בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מי מפחד מהאיש שבקיר? גם ביאליק ואלתרמן

כשמעמידים את קפקא בפני הברירה - שליחות או עליבות, מלאך או חיה, שכינה או חולד במחילתו, משורר מרעים בקולו או עכברה מזמרת כביכול, יהדות או יהודיות - בחירתו היא חד-משמעית: קיום אותנטי מתוך עליבות שאין לה קץ, יהודיות נלעגת ככל שתהיה. פרק רביעי ואחרון של המאמר על קפקא בין יהדות ליהודיות

תגובות

סיפורו של פרנץ קפקא "בבית הכנסת שלנו", על בית כנסת בעיירה הררית נידחת ועל החיה המוזרה השוכנת בו ("תרבות וספרות", 8.4) מעלה, בין השאר, וריאנט מרתק של מוטיב מוכר: האיש שבקיר, אשר אותו מי יכיר; אבל גם מי יוכל שלא להכירו. האיש הנחבא בתוך הקיר (החיה הנחבאת בחור שעדיין לא התגלה) הוא בעת ובעונה אחת העצמי המודחק והנשכח והעצמי ה"אוטוכנטוני", המקורי, זה המבצבץ ומגיע ממה שוולטר בנימין מכנה "העולם הפרה-היסטורי" של סיפורי קפקא. הוא מה שנשאר מאיזו הוויה שהיתה ואולי כבר נעלמה, אבל הוא גם מי שקדם להוויה זו, שאולי לא היתה אלא גילוי זמני וחולף שלו. הוא קדם לחוקים, שאולי התנכרו לו וגזרו על עצם קיומו; אבל בהיות החוקים נסתרים ובלתי מובנים, הוא הצליח להשתלט עליהם, למלא את מסגרתם בתוכנו הקדמוני, או גם להישרד בעוד הם נכחדים; ממש כפי שהחיה של סיפורנו שרדה למרות פסק ההלכה שציווה על גירושה מבית הכנסת, ואילו עולמם של הרבנים ידועי השם שציוו על הרחקת הצלם מן ההיכל, הוא הנתון, במסגרת אופק הציפיות של סיפורי קפקא, בסכנת היכחדות (הצטמצמותה המתמדת של עדת המתפללים עד כדי אפשרות כינוסה ב"חדר שינה קטן").

קפקא חזר פעמים אחדות אל האיש הזה שבקיר, שהוא גם החולד שבמחילה והעכבר המסתתר בחורו; שכן כאשר נוכחותו של האיש שבקיר נעשית בעת ובעונה אחת נעדרת אבל גם מוחשת, כאילו היתה זו הנוכחות של העצמי המסתתר מתחת למסיכותיו, או אז היא יכולה ואולי גם חייבת "להופיע". מתחולל בה תהליך חיובי או שלילי של "אפיפניה", והיא מתלבשת בדמות כלשהי - אל, מלאך, שכינה, "מגיד" (במובן היהודי-המיסטי של המושג; ישות שמימית המכתיבה למיסטיקן את סודותיה); או, להפך, חיה, עכבר, דמון, שד. הבחירה בסוג הייצוג נובעת מן הדימוי העצמי של הבוחר, המקרין או המשליך על הדמות האפיפנית את האיש "המסתתר בתוכו"; הרי כל אדם הוא קיר שבקרבו שוכן איזה איש.

באורח מעניין ומאלף היה קפקא קרוב (ובה בעת גם רחוק מאוד) בעניין הזה דווקא לאנטיפודים מובהקים שלו בקומפלקס היהודי הספרותי המודרני, כגון נתן אלתרמן וח"נ ביאליק. מי שיעיין ב"שמחת עניים" שלא במסגרת הצרה של פרשנות אלתרמן השיגרתית, לא יוכל שלא לראות עד כמה קרובה הפואמה בתשתיתה העלילתית והסיטואטיווית לעולמו של קפקא (קירבה שאין ללמוד ממנה על "השפעה" כלשהי, אלא על שאיבה ממקורות השראה דומים, מן הפרובלמטיקה המשותפת ליהודים מודרניים רגישים ל"מצב" היהודי).

אלתרמן הפך, כידוע, את האיש שבקיר למת-החי המבקיע קירות בפואמה, והשתמש לשם כך בדימויים, שבחלקם הם קרובים מאוד לאלה של קפקא, בייחוד בדימוי החולד, שנוכחותו מתגלה בנפץ הטיח של קירות חדרה של "הרעיה" ו"בחירוק הרצפה בלילות". אמנם, הוא יכול להתלבש גם בדימוי העיט, אשר הרעיה ה"משטה" ואולי גם "שועטת" בשבת-רעים, לא תנוס מ"קולו המצווח: אשתי, אשתי!" - דימוי שקפקא היה אולי סולד ממנו. יתר על כן, "איש החושך" האלתרמני אולי מייצג בפואמה אותו דבר שמייצגת החיה בסיפור בית הכנסת של קפקא: העם היהודי הגלותי, עם הגטו והיידיש.

הדמיון הבולט רק מדגיש, מכל מקום, את השוני המכריע בין שני המשוררים היהודיים. "איש החושך" האלתרמני הוא לא רק אלים ואמביוולנטי לאין ערוך יותר מכל אנשי הקיר של קפקא, אלא הוא גם איש לוחם, אכזרי לא רק ביחס לאויביה של הרעיה (לפי פירושם של מרדכי שלו ועוזי שביט: הישות היהודית-הציונית החדשה בארץ ישראל), אלא גם ביחס אליה עצמה, בתובעו ממנה נאמנות לאין קץ. בה בעת הוא גם מגונן, אבהי, מעניק, מיטיב, דואג, דרוך על המשמר ("יום-יום אתפלל שתכלי כמו נר, / שאלי תרודפי בחרב. / ויום-יום בעדך על פתחים אחזר, / למען תחיי עוד ערב"). אם הוא באמת נציגו של העם היהודי, הרי יהדותו משתברת בעד פריזמה ציונית, המפרקת את ישותו ההיסטורית לערכים של האקטיוויזם הציוני (מאבק, התגוננות, גבורה, מוות "שיש לו שחר", כלומר, שנגרם תוך כדי מאבק ולשם המאבק).

אותו פירוש שהוקרן בפואמה באמצעות סמליות עמומה נוסח בבהירות ב"טור השביעי" ערב מלחמת העצמאות: ה"פרס" (האויב הערבי) לא יוכל ל"יונה" (היישוב היהודי המקים מדינה), אלא, להפך, היונה תהיה זו שתרטש, לעיני העולם כולו, את לבו של הפרס. כיצד? "העם העתיק שעליו היא רופפת / לא יתננה ליפול לרגליו נוטפת-דם. / למול חרב שכירי בת-ערב הנשלפת / כל דורות ישראל יישלפו מנדנם, / תישלף האומה שאיננה נכנעת! / יישלף חלומה ההופך ליש!". פירוש כזה היה, כמובן, בלתי אפשרי בעולמו הרוחני והיהודי של קפקא.

גם לביאליק היתה נקודת קירבה מובהקת לקפקא. האם לא הקרין את העצמי שלו שוב ושוב - בייחוד בשירתו המוקדמת - בדמות "כלב בזה-נפש ומעונה", "פקועה ששלפה ויבשה במרתף", זבוב שניצוד ברשת העכביש של הבית היהודי הישן והמעופש ("אבוא, אחי, בחברתכם! / יחד נרקב עד נבאשה!"), ובעיקר "בן אשפה, תולעה", המשתמש בדפי התלמוד הבלים כשם שהתולעת משתמשת בעפר, שבו היא חופרת לעצמה נקיק הגנה ("בנקיק סלע אפל ובמחשך חור עפר,/ שם תחיה תישגב תולעה")? עם כל זה היה קפקא, ששנא ופסל את ביאליק של "בעיר ההרגה", מזדהה ללא שום קושי.

אמנם, ביאליק הקרין את דימוי העצמי שלו - בעיקר בשירתו המאוחרת - גם על גבי אובייקטים גרנדיוזיים, מונומנטליים, מלאי עוצמה וזעף: גרם שמימי אדיר אם כי דועך ("ככוכב אכבה פתאום"); "הר פרצים" אשר גם בכבות להבו ייתמר חרונו-עשנו השמימה "ויחי ביניכם כל עוד ימי הרעם בגלגל וזעף גלים באוקיינוס"; "ענן זעף קודר, ערירי" המטיל "צל מגור ושואה", וגם פעולתו החיובית נעשית בדרך האלימות, החדירה והפילוח ("אפלח לב-עולם בברקי ורעמי / ואחיהו בגשמי / ובשירי"); "לביא לוהט וזומם", העומד לנפץ את סוגרו (השיר) ולשוב אל חירותו הקדמונית (השוו עם הקוף של קפקא, המוצא את "הדרך החוצה" מסוגרו רק באמצעות זיוף זהותו והסתגלותו לדרכי בני האדם). הניגוד הפנימי הזה בעולמו של ביאליק (אשר כלל יצירתו נבנית על גבי תשתית קבועה ויציבה של ניגודים פנימיים דיאמטריים, שהם כמין קשתות שעל גביהן מוצב המבנה) מלמד על כך, שהמתח שבו אנו דנים מקורו לא רק בניגוד שבין ביאליק לקפקא, אלא גם, ואולי בעיקר, בניגוד בין ביאליק לבין קפקא שבתוך ביאליק, או בין ביאליק ה"מאג'ורי", ההירואי, המונומנטלי, לביאליק ה"מינורי", הקפקאי-ה"גלותי", ואולי מותר אף לומר - היהודי.

מכל מקום, גם לביאליק היה איש שבקיר, או, ליתר דיוק, אשה שבקיר, ואף היא, ממש כמו החיה של קפקא נקשרה בבית הכנסת או בבית המדרש. במקומות שונים העלה ביאליק בחיוניות את זיכרון הבדידות של הנער שנותר "לבדו" בבית המדרש, לאחר שהכל יצאוהו "אחד אחד לאשר נשאם הרוח". הנער רצה גם הוא לברוח משיממונו של הבית הריק. בה בעת גם נרעש ונבהל מן האפשרות שהמסורת המיוצגת על ידי הבית תיוותר ללא דורש, וראה עצמו כמי שאחראי להמשך קיומה. לפעמים דימה שהשכינה המיותמת עומדת מאחוריו "ובמחשכי החדר ובמעמקי בית המדרש - שמה ריחפה על גוזליה ותסוכך עליהם בכנפיה". החזון הזה מצא, כידוע, את ביטויו הישיר ב"לבדי", ממיטב שיריו הליריים של ביאליק, וכן ביטויים עקיפים יותר בשירים רבים אחרים (כגון ב"ביום סתו", "דמעות אם", "אמי זכרונה לברכה", תיאור השכינה המחייכת אל "המתמיד", תיאור השכינה ה"שחורה" והאבלה ב"בעיר ההרגה"). הוא היה נעוץ, מכל מקום, בזיכרון קונקרטי של שמיעת איזה רחש בדומיית בית המדרש העזוב; רחש חלוש שבקע מן הקיר או מארון ספרים הסמוך לקיר.

באחד מן הפרגמנטים של סיפור אוטוביוגרפי גדול שביאליק לא השלים, זיהה המספר את המקור "הריאלי" של הקול: "מתוך עובי הכותל המערבי, או מתוך ארון הספרים הקבוע בו, מגיע למקוטעים בהפסקות קטנות קשקוש עמום וקלוש, אבל תדיר וטרחני, של איזה ?דופק' תשוש סמוי מן העין: ניד-ניד, ניד-ניד, ניד-ניד... מעין נדנוד של וריד נעלם מרטט בעובי-הכותל... שם, מעבר לכותל, בתוך חדר קטן המוקצה לדירה, יושבת לה עגומה ושוממה רבקה בת השמש, צעירה שנתארמלה, יושבת ומנענעת את מכונת התפירה, מנענעת ונאנחת... ומכניס אני את ראשי אל אפלוליתו של ארון הספרים (...) דומה לך שכאן, בתוך עובי הנדבך, משוקעת מאז ומעולם איזו אשה יפה, "בת מלכה", למשל, ונעלמת מעין כל חי היא יושבת ומנדנדת תינוק קטן בעריסה, מנדנדת ובוכיה, מנדנדת ובוכיה..." (מתוך "בבית אבא: מכתבי משכיל שלאחר זמנו").

זו "האשה שבקיר" של ביאליק - למעשה, לא רחוקה מ"בת ציון" היושבת בפינה עזובה של בית המקדש ושרה לעוללה הרך על הגדי הלבן והצח ועל הצימוקים והשקדים ב"שולמית" של גולדפאדן. זו השכינה, האם שנתאלמנה, הנסיכה הכלואה במגדל או השקועה בעומק הבריכה שביער. הכל נטשוה חוץ מהנער-המשורר, ועליו מוטלת החובה להחזירה לחיים, להוציאה מן הקיר, לשחררה מן המגדל, להעלותה מעומק הבריכה. עליו להישאר "עמה בצרה", גם אם מאוד צר לו המקום תחת כנפה השבורה. ה"אפיפניה" של ביאליק היא אפופת יגון, אבל לא בהכרח טראגית. היא אפיפניה המולידה שליחות, מתווה דרך.

בזה בדיוק מתגלה ההבדל המכריע בין ביאליק לקפקא, שלפיו, אפיפניות מעין אלו, התגלותם של שכינות, מלאכים ונסיכות, אם גם היא בחזקת האפשר, תהיה בהכרח התגלות כוזבת ואפילו מגוחכת בנביבותה. רק כשהדמות המתגלה מתלבשת בצורת חיה קטנה, חולד או עכבר - יש בה ממש; אבל משום שהיא מתגלה בצורת חיה או חולד במחילתו, או עכברה-זמרת המפייצת בריטוטי קול חלוש יותר משהיא שרה, אין ולא יכולה להיות בה שום הבטחה של גאולה המולידה שליחות והמתווה דרך. ליתר דיוק, מפני שהאפיפניה אינה יכולה להבטיח שום גאולה עליה להתלבש בדמויות חיה, חולד, עכברה. ומה בדבר התגלות המלאכים והנסיכות? זו כמוה כהתגלותן של "הבובות הזקנות וחסרות הראשים" המוצאות מ"ארון הברית" של בית הכנסת.

גם קפקא כותב שירי "לבדי" במקומות שונים בכתביו, למשל ברישום שרשם ביומנו ביום 25 ביוני 1915: הוא לבדו כל היום, מתרוצץ בחדר שכור, חם, עלוב; עיניו מטיילות בחוסר ישע על פני הקיר; מרוב מצוקה הוא "חושף שיניו" כלפי תצלום האיש המת, בעלה של בעלת הבית, התמונה היחידה שבחדר, עוקב "אחר הדגם של השטיח עד לפיתול האחרון". הוא מבחין פתאום ברעד קל החולף משולי התקרה של החדר אל מרכזה והמשיר עליו רסיסי טיח. אחר כך מסתמנים בתקרה סדקים, ונראה בבירור שמישהו או משהו מנסה להבקיע אותה ולחדור לחדר. אורות מופלאים חולפים את התקרה הנסדקת תוך שזו נעשית שקופה. לפתע פתאום נשלפת מתוכה זרוע אוחזת חרב כסף. באטיות צונח אל תוך גובה החדר (לעולם לא יגיע לרצפה, ממש כמו חיית בית הכנסת) מלאך בעל כנפי משי לבנות, לבוש בגלימה סגולה חגורה באבנט של זהב. "אכן, מלאך!" אומר האיש לעצמו, ובציפייה לבשורה הוא משפיל את עיניו בביטחון שהולך ומתכונן, "חזון שנועד להביא לי שחרור" (הסצינה כולה מבוססת על סצינת "הבשורה" בברית החדשה ועל גילומיה באמנות הרנסנס).

האיש אף נוזף בעצמו: "הוא עף לעברי במשך כל היום, ואני, קטן-אמונה שכמותי, לא ידעתי זאת. עכשיו הוא ידבר אלי". אבל המלאך אינו מדבר, וכשנושא אליו האיש את עיניו עודנו אמנם שם, מרחף בגובה החדר; "אלא שלא היה זה מלאך חי. רק דמות חרטום של איזו ספינה עשויה מעץ צבוע, מאותם מלאכי עץ התלויים מן התקרות של מסבאות מלחים, לא יותר מזה". כנף השכינה השבורה של ביאליק נחלפה בכנפי המשי הבוהקות של בובת המניקין; "הבכייה החרישית" של האם האלמנה - בדומייה האווילית של בובת העץ.

כמה עלובה הדמות בגלימת הקטיפה הסגולה המפוארת והתיאטרלית אפילו לעומת חיית בית הכנסת בפרוותה הכחולה-הירוקה המזוהמת. כמה עלובות, לעומת אותה חיה, שיש בכיעורה "כדי להבהיל", "הבובות הזקנות חסרות הראשים", ספרי התורה במעילי המשי ובמגיני הכסף שלהם. כשמעמידים את קפקא בפני הברירה - שליחות או קיום של עליבות, מלאך או חיה, שכינה או חולד במחילתו, משורר מרעים בקולו או עכברה מזמרת כביכול, יהדות או יהודיות - בחירתו היא חד משמעית: עכברה מזמרת, חולד במחילתו, חיית בית הכנסת, קיום אותנטי שמתוך עליבות שאין לה קץ, יהודיות, נלעגת ככל שתהיה. כך העמיד קפקא את קוטב היהודיות בקומפלקס הספרותי היהודי המודרני; קוטב מנוגד לזה של היהדות בכל פירושיה האופטימיים, ה"מכובדים", ההירואיים, בין אלה של יהדות הרפורמה בגלגוליה השונים, שממנה סלד, ובין אלה הציוניים (ביאליק, אלתרמן), שאליהם התייחס באהדה פוליטית אך גם בחשד תרבותי עמוק ובהתנגדות ספרותית נחרצת.



איור לשירי ביאליק מאת יוסף בודקו. הניגוד בין ביאליק לבין קפקא שבתוך ביאליק


ח"נ ביאליק. נתן אלתרמן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו