי. "מהר מאוד גם קיבלנו טלפונים מכל מיני מקומות בעולם, מאנשים שהופתעו לגלות אנשים בישראל שמדברים בשפה הזאת. יום אחד הגיע פקס מסוריה, שבישר על קיומה של קהילת דוברי ארמית במדינה, ביום אחר הגיע לכאן כתב של מקומון מורמוני מיוטה. מה שעשינו עם הארמית, זה לקחת מוצג ארכיאולוגי, לעטוף אותו בצמר גפן ולהגיש אותו לקהל".

"נאש דידן" הוא גם השם בו מכנים עצמם דוברי הארמית יוצאי אורמיה, עיר באזרבייג'אן הפרסית, הנמצאת כיום בשטחה של איראן. מדובר בקהילת יהודים דוברי ארמית בת כ-5,000 נפשות. כמו הלהקה, שממעטת להיפגש היום, כך גם הארמית שבשפתם של יוצאי אורמיה מתקרבת לקץ. בקרוב, מעריכים אנשי העדה, שפת התלמוד, שפתם של אברהם אבינו וישו (ישוע בארמית) תישאר חיה רק בערב קריאת ההגדה, עם מזמורי חד גדיא והא לחמא עניא ובביטויים שחדרו לעברית, כמו "תריסר" ו"בר מזל".

הארמית הקדומה, העתיקה, התגלתה לראשונה לפני כ-3,000 שנה, בכתובות באזורי סוריה ולבנון. עם עליית האימפריה הבבלית לשלטון בארץ, הוגלו אנשי הנאש דידן לאזור אורמיה. בנפילת בבל ועליית הפרסים, עם הצהרת כורש, חלק קטן מהם חזר לאזור, אבל רוב הקהילה, שהשתקעה במקום, בחרה להישאר. באותה תקופה הפכה הארמית ל"לינגואה פרנקה", השפה הבינלאומית של מדינות אגן הים התיכון ואף מעבר אליהן. תפקידה היה אז ממלכתי ותועלתה היתה בעיקר בקשרים בין מדינות שכנות. בסוף השלטון הפרסי, בשל העובדה שדוברה בכל מדינות האזור לצד השפה המקומית, החלו להיווצר דיאלקטים שונים לארמית בכל מדינה.

תרגום אונקלוס, תרגום חמשת חומשי התורה לארמית, שנכתב בסביבות המאה השלישית לספירה, מתואר בספרי ההיסטוריה ככתוב בארמית הביניימית, אולם אין ודאות באשר לניב בו נכתב - המזרחי - בו השתמשו באזור בבל או המערבי, לשון ארץ ישראל. סיום תקופת שלטון הארמית באזור הגיע לקראת סוף האלף הראשון, עם הכיבוש המוסלמי והפיכת הערבית לשפה המרכזית. הארמית נותרה מאז, בניבים שונים, בלשון קהילות מבודדות באזורים שונים בסוריה, ארמניה, כורדיסטאן ואצל כ-400 משפחות באורמיה, הנאש דידנים. רובם עלו לארץ לאחר מלחמת העולם הראשונה, מחשש להתנכלויות, ובתחילת שנות ה-50 בעקבות הקמת המדינה וההתעוררות הציונית הגדולה.

החיים ביד הלשון

רחל יעקבי, שעלתה ארצה עם משפחתה בשנות ה-30, זוכרת כל פרט מהדרך הארוכה והמתישה שעשתה עד שהושלכה על ידי מבריחים ערבים מסירת מפרש במה שזכור לה, כנראה, כחופה של העיר עכו. "הצטופפנו במונית אחת, מאורמיה לבגדד, כעשרה אנשים", מספרת יעקבי, "כשהגענו לשם, העיר היתה בעיצומה של סערה פוליטית ונתקענו שם במשך חודש. אחר כך נסענו דרך חלב, סוריה, לביירות. נהג המונית אמר שיחזור מיד, אבל נעלם והותיר אותנו מבלי שנדע היכן אנחנו נמצאים.

"נאלצנו לנסות למכור רכוש. הסרנו מאוזני אחת הבנות את עגיליה והילדים, בני 12, יצאו בניסיון למכור אותם. מאוחר יותר חזרו הילדים מלווים בשוטרים מקומיים, שחשבו כי התכשיטים נגנבו. הסברנו לשוטרים בטורקית (אורמיה נמצאת על גבול טורקיה ותושבי האזור דיברו גם טורקית-אזרית), כי באנו מטורקיה ולשם אנחנו חוזרים ושאנחנו מחכים לנהג שיקח אותנו לביירות. הופתענו כשהשוטר סיפר לנו שאנחנו כבר בביירות".

ההפתעה הגדולה באמת ציפתה לבני משפחת יעקבי בחוף הלבנוני, כשגילו כי את המסע לישראל יעשו עם משפחות נוספות מאורמיה. "כעבור שלושה לילות במלון, הגיע שליח, שילם לבעל המלון ולקח אותנו לחוף, שם המתינה לנו סירה. היינו 21 אנשים מלבד השייטים, המבריחים הערבים, שהביאו אותנו קרוב לחוף. הם לא הסכימו לעזור לנו לרדת וזירזו אותנו, רק רצו לברוח משם. לא ידוע לאיזה חוף הגענו ולא ידענו לאן ללכת בשעת לילה". בבוקר, בלית ברירה, הסגירו את עצמם לידי הבריטים.

מול הקצינים, בבית הסוהר בבית לחם, נשלף שוב הקלף הטורקי. מסטון, אמא של רחל, ידעה כי לפי חוקי המנדט, טורקים שמגיעים לארץ לא מגורשים. היא הורתה לבני המשפחה להזדהות ככאלה והקפידה לצעוק להם "אל תדברו", בארמית. כשנשאלה לפשר הדברים, ענתה בעברית תנ"כית, כי היא בסך הכל מנסה להרגיע את ילדיה המבוהלים. כמו חלק מיוצאי אורמיה, התמקמה לבסוף המשפחה בירושלים. מרבית הקהילה מצאה את משכנה בעיר חולון.

סיפור זה, כמו חלק גדול מתולדות ה"נאש דידן", מובא בצמד ספריה של אורה יעקבי, מאמנת אישית, בת להורים מסוריה ואמסטרדם, הנשואה לבנה של רחל. את פרויקט הנצחת דוברי הארמית מאורמיה החלה יעקבי בניסיון לערוך חקר שורשים לקראת חגיגת בר המצווה של בנה הבכור. "כשהכרתי את בעלי, הגעתי לבית הוריו בפעם הראשונה ושמעתי אותם במטבח מדברים בשפה שלא הכרתי", היא נזכרת, "הסתבר לי שמדובר בארמית. המחקר שלי החל בעקבות סקרנות. כשניסיתי להגיע למאמרים ומסמכים אודות משפחת בעלי, גיליתי שזה בלתי אפשרי. שאלתי את חמתי והיא אמרה לי שהיא יודעת כי סבא וסבתא שלה כנראה הגיעו מגאבור שבטורקיה לאורמיה. ככל הנראה, הקהילה היהודית לא ניהלה תרבות של תיעוד, כך שלא נשמרו מסמכים של קנייה ומכירת רכוש או חתונות ותעודות פטירה". אורמיה נכבשה עשרות פעמים על ידי טורקים, אשורים, כורדים וארמנים, כך שמשפחות רבות נאלצו לעתים לעזוב בתים על כל רכושם ומסמכיהם.

הממצאים הראשוניים של יעקבי היו שני מאמרים ישנים של הנשיאים יצחק בן צבי וזלמן שזר, שכתבו את שנודע להם על חיי הקהילה. "סעודת הפסח נערכה בהמון רב", ציין שזר, "בליל הסדר נאספו היודעים והחכמים של אורמיה. מי שאיננו יודע לקרוא את ההגדה, גם אם הוא בעל אמצעים, לא עורך את הסדר בביתו, אלא מוזמן עם בני ביתו לבית אדם אחר היודע לקרוא (ומתרגם לארמית, שנקראה גם "שפת התרגום", א"ס). כך מתאספים בבית למדן אחד, חמש עד עשר משפחות לסדר משותף".

מביתה ברמת גן המשיכה יעקבי בחקירת השפה והקהילה. "התחלתי, בתור תחביב, לכתוב את סיפורי הסבתא של חמתי. לא האמנתי שייצא מזה ספר, אבל על בסיס הסיפורים שלה ושאר הדברים שגיליתי על הנאש דידן מאנשים נוספים, זה מה שקרה". הרומן "אלמוס" שכתבה מתאר את סיפורן של שתי נשים, יהודייה ואשורית, דרך השתלשלות האירועים באורמיה בין השנים 1914 עד 1950. בין הדמויות בספר מופיעה גם אמו של אריק מרדכי, המכונה בארמית "קוזה" (ברווזה), בשל הצורה בה נהגה לפסוע. "הדברים שעשינו, הלהקה ואורה עם הספר שלה", טוען מרדכי, "גרמו לאנשים לקום, להתגאות ולהזדהות כנאש דידנים".

מבול הפניות שקיבלה יעקבי לאחר יציאת "אלמוס", עודד אותה להצטרף לאברהם חכמי, ראש עמותת יוצאי אורמיה בישראל, ולערוך ספר נוסף, היסטורי, בשם המתבקש "נאש דידן". "פתאום התגלו הרבה אנשים שרצו לעזור", נזכרת יעקבי, שסוגרת עשר שנים של עיסוק בקהילה ושפתה. "היתה לי הרגשה שאם לא אעשה את זה עכשיו, זה ייעלם. אחרי הכל, מלבד העובדה שמדובר בקהילה מעניינת, אלה הילדים שלי".

הנאש דידן התנהלו באורמיה כקהילה מסוגרת, עסקו בעיקר במסחר בדים ובצורפות, ענפים בזויים מבחינת אנשי האזור, ונהגו להתחתן עם בני זוג מתוך העדה. כך, למשל, רחל יעקבי ובעלה, שהתחתנו ב-1954, הם בני דודים מדרג ראשון וכך היו גם הוריו המנוחים של אריק מרדכי. הארמית היא לא שפה ישירה, אלא מרמזת. כשהורים באורמיה רצו להציע את בנם כחתן, הם היו מגיעים למשפחת הכלה ומבקשים סוכר. אם הוגש סוכר לשולחן ונמזג תה מתוק, סימן שיש באפשרות הצדדים להתחיל ולדון בפרטי החתונה.

"הבן שלי התחתן עם ילידת הארץ, השני עם עולה מרוסיה והשלישית התחתנה עם יוצא עדות אשכנז", אומר כמעט בכאב ניסן אביב (צפוני), שחקן וזמר נאש דידני, "הייתי מעדיף שגם הם היו מתחתנים בתוך העדה, כך היינו יכולים לשמור על הארמית".

סיפא?

אביב נחשב ללוחם העקשן ביותר לשימור השפה הארמית. מאז עלה לארץ ב-1950 והשתחרר מצה"ל, הוא עסוק בהעלאת מחזות והקלטת שירים בארמית, שנשמעת בחיתוך דיבורו כמו שילוב בין פרסית לטורקית, זכר להשפעת השכנים מאורמיה, אותה עזב בגיל 17. הוא מציג לראווה ספר שעבר דורות במשפחתו, עליו כתובים כמה מסיפורי התנ"ך בארמית בכתב רש"י. הזמן עשה את שלו, אבל ניסן (76) עדיין מצליח לקרוא את העמוד בספר בו הקדשה מפי אביו: "את הידע שלי אני מוריש לך".

את מומחיות הארמית שלו מנסה אביב להקדיש לדורות הבאים, בידיעה שהקרב על שמירת הארמית בחיים נראה אבוד. את הקלטות הישנות כבר הפך לדיסקים ואתר האינטרנט שלו מפואר ומלא מידע. בביתו שבפאתי שכונת התקוה, הוא נזכר בעיניים בורקות כיצד הגיע לארץ בעליית הנוער וצפה בנערות במכנסיים קצרים ובגברים עם סיגריות. "תתרגל", אמר לו אחד החיילים.

חג הפסח מזכיר לניסן את היחסים עם המוסלמים באורמיה. "הם היו שואלים אותנו באיזו שפה אנחנו מדברים וכשהיינו עונים כי מדובר בשפת אברהם אבינו, הם היו מכבדים אותנו. עם זאת, בכל פסח היינו נקלעים לצרות אתם. אם היה נעלם קרוב לחג ילד מוסלמי, היו מעלילים עלינו עלילות דם וטוענים שהיהודים חטפו אותו כדי להכין מהדם שלו מצות". אביב זוכר כי באחד המקרים התבקש האימאם המקומי להגיע כדי להשגיח על הכנת המצות ולהיווכח כי מדובר בבדיה. "הוא ראה ואמר: ?בסדר, אני מאמין, אבל לכו תשכנעו 80 אלף אנאלפביתים'. גם בשנה הבאה האשימו אותנו בזה".

עד הופעתו הראשונה כזמר ברדיו, ב-1964, לא הצליח אביב למצוא נאש דידנים. "חלק מהאנשים שפגשתי בכלל לא ידעו להגיד לי אם הם כורדים, פרסים או איראנים", הוא מספר, "התחלתי לאסוף חומר כדי ללמד את הקהילה. אין לי שום דבר נגד כורדים או פרסים, אבל רציתי שיכירו אותנו כמו שאנחנו. אחרי ההופעה ברדיו התחילו לפנות אלי אנשים ולהתעניין בשפה".

אביב הקים את להקת "כוכב המזרח" עם שני אחיו, ובמקביל החל ליזום את הצגתו הראשונה בארמית: "שערוריה בבית מלון". סיפור על שחקן הוליוודי שמגיע למלון, מתמקם בחדרו ויוצא לבלות. כשהוא חוזר, מגלה שאדם אחר נמצא בחדרו ומכאן, שערוריה, מבטיח אביב. עם השנים, המשיך אביב להוליד תקליטים, הצגות ותוכניות בידור ב"לישן דידן" (בארמית: השפה שלנו). "אני והאחים שלי נקראנו ?הגשש החיוור' של הנאש דידן", הוא אומר בהתרגשות.

בהצגתו האחרונה, "החתונה", הוא מתאר את התהליך יוצא הדופן שעוברים החתן והכלה בליל האירוע. "בתחילת הטקס מחויב החתן להשליך שלושה תפוחים אדומים על הכלה", מסביר הבמאי והשחקן הראשי, "במטרה שתהיה זוהרת ומתוקה". בהמשך ההצגה מופיע קטע בו נדרש החתן על ידי אמו לדרוך על רגל כלתו, כדי להבהיר את מעמדה החדש. שניות אחר כך מופיעה האם ליד אוזן כלתה ולוחשת דברים זהים. בסיום החתונה מושלך החתן על ידי בני משפחתו מחוץ לדלת הבית, סמל לתחילת חייו החדשים. "רציתי להראות לאנשים שלנו מאיפה הם", אומר-מתנצל אביב, "להסביר להם שאנחנו, נאש דידן, מדברים ארמית, להעיר אותם".

בשבועות האחרונים מנסה אביב למצוא שחקנים צעירים להצגות שלו, אבל מתקשה לאתר דוברי ארמית. "בהתחלה, הילדים בקהילה היו מבקשים שבבר מצווה ניסן יבוא וישיר להם בארמית. חבל שזה כבר לא קורה. זה גורם לעם שלנו להפוך לפחות מוכר. הרבה עמים באו והלכו וגם מי שמת השאיר אחריו מזכרת. ההצגות והתקליטים שלי בארמית נועדו להעמיד מצבה לשפה".

דאגתו של ניסן אביב מוצדקת. הוא עצמו נמנה על נציגים בודדים שדוברים את הארמית כשפת אם וחוקרי השפה מעריכים כי בעוד דור לכל היותר תיעלם הארמית לחלוטין. "חוץ מהעברית, שלא תיפקדה כשפת אם במשך 2,000 שנה, לא היו מקרים בהם שפה שהפסיקה לתפקד ככזו המשיכה לחיות", מסביר רוביק רוזנטל, עיתונאי העוסק בענייני שפה ובלשנות. "החזרה של העברית לחיים היתה כל כך סבוכה, כך שכנראה מדובר במקרה יוצא דופן שאינו ניתן לחיקוי".

פרופסור דוד טלשיר, שעסק בחקר שפות שמיות, משוכנע כי "הארמית נידונה לכליה. הארמית קיימת היום בישראל בעיקר כתבלין לעברית. אני מוצא את עצמי מחפש בשיחה תחליף לביטויים בארמית, כדי שלא אשמע מתנשא". רוזנטל משוכנע כי על דוברי הארמית להתנחם באותן מלים שנוכסו על ידי העברית. "חבל לי על ביטויים שנעלמו, אבל קיימות מלים כמו 'אסותא' או 'אתנחתא'. אין הרבה אנשים שמודעים לכך שמדובר במלים ארמיות. הארמית התלמודית היא חלק בלתי נפרד מהעברית וכיום היא משמשת כחיבור חשוב שלנו לתרבות ההיא. לא הייתי מוותר על מקומה בלשון העברית".



ניסן אביב. הופעתו הראשונה כזמר ברדיו עזרה לו לאתר דוברי ארמית נוספים


אורה יעקבי. התחתנה עם בן ליוצאי אורמיה ומהשידוך הזה נולדו שני ספרים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו