בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה: כך חולצו מאות יהודים מארץ ישראל, מאירופה במלחמת העולם השנייה

מאות יהודים מארץ ישראל המנדטורית חולצו מאירופה במלחמת העולם השנייה, לאחר מו"מ בין בריטניה לגרמניה. חלקם נקלעו למחנות ההשמדה לאחר שנסעו לבקר קרובים בפולין. תמורתם קיבלו הגרמנים כאלף טמפלרים, שנרדפו על ידי הבריטים. סיפור שלקוח מהחדרים האחוריים של התקופה ההיא, ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה

תגובות

"הגיעו תושבי א"י המוחלפים מ'הרייך'", בישרה כותרת באחד העמודים הפנימיים של "הארץ" ב-17 בנובמבר 1942. "מאז שעות הבוקר רבתה אתמול התכונה בתחנת הרכבת בעפולה לקראת בוא 114 הנשים והילדים בני משפחותיהם של תושבי ארץ ישראל ובריטניה, שבאו מגרמניה לאחר שהוחלפו בנשים וילדים גרמנים מארץ ישראל שהורשו לנסוע לגרמניה", דיווח העיתון לקוראיו.

ייתכן שאורה רשף, בת 73 מקרית אונו, היתה באותה רכבת. ב-1939 היא נסעה מארץ ישראל עם אמה לפולין, "אולי כדי לחגוג פסח וכדי שהסבא והסבתא שלי יכירו את הנכדה", היא אומרת. הסבים, אנשים אמידים, גרו בעיירה סוכדנייב, "בבית עץ גדול עם רצפת פרקט", היא זוכרת. לדבריה, "אחרי הכיבוש (הגרמני), הגיעו לבית וגילו אותנו. כיוון שלא היינו אזרחיות פולין, אלא היו לנו תעודות של המנדט הבריטי, אמא היתה צריכה להתייצב במשטרה כל שבוע. ב-1942 באו ואמרו לנו, ?אתם נוסעים'. אף אחד לא ידע אם להאמין, אבל בתוך כמה ימים העלו אותנו על רכבת והגענו לישראל דרך טורקיה".

בין 1941 ל-1945 הגיעו לישראל כ-550 יהודים כמוה, שנלכדו באירופה הכבושה ושוחררו במסגרת אותה עסקת חילופין, תמורת אזרחי גרמניה שהיו עצורים בארץ ישראל. כמה מהם שומרים על קשר גם כיום.

הנשים והילדים הגרמנים המוזכרים בעיתון, שגורשו מארץ ישראל, היו בני הטמפלרים - תנועה דתית פרוטסטנטית שקמה בגרמניה באמצע המאה ה-19. הטמפלרים ביקשו לקרב את הגאולה ולהכשיר את הקרקע לשיבתו השנייה של ישו. הם האמינו כי הדרך היחידה לממש שאיפה זו היא מגורים בארץ הקודש וחיים יצרניים בה.

במלחמת העולם השנייה כבר היו במושבות הטמפלרים בארץ ישראל שלושה דורות של הטמפלרים. הם גרו במושבה הגרמנית בירושלים ובחיפה, בשרונה (כיום הקריה בתל אביב), בולהאלה ביפו, בוילהלמה (כיום בני עטרות), בבית לחם הגלילית ובוולדהיים (כיום אלוני אבא). אף שהתגוררו בארץ ישראל, הם שמרו על אזרחותם הגרמנית, קיימו לימודים בגרמנית והיו בעלי זהות גרמנית. חלק ניכר מהם דגלו באידיאולוגיה הלאומנית הגזענית של היטלר והנאצים. לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה ב-1933 הצטרפו אליהם כמה מהטמפלרים. הנאצים גם קבעו כי מפלגתם תנהל את ענייניהם של הגרמנים בארץ והעמידו בראש הקהילה את הפעיל הנאצי קורנליוס שוורץ.

"הם עברו ממשיחיות דתית למשיחיות פוליטית", אומר פרופ' יוסי בן ארצי, רקטור אוניברסיטת חיפה ומרצה בחוג ללימודי ארץ ישראל, שמדגיש שהפרק הנאצי בתולדות הטמפלרים נופח. "בני הדור הצעיר נפרדו במידה מסוימת מהתמימות הדתית והיה קל יותר לנטוע בהם את הלאומיות הגרמנית הנאצית. המבוגרים ניסו להיאבק בזה".

ליישוב לא היתה השפעה

בתחילת 1938 כ-17% מהקהילה היו חברי המפלגה הנאצית. שלטונות המנדט הבריטי לא ראו בעין יפה את הפעילות הנאצית שהתקיימה מתחת לאפם. ואכן, בסוף אוגוסט 1939, ימים מעטים לפני פרוץ המלחמה, זומנו חייבי הגיוס שביניהם לשירות בוורמאכט ויצאו לגרמניה.

הנותרים נהפכו לנתיני אויב, עצירים בביתם, בארץ ישראל. המושבות הגרמניות הוקפו בגדרות תיל ובמגדלי שמירה והיו למחנות מעצר. אבל הבריטים ביקשו לסלק את הנתינים הגרמנים מהארץ שבשליטתם. כך נסללה הדרך להחלפה של האזרחים הגרמנים שהיו בארץ ישראל בנתינים של בריטניה - יהודים ארץ ישראלים שיצאו לאירופה ערב המלחמה ונשארו בה, בלי יכולת לחזור.

"התמורה לגרמנים שהבריטים רצו לגרש היתה אזרחים פלסטינים - יהודים מארץ ישראל שהיו באירופה הכבושה", אומר חוקר השואה מהאוניברסיטה העברית, הפרופ' יהודה באואר. "היה לחץ של גורמים יהודיים שממשלת בריטניה תיכנס למשא ומתן, כדי להחליף את הנתינים האלה של בריטניה בגרמנים".

עם זאת, באואר מדגיש שהחילופים היו בראש וראשונה אינטרס בריטי וגרמני. כמו שהבריטים רצו לסלק את הגרמנים, בגרמניה שמחו על ההזדמנות להיפטר מכמה מאות יהודים. היחס, מכל מקום, לא היה שווה. מספר הגרמנים שגורשו מארץ ישראל היה רב יותר ממספר היהודים שהגיעו אליה.

לדברי באואר, למרות הלחץ שניסו להפעיל, למוסדות היישוב לא היתה השפעה כלשהי על המשא ומתן שהביא לחילוץ כמה עשרות יהודים מהגטאות באירופה. הבריטים הם שניהלו את המשא ומתן עם הגרמנים, תחילה בחסות שגרירות ארצות הברית בברלין ואחר כך בתיווך שווייצי. "להנהגת היישוב לא היה מושג מתי יגיעו היהודים שהוחלפו בטמפלרים. הם בכלל לא ידעו באיזה שלב נמצא המו"מ על החילופים. עד כדי כך הבריטים זילזלו בהנהגת היישוב ובכוחה", הוא אומר.

באין יכולת ממשית לפעול, הסתפקו ראשי היישוב במחאה. כעשרה ימים לאחר שהגיעה לארץ קבוצת המוחלפים השנייה, בנובמבר 1942, התכנסה הנהלת הוועד הלאומי והחליטה למנות ועדה מיוחדת "לטפל בתגובת היישוב העברי בארץ על מעשי הזוועה וגזירות ההשמדה נגד היהודים בפולין וביתר שטחי הכיבוש הגרמני", נכתב ב"הארץ". עוד נאמר, כי אמור להתכנס מושב מיוחד של אסיפת הנבחרים, שינסח את מחאת היישוב.

חיפשו עבודה בפולין

ב-21 בדצמבר 1941, מיד לאחר שהגיעה לארץ קבוצת היהודים הראשונה שהוחלפה בטמפלרים, התפרסם ב"הארץ" סיפורה של אשה שיצאה מארץ ישראל עם בתה לפני המלחמה, כדי לבקר את משפחתה בעיירת הולדתה בפולין. "אצלנו בעיירה הקטנה לא היה בימים כתיקונם אפילו בית קברות, והיום התקינו הגרמנים בית קברות והוא מלא מאות קברים של יהודים מאנשי המקום ואלה שגורשו לשם מן הערים הגדולות", אמרה האשה, ששמה לא פורסם.

לאה ברטל, בת 77 מחיפה, היתה בת חמש כשנסעה מארץ ישראל כדי לבקר את הסבא והסבתא בטרנוב שבפולין. הוריה באו לבקר פעמיים באותה תקופה, "חיפשו עבודה ולא מצאו", היא אומרת. הם חזרו לארץ ישראל ב-1939, שלושה שבועות בלבד לפני פרוץ המלחמה. היא נשארה עם המשפחה בפולין. בהתחלה, היא אומרת, "היו שמועות שלקחו את כל הנתינים הזרים והרגו אותם, והיה פחד נורא. אבל סבתי, אשה חכמה שראתה את הנולד, אמרה לי לשמור על הפספורט שלי מכל משמר. היא תפרה לי כיס מיוחד והוא היה תלוי על הצוואר שלי כל הזמן".

אף שלא הופיעה ברשומות כתושבת טרנוב, היא נכנסה לגטו בעיר יחד עם דודותיה. "הורי לא היו אתי, אבל הייתי ילדה קטנה, אפופה בהרבה אהבה", היא אומרת. ואולם, דודותיה יצאו לעבוד והילדה, שנשארה לבדה בבית, למדה בעל כורחה את אמנות ההישרדות: איך לשמור על שקט, להאזין ולרוץ להתחבא למשמע כל רחש. כן, היא אומרת, "זה היה זר לילדה שגדלה בארץ, ועוד בקיבוץ חלק מהזמן, אבל לא חשבתי על זה. הייתי כמו כל האנשים שדחפו את היום ועוד יום ועוד יום". כך שרדה אחרי שתי אקציות, שבאחת מהן נרצחו רבים מילדי הגטו.

"במאי 1943, מעט לפני חיסול הגטו, אמרו שכל הנתינים הזרים צריכים להתייצב וכל אחד יישלח לביתו", היא מספרת. "היינו 12 אנשים, בעיקר מארגנטינה ומארץ ישראל. הלכתי עם עוד ילדה, דליה, ועם אמא שלה רחל קליין הנדלר, שפרשה עלי חסות כאילו הייתי בתה. היה פחד גדול, אבל כבר היו שתי אקציות וראו שהסוף קרב. אלה גם היו השמועות, אז לא היה הרבה מה להפסיד. למחרת התייצבנו במשרדים של הגרמנים ויצאנו מהשער. הדודות שלי נשארו. כל הגטו עמד על השערים וניפנף ונפרד. זה היה קשה.

"נסענו ברכבת לכלא מונטלופיך בקרקוב ומשם, אחרי שלושה-ארבעה חודשים, העבירו אותנו לברגן-בלזן. שם היה מחנה נפרד של נתינים זרים - לא היו עבודות כפייה ולא הוצאות להורג. אני חושבת שהצלב האדום היה בתמונה כי קיבלנו אוכל ולקחו אותנו להתקלח פעם בשבוע. אחר כך העבירו אותנו לצרפת, שם חיכינו עד שחרור צרפת ואז הפלגנו לארץ בספינה בריטית שחציה היו חיילים וחציה אנחנו. רק לפני כמה שנים למדתי שהיינו חלק מהעסקה עם הטמפלרים".

דליה גביש, בת 72 מחיפה, שחזרה באותה הפלגה באונייה "מטרואה" (בספטמבר 1945), אומרת ש"בני דודי נהרגו בגטו ואלמלא היינו חלק מהעסקה, לא בטוח שהיינו פה היום. כשחזרנו, אני זוכרת שמהנמל כולם נראו לי אותו הדבר. אבא חיכה בנמל ועבורי זו היתה הפעם הראשונה שראיתי אותו. נתנו לנו מיץ תפוזים וכל אחד נסע לדרכו".

בין מקבלי הפנים שהמתינו ללאה בדירה בחיפה היתה רינה אפרים, אז ילדה בת שמונה, שגם היא שהתה בפולין עם אמה, אך הן חזרו בשלהי 1938. לדבריה, "בארץ היה מצב כלכלי קשה, אז אמהות צעירות עם ילדים נסעו למשפחות, מי שיכול היה, עד שירווח, עד שהבעל ימצא עבודה או ישיג דיור". על לאה דיברו כל שנות המלחמה כעל "הילדה שנשארה שם", היא אומרת. ביום שבו האונייה עגנה בנמל חיפה, "עמדנו על המרפסת, המון אנשים, ומישהו בא ואמר שהם הגיעו. הם באו בטקסי וכשהן הגיעו - איזה בכי".

רוב הטמפלרים נותרו בארץ

לפי באואר, רוב היהודים שהגיעו לארץ בעסקת החילופים לא היו תושבי ארץ ישראל שנסעו לאירופה ונתקעו שם, אלא כאלה שהיו בעלי נתינות ארץ ישראלית, או שיכלו להציג הוכחה שיש להם קרובים יהודים בארץ ושקיבלו רשיונות עלייה.

בסך הכל הגיעו במסגרת החילופים חמש קבוצות של יהודים, הראשונה בדצמבר 1941; השנייה, שכללה 69 יהודים ו-45 בריטים ושאליה התייחסה הכותרת ב"הארץ", ב-14 בנובמבר 1942; השלישית בפברואר 1943; הרביעית ב-11 ביולי 1944; הקבוצה האחרונה, שבה הגיעו לאה ברטל ודליה גביש, הגיעה באמצע אפריל 1945, זמן קצר לפני כניעת גרמניה. בסך הכל חולצו כך מאירופה כ-550 יהודים, בתמורה לכאלף טמפלרים שהוחזרו לגרמניה.

למרות החילופים, אחרי המלחמה נותרו בארץ ישראל רוב הטמפלרים, מזכיר בן ארצי. "הם ישבו במחנות מעצר פתוחים, במושבות בית לחם, ולדהיים ועוד ונסעו כל יום לעבודתם, עם ליווי. היישוב היהודי לחץ על האנגלים לסלק אותם. כשהחלה המלחמה בין היהודים לערבים ב-1948 הם היו בין שני הצדדים. ב-17 באפריל 1948 נכבשה ולדהיים ושני בני זוג - משפחת איימן - נרצחו. הם הבינו שלא יוכלו להישאר כאן ועזבו. ולדהיים נכבשה כשמלחמת הישראלים והפלסטינים היתה בשיאה. כלומר, חלק גדול מהם לא חשבו שהם צריכים ללכת מפה", מדגיש בן ארצי.



חיילים ישראלים שכבשו את המושבה הגרמנית בירושלים ב-1948 עם דגלים של הנוער ההיטלראי בפלסטינה ופריטי מדים נאציים שנמצאו ברחוב עמק רפאים במושבה, למטה. רוב הטמפלרים התנגדו לנאציזם. תצלומים: מתוך הספר ''ירושלים, המושבה הגרמנית ורחוב עמק רפאים'' מאת דוד קרויאנקר


לאה ברטל. נסעה לפולין שלושה שבועות לפני המלחמה ושבה לארץ ישראל רק עם סיומה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו