שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
תום שגב
תום שגב
תום שגב
תום שגב

בדצמבר 1945 התקרבה לחוף נהריה ספינת המעפילים "חנה סנש" ועל סיפונה כ-250 נוסעים. רב החובל האיטלקי של הספינה, אנסלדו שמו, נכנס למיתולוגיה הציונית בזכות שיר שחיבר לכבודו נתן אלתרמן: "נרים כוס קפיטן, של ברכה, קפיטן/ עוד נשוב ניפגש על המים".

כשישה חודשים אחר כך, אכן שבו ונפגשו: הפעם שימש אנסלדו נתב בספינת המעפילים "ווג'ווד" שיצאה מאיטליה ועל סיפונה כ-1,250 נוסעים. רב החובל של "ווג'ווד" היה ג'ייקוב ג'רום ליכטמן, אך בניגוד לקפיטן האיטלקי המהולל - ליכטמן קיבל נזיפה. בספר תולדות ההגנה כתוב: "באשמת רב החובל ששתה לשוכרה השתהתה הפלגת האונייה והידיעה עליה הגיעה למשטרה".

אריק קרמן, איש חיל הים לשעבר, בדק לפרטי פרטים את תפקודם של שני הקפיטנים. התברר שלא הכל שותפים להערצה שהרעיף אלתרמן על אנסלדו: "לפי עניות דעתי, אני הייתי מעמיד אותו למשפט", אמר אחד מוותיקי ההעפלה, דב מגן (ברצ'יק). כי "חנה סנש" עלתה על שרטון, מן הסתם באשמת רב החובל. לעומת זאת, אין יסוד לסיפור שרב החובל ליכטמן סיכן את הפלגת ה"ווג'ווד".

מקור הסיפור היה אחד מפעילי ההעפלה, יהודה ארזי, המתואר כהרפתקן אגוצנטרי שבן גוריון אמר עליו כי הוא "מתקשה להבחין בין דמיון לעובדה". ארזי סיפר: "עליתי על האונייה וראיתי תמונה מחרידה: רב חובל שיכור כלוט. הייתי צריך להוריד אותו מהפיקוד, איימתי עליו באקדח, כי זה היה טיפוס כזה, שזה הדבר היחיד שיכול היה לדבר אתו". מה שעורר לאמיתו של דבר את תשומת לבה של המשטרה האיטלקית לא היתה שיכרותו של ליכטמן, אלא ניהול כושל של המבצע להעברת הנוסעים אל הנמל. זה קרה באשמת ארזי. נראה שזו היתה הסיבה לכך שהשמיץ את ליכטמן. בן למהגרים יהודים ממזרח אירופה, גדל ליכטמן בברוקלין. היו לו עיניים כחולות, גוף של מתאגרף ודעות אנרכיסטיות. הוא עזב את צי הסוחר האמריקאי וקיבל עליו להוביל ספינת מעפילים מתוך הזדהות עם ניצולי השואה ושנאה לאימפריאליזם הבריטי. הוא היה אז בן 28.

בנמל קאפו די-ואדו שבמפרץ גנואה, שם אמורים היו להעלות את הנוסעים, התעוררו קשיים בייצוב האונייה לצד הרציף. זה קרה מפני שלא היתה מצוידת כיאות. כדי לייצב את האונייה נדרשו תמרונים מסובכים וליכטמן הפגין יכולת מקצועית ראויה לשבח. אבל מדינת ישראל לא מיהרה לשבח אותו, שהרי ההיסטוריה הרשמית שלה קבעה שליכטמן היה שיכור וסיכן את הפלגת האונייה. תחילה לא נכלל בין מקבלי עיטור לוחמי המדינה (על"ה). העיטור ניתן לו רק כעבור שנים, לאחר שבנו פנה אל שמעון פרס.

האונייה "וודג'ווד" הוכנסה לימים לשירות חיל הים. סיפורה משקף רק חלק מהמחדלים שליוו את מבצעי ההעפלה. בספרו ("אוניית המלחמה של המעפילים", הוצאת אריה ניר) חושף אריק קרמן שורה ארוכה של כישלונות. הרושם הוא שניצולי השואה עצמם עניינו את פעילי ההפעלה פחות מכל: העיקר היה המאבק.

הניצולים טולטלו לשווא על פני מאות קילומטרים, הועלו על אוניות שלא הוכנו כראוי: לא היו די מתקנים סניטריים, לעתים היה מחסור במים, במזון ובציוד רפואי. הצפיפות היתה בלתי נסבלת. כל זה לא היה חייב להיות כך. חלק גדול מסבלם של הפליטים נגרם מכך שמארגני ההפלגות פעלו ללא תיאום ביניהם, לא אחת ברשלנות. הם גם הרבו להתקוטט ביניהם, על רקע אישי ופוליטי.

מפעל ההעפלה אכן הוליד מיתוס גדול של מאבק לאומי, אך התועלת המעשית שהביא היתה אפסית. קרמן קובע שמספר העולים שהובאו לארץ בדרך זו בחודשים הראשונים אחרי מלחמת העולם השנייה, לא היה רב ממספר הסרטיפיקטים שהבריטים הסכימו להנפיק, ועל כן לא היה צורך להבריחם לארץ תוך סיכון חייהם. החל באוגוסט 1946 הופנו רוב ספינות המעפילים לקפריסין. זה נעשה בתיאום עם הבריטים, ללא מאבק.

ניצחון לבן

בינואר 1944, חודשים אחדים לפני ששוחררה פאריס מהכיבוש הנאצי, כבר החלו בעלות הברית לתת את דעתם לשאלה החשובה מכל: מי יזכה בתהילת הניצחון. לא היתה זו שאלה לאומית: ברור היה שהאמריקאים והבריטים ישחררו את העיר. הגנרל שארל דה גול דרש לשתף בשחרור גם יחידה מחייליו, אך למרבה הצער, רוב חייליו באו מסנגל שבאפריקה. האמריקאים והבריטים רצו שמשחררי פאריס יהיו לבנים בלבד.

הסיפור הזה התפרסם השבוע בתוכנית רדיו ששודרה בבי-בי-סי. הכל מתועד במסמכים. האמריקאים עמדו על שלהם, שחרור פאריס מוכרח להיות לבן. הבריטים תמכו בהם, וכך נדרש דה גול והסכים להחליף את חייליו השחורים, אך מכיוון שלא היו לו די חיילים לבנים - הסכימו האמריקאים בלית ברירה להתפשר: השחורים של דה גול הוחלפו בחיילים מצפון אפריקה ומסוריה.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ