בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תגובות למוסף "הארץ"

תגובות

תודה נחצ'ה

תודה על הגיליון המענג שהוקדש לזמר העברי (מוסף "הארץ" 10.4), ובעיקר על הזוויות האישיות שעולות עשרת מונים על מאמרים מתודולוגיים. יותר מכל ריגש אותי נחצ'ה היימן בסיפורי אלף שיריו. געגועיו של נחצ'ה לנתן יונתן חופפים את געגועי שלי.

בתחילת 1974, אחרי נפילת ליאור יונתן, שלח נחצ'ה ששהה בחו"ל ליונתן את הלחן ל"זמר לבני" ("לכשתגדל ליאור"). נתן שם בידי את התווים בכתב ידו של נחצ'ה והיתה לי הזכות לעבד ולהקליט את השיר הנפלא הזה עם "האחים והאחיות". מראה פניו של נתן יונתן כששמע את ההקלטה לראשונה באולפן טריטון בשלוש לפנות בוקר, והחיבוק שלו, יהיו איתי לעד.

גידי קורן

טורונטו

דאנה דאנה

במאמר השנון "אלה חמדה לבי" כותב בני ציפר על שירים עבריים עם מלים "מוזרות וזרות" שאנשים שרו מבלי להבין את משמעותן. בין השאר הוא מזכיר גם את "דונה דונה" שהפזמון החוזר שלו כולל חזרה על המלה "דונה" 16 פעמים וקובע כי "כל יתר השיר (של אהרון צייטלין) מספר על עגל המובל לשחיטה ומעליו חג עפרוני... חי המדונה: מה זה הדונה הזאת? ומה הקשר שלה לעגל ששוחטים?"

אם כן, נחמה הנדל ששרה לראשונה את השיר בעברית ב-1962 בקול ישראל תירגמה את הטקסט המקורי מיידיש והסבירה שבמקור (ללחן של שלום סקונדה) שרים "דאנה דאנה", שהיא קריאת עידוד מקובלת של האיכר-העגלון לסוס המושך את העגלה שבה מוטל העגל. מתרגמי השיר לאנגלית, ארתור קווש וטדי שווארץ, בנוסח שהקליטה ג'ואן באאז, שינו את "דאנה" ל"דונה" ונחמה הנדל החליטה להשאיר את המלה הזאת כמו בהקלטה של באאז. אגב, המלה "דונה" חוזרת בפזמון 14 פעמים ופעמיים המלה המקוצרת "דון".

ישראל דליות

ירושלים

התמזל מזלי

בהמשך לדבריו של איתמר זהר במאמרו "עם רדת החשיכה", גם אני גדלתי בלינה המשותפת (גבעת חיים מאוחד) אשר הותירה צלקות, אך לי דווקא התמזל המזל וזכורים לי שירי ערש ששרו הגננות מיכל גל ("לילה לילה") ורחל קליין ("שביל ארוך וצר ומתפתל") וכמובן עוד שירים רבים שאבא שלי היה יושב ושר לי בשקט בשקט, כי זה "לא היה מתפקידו". השירים חרותים היטב בזיכרוני וממתיקים מעט את הזיכרונות המאוד לא נעימים מחוויית "ההשכבה".

שלומית בארי פינר

בית יצחק

טעות חוזרת

כפסיכולוגית קלינית שעובדת בגישה פסיכואנליטית, בולטת לי טעות החוזרת על עצמה מדי פעם ונוגעת לפסיכואנליזה הפרוידיאנית. אסף ענברי ("פעם היו גיבורים", מוסף "הארץ" 3.4) אומר: "...הנחת היסוד של הפסיכואנליזה, שלפיה מה שקרה לך בילדותך המוקדמת חשוב יותר מכל פרק בבגרותך..." והפסיכולוג נעם שפנצר ("איך הרגשתי עם זה", באותו גיליון): "המטפל הפרוידיאני ינסה לפרש את התחושות וההתנהגויות שיש לך עכשיו לאור אירועים שעברת בילדות".

זו התפיסה הרווחת בציבור, ומובילה למסקנות מוטעות גם ביחס למטרות, לשיטות ולהשלכות הטיפול הפסיכואנליטי. למשל, ענברי מסיק כי זו "תפיסת האדם כמי ש'עשו לו' ולא כמי ש'עושה'... ולכן הטיפול מעודד אנשים לתפוס את עצמם כקורבנות חסרי ישע של הוריהם". ושפנצר גוזר מכך על ההבדל, לכאורה, בין הפסיכולוגיה הפרוידיאנית לקוגניטיווית. בעוד המטפל הפרוידיאני מתעניין, לדעת שפנצר, בעיקר בעברו של המטופל, "העיסוק הקוגניטיווי הוא יותר במה שקורה עכשיו, מתוך המחשבה שהסיבות למה שקורה עכשיו נעוצות בהווה".

הפסיכולוגיה הפרוידיאנית אינה מתמקדת באירועים שקרו לאדם בילדותו המוקדמת, אלא בפירושים, לרוב לא מודעים, שנתן להם, ואף באירועים שהתרחשו בנפשו בלבד (פנטזיות ומשאלות). היא מעבירה אפוא את הדגש מן המציאות החיצונית אל העולם הפנימי, ואת ה"אחריות" למצבו של האדם - אל נפשו שלו. ומכיוון שאת העבר היא אינה יכולה לשנות, אך על המבנה הנפשי ניתן אולי להשפיע, הטיפול אינו "חפירה" אינסופית בילדות, אלא הבנה של ההווה: הוא מבקש לחשוף כיצד פירושים נשכחים שאדם נתן לאירועי ילדותו משפיעים על הדרך שבה הוא מתייחס לסביבתו כיום, כדי שיוכל לקחת אחריות עליהם, על עצמו ועל הבחירות שהוא עושה בחייו.

אורה זילברשטיין

תל אביב

מקסם שווא

התופעה שתוארה בכתבה על רונית גלפו (מוסף "הארץ" 27.3) היא דוגמה של ניצול רגשי, שרלטנות ורדיפת בצע. ידוע היום כי שרשרת של גורמי סיכון מביאה ללידתו של ילד עם אוטיזם, אף אחד מהם אינו קשור לדפוסי ההתנהגות החברתית או המוסרית של ההורים, או לאמונות שלהם לגבי "סדר חדש" שנדרש בעולם.

לאור העלייה העצומה בשכיחות ההופעה של לקויות על הרצף האוטיסטי בקרב ילדים בחברה המערבית (תינוק אחד נולד עם אוטיזם מתוך 166 לידות של תינוקות בריאים), בעולם כולו וגם בישראל מופנה מאמץ מחקרי רב ומושקעים משאבים בפיתוח דרכים לאבחון מוקדם ולהתערבות יעילה. כ-50%-70% מהילדים, אשר אובחנו כסובלים מאוטיזם עד גיל שנתיים (או אף קודם לכן) ואשר מקבלים טיפול מצוות רב מקצועי (קלינאי תקשורת, מרפאים בעיסוק, פסיכולוגים ורופאים) מסוגלים להתקדם באופן ניכר. ללא הבנה מקצועית של הקשיים של כל ילד והיכולות הקיימות אצלו, לא ניתן לתכנן ולהפעיל תוכנית טיפול לילד ולמשפחה.

לצערי, אי-אפשר להבטיח מראש להורים מה הסיכוי שילדם יצליח ללמוד מיומנויות תקשורת, שפה ודיבור. ההתעלמות של גלפו מהצורך בהבנה של פרופיל הלקות של הילד, והפנייה שלה אל ההורים ממקום של חיפוש אחר החולשה שלהם שהביאה עליהם את האסון, מעוררת בי מחאה וכעס רב. לא ניתן לשפוט הורים שמולכים שולל ומוכנים לנסות כל דרך שאולי תקל מעט על מצוקתם ותפחית את הקושי העצום שבו הם נתונים. ההורים נמצאים בתהליך קבוע של חיפוש מזור גם אם מדובר באשליה כואבת או מקסם שווא.

בישראל פועלות זה מכבר מסגרות טיפול מצוינות. חשוב לי להעלות את המודעות בציבור לכך שהאבחון והטיפול בילדים ובהוריהם צריך להיות נתון אך ורק בידי אנשי מקצוע משכילים ובעלי ניסיון שקיבלו הכשרה פורמלית ומוכרת במוסדות להשכלה גבוהה וזכו להסמכה מקצועית כנדרש.

פרופ' אסתר דרומי

מומחית בהתפתחות ובלקויות תקשורת ושפה

אוניברסיטת תל אביב

אנטי עד הסוף

איני תושבת מודיעין, אך יש לי שם משפחה קרובה ואני מבלה הרבה בעיר ומתעתדת לחיות בה. זוהי עיר שמתוכננת לעילא ולעילא. פארקים רחבי ידיים, שטחים ירוקים, מרכזים מסחריים רבים המאפשרים נגישות לכל התושבים בכל שכונה, אין אשפה ברחובות וגם לא חוטי חשמל. הסטנדרטים של התכנון גבוהים. ומה רע בכך? מי שלא יכול למצוא דבר שלילי יגיד "מושלם מדי" (מה זה?), "זה נראה כמו מודל" (מוסף "הארץ" 3.4). אין זאת אלא התכונה הישראלית למצוא תמיד את השלילה בכל דבר, תמיד לבקר.

בעיר היכל תרבות מפואר, המביא הצגות של כל התיאטרונים בארץ והופעות של מיטב האמנים, שלושה בתי קולנוע, בתי קפה, ספרייה עירונית, מכון כושר. לא ברורה לי הטענה "אין מה לעשות בה". האם רק ישיבה בפאבים תיקרא בילוי? עוד טענה מצחיקה שנשמעה מפי אחת שעברה מהמרכז להתגורר בעיר, "אין לי כאן חברים מהתיכון".

בכתבה נשמעו גם דעות חיוביות ואוהדות, אך הללו הוצנעו ולא הובלטו באותיות גדולות כמו הדברים השליליים. הכותבת לא השתכנעה. היא היתה אנטי מלכתחילה וכך נשאר הדבר עד הסוף. וחבל.

כל מי שמפעיל קצת היגיון מבין כי הסיבה לאחוזי הגירושים הגבוהים במודיעין היא שמרבית האוכלוסייה בעיר משתייכת לקבוצת הגיל שבה הגירושים נפוצים ביותר. אז למה לעוות את הסטטיסטיקה?

רותי שם טוב

ירושלים

חלוקה עדתית

אהוד עין-גיל הזכיר ברשימתו "בן או בת" את השמות יונה ושמחה כשמות משותפים ותיקים של שני המינים (מוסף "הארץ" 10.4). המיוחד בשמות אלה היה השימוש העדתי: יונה ושמחה שימשו כשמות בנים אצל אשכנזים בלבד, בעוד שאצל עדות המזרח שימשו כשמות בנות בלבד. בכך שונים השמות האלה, למיטב ידיעתי, מכל השמות המשותפים החדשים.

יצחק דר

חיפה

מייקל סיד

* מייקל סיד, מנהל הפיתוח העסקי של אתר האינטרנט he DailyT Beast, מבקש להבהיר כי מספר הגולשים לאתר בפברואר היה 107 אלף גולשים ייחודיים ליום, ולא כפי שפורסם בכתבה "ניו ניו יורקרית" (מוסף "הארץ" 26.2).



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו