בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הפסיכולוג צביקה סלע, חושף שיחות נפש שערך בכלא עם סמיר קונטאר ואחמד יאסין

במשך שלוש שנים הוא ניהל מלחמת מוחות עם השייח' אחמד יאסין, שחשף לפניו את המידע על גופת החייל אילן סעדון. מהשיחות עם סמיר קונטאר הוא הסיק שהאחרון לא רצח את בעלה ובתה של סמדר הרן, ושישראל תפרה לו תיק. את בן קיבוצו אהוד ברק הוא מאבחן כבעל רגשי נחיתות הנובעים מקומתו הנמוכה. ד"ר צבי סלע, קצין המודיעין הראשי של השב"ס ויועץ פסיכולוגי בהווה, רוצה לדבר על זה

2תגובות

בכיס חולצתו הוא תוחב שקית טבק ואז מתפנה להדליק בגפרור מקטרת חומה. "יש לי פגיעה מוחית", הוא אומר כמעט בצעקה. "אחרת אני לא מבין את הסיבה שאני כותב. אין לי הסבר הגיוני למה אנשים כותבים. אני בטוח שכל מי שכותב עונה לעצמו על צורך עמוק, סוג של שחרור ממצוקה אישית, פנימית ורגשית. ככה זה אצלי לפחות. חלק מתוך המצוקות והפחדים שלי יוצא בטיפולים נפשיים שאני עובר מדי פעם, חלק יוצא בזמן הכתיבה".

ד"ר צבי סלע, תת-ניצב לשעבר במשטרה ויועץ פסיכולוגי בהווה, יושב בבית קפה על המדרכה ברחוב בן יהודה בתל אביב ופולט ממקטרתו עשן מתוק. על השולחן, בין ספלי קפה ומים מונח ספרו החדש "על אמא זונה וילד מאומץ" שיצא עכשיו בהוצאת הקיבוץ המאוחד. "הספר רווי עלילות נפשיות ומיניות אינטנסיוויות מאוד", מקדים סלע. "אני מטפל באנשים הרבה מאוד שנים, מעל עשרים שנה. הסערה, הכאב, הזעם והחשיבה האובדנית של המטופלים סוחפים אותי. אי-אפשר להימנע מזה. הוונטילציה שלי היא הכתיבה, היא הספר הזה".

"זה לא תעלול ספרותי", הוא מוסיף ולוגם מהקפה בשעת צהריים, כשברחוב שועטים אוטובוסים בתנופה רועשת. "בעבודה הפסיכולוגית יש הרבה אפידמיה, הדבקה, לא יכול להיות שאתה יוצא שפוי אם אתה לא מודע להצטברות של הפחדים והחרדות של המטופל שלך", הוא אומר. "ההוצאה של החומרים האלה, החלקים המאוד-פרימיטיוויים והמתסכלים שעולים בחדר הטיפול, מאפשרים לי לחזור לאיזון נפשי. כשני שומע, למשל, נערה בת 15 מבית טוב מספרת לי בסוג של קלילות שבלילה היא שכבה עם שלושה גברים וקיבלה כסף טוב, או נערים מבית ספר לאמנות שהפכו נערה לשפחת מין, זה מדיר שינה מעיני. הכתיבה משחררת אותי מהפתולוגיה של המטופלים. יש בספר הזה הרבה דמעות שלי, לא רק של הדמויות שלי".

פגישה עם מרגל

הוא מתגורר בישוב היוקרתי ביתן אהרון שבשרון, את רחובות העיר הוא זוכר בקושי, בעיקר מימיו הראשונים במשטרה, כשעסק בסוף שנות ה-70 במניעת עבריינות נוער בתל אביב. גיבור ספרו הוא נער שוליים כזה, המתגלגל שיכור ברחובות, טובע בבדידותו בכיכר דיזנגוף. ספרו של סלע, דוקטור לפסיכולוגיה חינוכית מאוניברסיטת ניו-פורט בקליפורניה, מתאר מערכת סבוכה של יחסים בין נער אבוד, אם מאמצת ואם ביולוגית. היחסים בין השלושה נקשרים אט אט בחדר טיפולים של פסיכולוג מבוגר ואבהי.

את ההשראה לאותו משולש יחסים, אומר סלע, שאב מתוך המפגשים עם המטופלים שלו. "פגשתי בכלא אדם, איש מוסד לשעבר", מספר סלע. "הוא ריגל למען רוסיה, נתפס בתחילת שנות ה-90 ושוחרר לפני כמה שנים. באגף שירות בתי הסוהר קראו לו 'מר איקס'. אחת השיטות להטריף אותו היתה להכניס אותו לתא מבודד, בלי טלוויזיה, בלי רדיו, לבד, אפילו הסוהר לא דיבר איתו, רק זרק לו את מגש האוכל. הוא נגע ללבי. השיחות איתו היו נורא אישיות ודרכן צפו אצלי דברים".

המפגש עם "מר איקס" הוביל את סלע אל עולמות חדשים. "הסיפור שכתבתי לא לגמרי בדוי, יש בו הרבה מאוד חלקים אמיתיים", הוא אומר. "אותו מרגל הפיח בי את החלקים הלא בריאים שבי, השיחות איתו הובילו אותי לאותה אווירה קשה שיש בספר. באותה תקופה, למפגשים איתו נוספו גם מפגשים עם קבוצה של ילדים מאומצים ומפגשים עם עמותה של נשים מוכות ונשים שעוסקות בזנות. על רקע המפגשים האלה צפו הדמויות בספר. המפגשים הקיצוניים, חוויות המטופלים שלי, הן שעיצבו דמויות מאוד קיצוניות כמו ילד המתמכר לאלימות וסמים, אם מאמצת מתעללת ואם שמסרה את בנה לאימוץ, שעסקה בזנות ובדרך הזאת יצאה לחירות מסוימת".

הכתיבה היא בשבילו מסע חיים, הוא אומר. "התחלתי לכתוב בגיל 20, היום אני בן 65 ואני עדיין כותב. בעצם התחלתי להוציא את החומרים שלי כשהייתי חייל. שירים וסיפורים ראשונים שלי התפרסמו בירחון של התנועה הקיבוצית שנקרא אז 'שדמות'. את הירחון ערך פרופסור אברהם שפירא, שנחשב תותח-על בתחום של מרטין בובר. אבל אחר כך נסוגותי, הפסקתי לפרסם והמשכתי לכתוב למגירה בלבד. בעצם, רק אחרי הפרישה שלי מהמשטרה, לפני עשר שנים, החלטתי להוציא את החומרים מתוך המגירות".

"את צביקה הכרתי לראשונה דווקא כמטפל פסיכולוגי של ילדים ונוער", מספר פרופ' עוזי שביט, העורך הראשי של הוצאת הקיבוץ המאוחד. "הכרתי אותו כאשר היה אחראי על תחום המלחמה והמניעה של שימוש בסמים בתנועה הקיבוצית. הוא עבד גם עם נערים בקיבוץ שאני מתגורר בו, שדות ים. כאשר קיבלתי את החומרים הספרותיים שלו הוא התגלה לי מחדש, הפעם כמספר בעל כישרון. אני חושב שהשילוב של הכישרון הסיפורי שלו עם הניסיון שלו כמטפל, הוא שעושה את הספר לכל כך חזק ואמין. מבחינת הטכניקה הספרותית הוא בחר לכתוב את הטקסט כדו-שיח בין מטפל למטופל, דבר שיוצר דיאלוג דרמטי מאוד. זה הזכיר לי את הסדרה 'בטיפול'".

עשינו לו את המוות

היום עוסק סלע, שנשוי (בשנית) לשופטת בית המשפט המחוזי בחיפה דיאנה סלע, בטיפול פרטי בביתו ובייעוץ לעיריות של נתניה, אור עקיבא ורמת השרון. אבל מאמצע שנות ה-70 ועד סוף שנות ה-90 מילא תפקידים מגוונים במשטרה, כראש לשכת מודיעין ובילוש במרחב השרון, ראש מדור איסוף במטה הארצי, מפקד קורס קציני מודיעין, עוזר שר המשטרה משה שחל לענייני סמים ומודיעין ומפקד משטרת חדרה.

בתפקידו האחרון במשטרה (95'-98') היה קצין מודיעין ראשי של שירות בתי הסוהר והיה אמון מטעם מדינת ישראל על איסוף מידע פלילי וביטחוני בתוך בתי הכלא. סלע היה הישראלי היחיד שנפגש במשך שלוש שנים רצופות עם מייסד חמאס, השייח' אחמד יאסין, לשיחות שבועיות. "זה היה תפקיד מרתק", אומר סלע. "אין פיגוע או חטיפה שהתרחשו באותן שנים שלא יצאו - בתכנון, בניהול ובפיקוד - מתוך בתי הסוהר. שם יושבים הבכירים, שם ישב גם השייח' יאסין. הוא היה משותק ברגליים ובידיים והיה מסוגל להזיז רק את הראש, אבל היה דמות מאוד חזקה, היתה לו שליטה אדירה על מה שקורה בבית הסוהר ועל מה שקורה מחוצה לו".

סלע מספר שנפגש בכל שבוע עם השייח' יאסין לשיחה של שעתיים. "אלה היו שנות פיגועים סוערות", הוא אומר. "המטרה שלי היתה, דרך חקירות בבתי הכלא, לאסוף מידע מהתאים והארגונים הפלסטיניים כדי לסכל את הפיגועים בחוץ. מתוקף התפקיד הזה נפגשתי עם יאסין. החזקנו אותו בכלא הדרים, בקומה השלישית, בתנאים מאוד קשים. עשינו לו את המוות, לא נתנו לו ביקורים, סגרנו אותו חזק, כמעט חמש שנים. הוא היה כלוא בחדר צר, בקיץ היו 45 מעלות, בחורף כפור אימים. השמיכות שלו היו מלוכלכות ומסריחות. ככה הוא חי. הוא היה איש חכם מאוד, לטעמי הגון מאוד. היתה בינינו מלחמת מוחות. ידענו שאחרי כל קרב בינינו מישהו ימות, או בצד שלי או בצד שלו".

על מה דיברתם?

"עסקים, מודיעין. היריבים הכי גדולים, כשהם יושבים ומדברים פנים מול פנים זה סרט אחר. תמיד כשאמרתי לו 'תפסיק לפוצץ אוטובוסים, לרצוח נשים וילדים', הוא אמר לי: 'צביקה, תשמע, יש לנו ממי ללמוד. אתם הקמתם מדינה בזכות הכוח הצבאי שהיה לכם. ההרוגים שאני לוקח מכם הם למען הקמת מדינה, אבל אתם הורגים נשים וילדים למען הכיבוש. לכם כבר יש מדינה. אתם מלוכלכים וצבועים. אין לי עניין להשמיד אתכם, אני רק רוצה מדינה'".

אבי תנועת חמאס אמר לך שהוא מכיר במדינת ישראל?

"כן. הוא היה איש חכם ואמיץ. אכזר, אבל אמין. הוא נתן את חייו למלחמה לחירות העם שלו. אני נוטה לחשוב שאם היינו הולכים איתו להסכם, היינו מצליחים. הוא חשב שבגלל שהישראלים כל כך חכמים הם הולכים עם יאסר ערפאת, הוא טען שאנחנו יודעים שעם ערפאת לא נגיע לשום מקום. לדעתו ערפאת היה דמות מושחתת עד היסוד, הוא נהג לומר שכיסיו מלאים שוחד".

יצא משהו מהשיחות שלכם? הוא עזר לך, סיפק לך פעם מידע חיוני?

"אחרי שנתיים של שיחות איתו, באה אלי הרשות והסמכות ואמרה לי, 'לך אליו ותבקש את הגופה של החייל הישראלי אילן סעדון שנעדר, ובתמורה לזה ישראל מוכנה לשחרר אותו'. יאסין ידע איפה נמצאת הגופה. הוא אמר לי: 'אין יהודי בעולם שיודע על הנכדים שלי, על הילדים שלי, על הגעגועים שלי לחופש. אתה צביקה, היחידי שיודע את האמת, איך אני חי ועד כמה אני רוצה את החופש. אבל כשאתה מציע לי את החופש תמורת גופה, זה משפיל. אני אתן לך את הגופה כי אתה מבקש, אני מבין את הכאב של המשפחה, אבל תבטיח שלא תשחרר אותי תמורתה. תבטיח לי שאם אני אמות בכלא תדאג לספר למשפחה שלי כמה אהבתי אותם, כמה חלמתי להריח אותם'".

עד עכשיו היה ידוע שהמידע הזה התקבל מהרשות הפלסטינית בראשות יאסר ערפאת.

"זה לא נכון".

נפגשת גם עם סמיר קונטאר, רוצח בני משפחת הרן ששוחרר בעסקה האחרונה עם חיזבאללה בתמורה להחזרת גופות החיילים החטופים אלדד רגב ואודי גולדווסר.

"הפכנו אותו למי יודע מה, רוצח דני הרן ובתו עינת. האיש שרוצץ את ראשה של הילדה. זה קשקוש. סיפור. אגדה. הוא אמר לי שהוא לא עשה את זה ואני מאמין לו. בדקתי את האירוע במסגרת הספר הבא שאני כותב, על אירועי בני ערובה. מבחינתי זה היה כתוב בעיתון, זה הכל. ישבתי איתו, איש אינטליגנטי מאוד. הוא היה מפקד חוליה בן 17, הוא סיפר לי שהמניע שלו באותה חדירה לנהריה היה לקחת בני ערובה. הוא אמר שהם הבינו שבדרך הזאת הם משפילים את ישראל מצד אחד, ומצד שני מעלים למרחב התקשורתי את הקיום של הארגון שלהם.

"הוא אמר לי: 'אם הייתי רוצה להרוג את דני והבת שלו הייתי יורה בהם כבר בבית, לקחתי אותם לסירה כי רציתי בני ערובה, לא היה לי עניין לפגוע בהם. אחרי שהעליתי אותם לסירה התחילה אש מטורפת וחזרתי לעזור בלחימה לחוליה שלי על החוף. דני האבא צעק כל הזמן 'תפסיקו לירות, משוגעים'. הוא והבת שלו נמצאו ירויים על הסירה. אני ישבתי על תלולית, יורה על הכוחות שלכם, והסירה היתה בכלל עשרה מטרים בתוך המים, עם דני והילדה".

אז אתה אומר שקונטאר לא רצח את דני הרן ובתו?

"זה הוא אמר, אבל לדעתי יש לזה סימוכין שהם נהרגו מירי הכוחות המחלצים הישראלים. אפשר להאשים אותו עד מחר, אבל מה שברור זה שהכוחות המחלצים הם שפתחו באש. היו כל מיני אגדות עם קונטאר. אמרו גם שיחזור להיות טרוריסט. שטויות. הוא אמר לי אז בפירוש שלא יחזור לטרור, שהוא כבר מבוגר לצאת לפעולות וזה הרי ברור. מהסיבה הזאת אני לא חושב שיש בעיה לשחרר מחבלים עם דם על הידיים תמורת גלעד שליט. אני מרגיש כאילו המדינה מחכה לגופה שלו.

"לי ברור שיש לפעמים קרבות שצריך לסגת מהם. לא צריך להרוג את הילד הזה, לחכות לגופה שלו. כך או כך לא נצא מנצחים בסיפור הזה. מהניסיון שלי, רוב המחבלים שאנחנו משחררים לא חוזרים לפעילות טרוריסטית. גם האסירים שעליהם רבים ברשימות למען שחרור שליט לא מהווים סכנה אסטרטגית לישראל, רק פגיעה באגו של המנהיגים שלנו".

בן פרוע

הוא נולד וגדל בקיבוץ משמר השרון כבן זקונים פרוע למדי בין חמישה אחים ואחיות. "עד כיתה י"ב ראיתי את הכיתה מבחוץ", הוא מספר. "אני זוכר שבכיתה י"א הציבו לי אולטימטום, דרשו ממני להיכנס לכיתה, אחרת יסלקו אותי מבית הספר. אז לקחתי את החמור מפינת החי של הקיבוץ, הכנסתי אותו במקומי לכיתה, ויחד עם המורה שלי נעלתי על שניהם את הדלת. זו היתה הגישה שלי לבית הספר. הרבה נחת לא גרמתי להורים שלי אז".

הוריו, שעלו מרוסיה בעלייה השנייה, נמנו עם מייסדי הקיבוץ שקם ב-1933. "בתור ילד יש לי זיכרון חזק של אבא שלי, שהלך לכפרים הערביים השכנים במטרה לשכנע אותם שלא יברחו", מספר סלע. "אבא האמין שהאדמה והשטח שלהם, ושאסור ליהודים לפגוע בהם. אבל הערבים חששו נורא ובסופו של דבר עזבו. הוא לא הצליח לשכנע אותם והיה מאוד מתוסכל מזה".

בכיתה שלו בבית הספר של הקיבוץ למד יאיר גרבוז, שהיה ילד חוץ. אהוד ברק, בן הקיבוץ, היה כיתה מעליהם. "עם גרבוז אני בקשר עד היום, עם אהוד לא. אהוד היה בחור מאוד חכם ומוכשר. אני זוכר שהיתה לו מחברת אחת בכיס שבה הוא כתב את כל המקצועות. הוא היה פסנתרן מחונן וגנב מומחה. הוא ידע לפרוץ למכוניות, לבתי הקירור. היו לו מסוריות שידעו לפתוח כל מנעול. אבל בגלל שהיה קטנצ'יק, שחור, הוא לא השתלב בפעילויות ונוצרו אצלו הרבה רגשי נחיתות. היום, כשאני מסתכל על מגדלי אקירוב שבהם הוא חי, אני מפרש את דרך החיים הזאת כמנגנוני הגנה. זה נובע ממצוקה מאוד גדולה. אחרת אתה לא צריך את הדברים האלה. על המצוקות הוא לא התגבר. אם אתה שואל אותי, גם אם יהיו לו עוד מיליונים אהוד לא יהיה לעולם אדם מאושר או שלם".

אחרי השירות הצבאי בסיירת שריון, עבד סלע בקיבוץ, בענף הכותנה. "הרגשתי איך השמש מייבשת לי את המוח", הוא אומר בחיוך. "אז החלטתי בצעד מפתיע ללכת ללמוד בסמינר למורים במושבה הגרמנית בירושלים, אפילו שלא היתה לי בגרות. בבחינת הכניסה מנהל הסמינר ביקש שאנקד לו את המלה אהבה. אני שאלתי אותו איך כותבים אותה, באל"ף או בה"א. הוא רצה לשלוח אותי הביתה אבל ביקשתי ממנו שייתן לי שנה, אם לא אעמוד במבחנים שישלח אותי חזרה לקיבוץ".

סלע נשאר. אחרי לימודים של שנתיים, שכללו השלמת בחינות בגרות, הוא חזר לקיבוץ, הפעם כמורה ומחנך כיתה. כיוון שנחשב מורה מצטיין, קיבל מלגה נחשבת ממשרד החינוך ללימודי תואר ראשון בייעוץ חינוכי ופסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב. כשסיים את הלימודים החל לעבוד בתחנה לטיפול בבריאות הנפש של הקיבוצים ברחוב דובנוב בתל אביב. אחרי חמש שנות עבודה בתחנה קיבל הצעה מהמשטרה, לטפל בנוער במצוקה. "זה מאוד סיקרן אותי, אפילו שכקיבוצניק יהיר, הדימוי של המשטרה היה בעיני של חבורה של דבילים מושחתים", הוא אומר ומצית שוב את המקטרת.

בקיבוץ לא אהבו את בחירתו. "במשמר השרון עמדו על הרגליים, חבר קיבוץ שילך למשטרה היה דבר חריג, אשכנזי לבן לא היה נכנס להיות שוטר, זה היה נחות ולא מקובל", הוא מספר. "'לא היה אף אחד כזה לפניך', אמרו לי בקיבוץ, 'ומה יהיה אם אחרים ירצו'. אבל אמא שלי אמרה לי, תעשה מה שאתה רוצה והחלטתי ללכת על זה. מזכיר התנועה הקיבוצית אמר לי שיש הרבה סמים ואלימות בקיבוצים ובמושבים, והוא נתן לי אישור ללכת למשטרה רק אם אבטיח שאחרי שעות העבודה אעזור לטיפול בנוער של הקיבוצים והמושבים".

גם היום אתה מטפל בנוער, אתה מרגיש שהשתנו דברים?

"הנוער היום מגיע למצבי קיצון, להרס וחורבן. זה נוער שרק חלק קטן ממנו ממצה את הפוטנציאל שלו. החברה הישראלית הפכה להיות חברה ברוטלית מאוד והברוטליות הזאת עולה אצלי בחדר הטיפולים. יש עלייה מתמדת בעבריינות נוער שלא מטופלת בצורה הראויה במערכות החינוך, במערכת המשפחתית ובמערכת האכיפה. היום חלקים הרבה יותר גדולים מהנוער מנותקים מהחברה הישראלית. אלימות ואנטי-חברתיות הן תופעות הרבה יותר שכיחות, שבאות לביטוי במצוקות גדולות וחוסר תקווה לפרוץ את מעגל העוני והבדידות. אני פוגש תופעות איומות של זנות של נערים, תופעה שכמעט לא מדברים עליה. היום בישראל יש בתי בושת של בני נוער. אלו תופעות שלא הכרנו. זה חור שחור של החברה הישראלית שאנחנו מתעלמים ממנו. לא השכלנו לתת לבני נוער רבים כלים ליצור תיקון ותקווה. וגם זה ההבדל בין אז ועכשיו".

הכי רחוק

ההווי הטיפולי הזה מצא ביטוי בספרו השלישי. שני ספריו הקודמים של סלע, קובץ הסיפורים הקצרים "גם שוטרים בוכים" ו"זרם תת סיפי", עסקו בגופי הביטחון הישראליים. בספרים אלה הציג סלע את מעלליהם של אנשי ביטחון שחדרו למקומות הסודיים ביותר בארגוני הביון בעולם ומצאו עצמם כסוכנים כפולים הנותנים שירות תמורת ידיעות חשובות, כסף וטובות הנאה.

סלע, אחד המטפלים הנפשיים הידועים ביותר לאנשי מוסד, צבא ושב"כ, מספר שהוא בעצמו נאבק בזיכרונות הישנים שלא נותנים לו מנוח. "במקצועות האלה מכניסים אותך בעשייה היומיומית לחרדות ופחדים גבוהים. אתה מצוי כל הזמן בעולם לא בהיר, נכנס לסיטואציות קיומיות", הוא מסביר. "אני זוכר מקרה שחוויתי כשהייתי ראש לשכת מודיעין ובילוש במרחב השרון בשנות ה-80. בני, חבר טוב שלי, היה אז מפקד מרחב של השב"כ. בשעה שתיים בלילה קיבלנו טלפון שנתפס מחבל שנפצע פצעים קשים בעיר במרכז. הביאו אותו לבית חולים מאיר. בשעה רבע לשלוש בני ואני ועוד חוקר שב"כ היינו שם. המחבל היה אמור להיכנס לחדר הניתוח, בעוד חמש דקות היו אמורים להרדים אותו. המשמעות של זה היתה שלא נוכל לחקור אותו. לא היה לנו שום מקור אחר כדי לברר אם הוא השאיר מטענים בעיר, אם יש חוליה של מחבלים שמחכה באיזה בית ספר".

הם החליטו לחקור. "העפנו את הרופאים ואני וחוקר השב"כ התחלנו לחקור את המחבל, עשינו את זה למרות שידענו שהוא ימות בגלל זה", מודה סלע. "הוא נתן לנו את המיקום של כל המטענים שהוא השאיר בעיר. כאב כזה אתה לוקח כל חייך. שאלות כמו אם זה מוסרי, אם זה חוקי, לא משנות הרבה. חומרים מהסוג הזה אנשי הביטחון מביאים לפגישות איתי. בעולם המסויט הזה אנשים חיים".

אולי מהסיבה הזאת הוא חש צורך לתקן את עצמו. "אני לא רואה בעצמי סופר", הוא אומר לקראת סיום השיחה. "אני כבר לא אהיה דוסטויבסקי. אני רואה את עצמי כאדם שמשתדל משנה לשנה להיות בן-אדם יותר טוב, ומשנה לשנה זה נהיה יותר ויותר קשה. אני לא אדם שמטייל בעולם, הכי רחוק שאני נוסע מתוך בחירה זה לחוף בית ינאי בצפון ולנתניה בדרום. בתוך זה אין לי מספיק זמן לכתוב, לקרוא ולעבוד עם אנשים".

בינתיים מעוררת בו הוצאת הספר ציפיות חדשות. "הייתי נורא רוצה שאנשים יקראו את הספר הזה", הוא אומר. "שני הספרים הקודמים שלי די נעלמו. היו לי ציפיות שהם יעוררו יותר הד וזה לא קרה. אין לי אמביציות להיות סופר גדול, אבל יש לי רצון גדול מאוד שאנשים יקראו את הספרים שאני כותב ושזה יעשה להם משהו. אני רוצה שמישהו יקשיב לשיח שאני כותב בין הדמויות בספר, שהאותיות יעשו משהו נכון לאנשים".*



ד'ר צבי סלע. הסערה, הכאב, הזעם והחשיבה האובדנית של המטופלים סוחפים אותי, אי-אפשר להימנע מזה


למעלה: השייח' אחמד יאסין, עזה 2004. התגעגע לחופש, לילדיו ולנכדיו. למטה: סמיר קונטאר אחרי שחרורו, לבנון 2008. המחלצים הם שפתחו באש



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו