שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

אחרי הזכייה באליפות, אורנה אוסטפלד סוגרת חשבונות

ביום שאחרי הזכייה של רמת השרון באליפות, המאמנת אורנה אוסטפלד סוגרת חשבון. הקולגות לא יותר טובים ממני, התקשורת שטחית, האיגוד לא מסייע, רמלה מחזיקה מעמד באופן בלתי ספורטיבי. " כולם מחכים שאפול", היא קובעת, "לא יכולים לסבול שעשרים שנה אני לא מפנה את הכסא"

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אריה ליבנת
אריה ליבנת

הרבה זמן לא זכתה אורנה אוסטפלד לכזאת נחת. ביום שאחרי הזכייה באליפות ליגת העל לנשים עם רמת השרון, אחרי חמש שנים שחונות, הפרחים והברכות זורמים מכל עבר. אבל גם ביום הכי שמח שלה, אוסטפלד לא שוכחת ושופכת את כל אשר על לבה.

"התגעגעתי מאוד לזכות באליפות, אבל אני שמחה יותר בשביל האנשים סביבי מאשר בשביל עצמי", היא אומרת בראיון ל"ספורט הארץ", "במהלך השנים השקענו הרבה בשביל להשיג את המטרות שהצבנו. היה קשה בשנים האלה להגיע לבאר ולא לשתות ממנה. שום דבר לא נחשב אם לא הבאת את הצלחת, וזה לא משנה מה עשית לאורך כל הדרך.

"אני נמצאת במקום אחר. אני מגיעה כל יום לאימונים ולמשחקים וב-90% מהזמן אני נהנית. נעשית עבודה נהדרת, אבל בעיני המבקרים וכתבי הספורט - שחלקם אפילו לא ביקר במגרשים - שום דבר לא נחשב ואין לו ערך, הכל יורד לטמיון אם לא זכית באליפות. בעיני, הכישלון הוא של אלה שעומדים בשולי הבריכה ורואים איך כולם שוחים ומנסים לא לטבוע. יש כאלה שאפילו לא עומדים על שפת הבריכה, הם שמעו מטוקבקים וקובעים אם זה כישלון או הצלחה. זה לא ערכי ושטחי מאוד".

אז איך לאורך כל כך הרבה זמן את מצליחה להתמודד עם הביקורת?

"זה לא פשוט, זה מעיב ומעיק. מה שעשתה רמת השרון לא עשתה אף קבוצה בעולם. לא שילמנו מחיר על המאבקים הציבוריים ועל הכעסים שלנו על התקשורת? יש כתב שפעם צעקתי עליו וחמש שנים רצוף כתב עלינו רק דברים רעים - שאנחנו פמיניסטיות, שאנחנו לא חמות.

"הקבוצה הזאת העלתה את הכדורסל על המפה כענף הנשים הבכיר ביותר. היינו יכולים להיות באותו מקום כמו הכדורעף והכדוריד, אבל קנינו שידורים והלכנו למאבקים בבתי משפט, לרגע לא הרפנו. אני לא רוצה לקחת קרדיט, אבל תהיו הגונים. תגידו שהחילוף לא היה טוב, ניהול המשחק לא היה טוב, אבל הכל שטחי. אני לא מתרגלת לזה, אבל לומדת לחיות עם זה. ברגע שאני אגיד שככה זה, אני אצטרך לפרוש, כי אין על מה להיאבק".

בתחילת העונה, אחרי שהודחתם מאירופה כמעט מבחירה, אמרת שהעונה שמת לעצמך מטרה ברורה לזכות באליפות. אז בעצם עכשיו את קוטפת את הפירות.

"על ההשתתפות באירופה לא פעם שילמנו מחיר בהישגים בארץ, אבל אנחנו משתתפות כל השנים. זו זכותנו וחובתנו. אני לא רואה שאיגוד הכדורסל או מועצת ההימורים עוזרים. אנחנו לא מקבלים על זה שום תמורה וגם אין חשיפה. אם לא תהיה תמיכה כספית רצינית, לא נשחק בעונה הבאה באירופה. מצד שני, אני רוצה לקחת חלק בכל אתגר ספורטיווי. אירופה פותחת אפיקים וגם עוזרת להביא שחקניות בכירות".

למה השחקניות הבולטות שלכן הגיעו רק במהלך העונה?

"לפעמים צריך לעשות שינויים. כל מי שהבאנו במהלך העונה הן שחקניות ששיחקו אצלנו בעבר, אבל לא יכולנו להביא אותן בתחילת העונה. זה בגלל שיש קבוצות שהורסות את כל הספורט.

הן מבטיחות כסף גדול שהן לא יכולות לעמוד בו ופוגעות בקבוצות שרוצות לשלם. יכולתי להבטיח לג'יה פרקינס כמו שהפולנים הבטיחו, ואחר כך לא לשלם; דינמו מוסקווה לקחה את לייני סלווין ולא שילמה; אליצור רמלה לקחה בשנה שעברה את צ'סיטי מלווין, טנג'לה סמית ומישל סנואו, והבטיחה להן דברים בלי שהתכוונה לקיים. יש בזה משהו לא הוגן.

"בכלל, החילופים של רמלה העונה לא נבעו מבניית קבוצה תוך מחשבה. הביאו שחקניות שנמצאות בארץ ולא צריך לשלם עבורן כרטיס טיסה. אם השנה היינו מפסידים לרמלה את האליפות, זה היה אסון לספורט. אנחנו כל השנה עושים סקאוטינג, בונים ישראליות, בודקים איזו שחקנית תתאים לזו ואיזו לזו. בסוף תבוא רמלה, קבוצה בלי דרך, בלי כיוון, תבנה אסופה של שחקניות ותזכה באליפות?! זה היה גומר אותי".

מבט על ההיסטוריה של רמת השרון מראה שזאת קבוצה של מומנטום, ואז הגיעה תקופת יובש של חמש שנים.

"קשה לשמור על אליפות, אבל קשה גם לקחת. יש מומנטום של קבוצות. רמלה היתה בשנים האחרונות במומנטום. יש לה את כוח ההרתעה ואת הביתיות, שגרמו לרמת חן להתמוטט מולה. יש גם שיפוט ביתי. בשנים האחרונות הפסדנו משחקים בדקות המכריעות. גם בגלל לחץ, גם בגלל החלטות לא נכונות. שחקניות הגיעו למצב מכריע ולא תמיד היה להן את האומץ. אבל למרות שלא לקחנו, אנחנו מחזיקים מעמד בצמרת כל כך הרבה שנים".

גם רמלה מחזיקה מעמד.

"רמלה מחזיקה מעמד באופן בלתי ספורטיווי. בגלל הבוררויות שיש לה עם שחקניות, היא לא היתה צריכה להשתתף העונה בפלייאוף. אם היינו בסטנדרטים שלה, היא לא היתה קיימת. אני לא מביאה שחקניות ולא משלמת להן".

זה יכול להרוג

בדרך לאליפות הספיקה רמת השרון לספוג הפסד שלומיאלי במשחק השני בסדרת הגמר ברמלה, אחרי שהובילה כל המשחק. החשש מהפאשלה השנתית שוב חזר, אבל הפעם אוסטפלד ידעה להתאושש. "אחרי ההפסד היה חשש להפסיד את האליפות", היא משחזרת. "מצד שני, היה לי ביטחון עצום בקבוצה. הניצחונות בעשרים הפרש שעשינו בבית מבטאים את הפערים האמיתיים בינינו לרמלה. מהרגע הראשון ידענו שיש לנו קבוצה הרבה יותר טובה, יותר עמוקה, עם הרבה יותר אופציות. סחבנו קושי מנטלי של כמה שנים. עונות שלמות מתנקזות שוב לדקות האחרונות. זה לא יכול להרוג בני אדם?".

למרות הקושי והפחדים לאבד את זה שוב, בסוף הרבע השלישי במשחק הרביעי שלשום, כשרמלה ביצעה את הקאמבק המסורתי, אוסטפלד אמרה לאנשים סביבה שהפעם הם לא מפסידים את המשחק הזה. "פעם ראשונה שאני אומרת את זה. אני לא אומרת ומבטיחה דברים כאלה, אבל הרגשתי שכמה שהיינו גרועות, יש לנו את הקבוצה, את העומק ואת החוסן", היא אומרת. "יש גם את פרקינס, שהבטיחה להופיע בדקות המכריעות. הבטתי בעיניים של השחקניות, היה יותר ביטחון בקבוצה".

איך התמודדת בשנים האחרונות עם הכינוי שהדביקו לכן - "הלוזריות"?

"כשאומרים את זה, אני חושבת על שמעון פרס. אני מתמודדת עם זה, מישהו אחר היה מרים ידיים. יש לי תמיכה מלאה סביבי, אז אפשר להתמודד. לא הכל מתחיל עם כמה שנים שחונות, כי היו גם שני גביעים בדרך. יש גם הרבה עשייה ופעילות בקהילה שמעמידים דברים בפרופורציות".

את מאמנת את רמת השרון מיום היווסדה, לפני 23 שנה. שקלת פעם לוותר על התפקיד? יש סיכוי שזה יקרה פעם?

"כשקשה ויש כישלונות וביקורת, אז אני שוקלת לפעמים. אבל אני אוהבת את מה שאני עושה - אני אוהבת כדורסל, אוהבת להכיר שחקניות חדשות ואוהבת לקבל החלטות. אני עושה מה שאני עושה כי יש לי אפשרות לעשות את זה. אני בת 56, מה אני אעשה כשאסיים? אשב ביציע ואעשן סיגר? לכל אחד יש את המקצוע שלו. אני לא הצלחתי להביא שיאים והישגים ברמות הכי גבוהות וליצור תענוג צרוף של כדורסל? חוץ מזה, מי יאמן במקומי?".

לדעתי, השילוב המושלם הוא את כמנהלת מקצועית ואלי רבי כמאמן.

"אני מאוד מעריכה את אלי. מה שהוא עבר בשנה הזו ברמלה, רק בן אדם עם גישה כמוהו היה יכול לשרוד, אבל לכל אחד יש עליות וירידות. לפני כמה שנים הוא אמר לי שנמאס לו שהוא כל הזמן מפסיד לי במאני-טיים".

את לא מרגישה לפעמים שאת מתמודדת עם מאמנים טובים ממך, כמו עדני דגן, טל נתן, ובשנים האחרונות אלי רבי?

"ממש ממש לא! אני לא רואה שהם עושים מהלכים ענקיים, לא רואה שיטה גדולה, לא רואה סקאוטינג גדול. אתה יודע כמה ניצחונות היו לי בקריירה? כשאני מגיעה למאני-טיים, כולם מחכים שאני אפול. לא יכולים לסבול שעשרים שנה אני לא מפנה את הכיסא. אבל אנחנו ברמת השרון זה משהו אחר, שונה, מרענן ומדהים. רוצים שאני אהיה כמו כולם, אבל אני לא אהיה. אני לא אפנה את הג'וב עד שאני לא אפנה".

את מאמינה שהזכייה באליפות תוריד את מפלס הלחץ ותוביל לסדרה נוספת של תארים?

"הלוואי! היא תוריד מעט את הלחץ, אבל תמיד יש ציפיות".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ