בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אינם מסוגלים לחיות ואינם מסוגלים למות

שני ספרים חדשים מביאים שוב את סיפורו של מרד גטו ורשה. האומנם יש לכתוב את תולדות האירוע הזה מחדש ומדוע דווקא מי שאינם היסטוריונים מרבים לעסוק בו

4תגובות

דגלים מעל הגטו: סיפורו של מרד גטו וארשה משה ארנס. הוצאת ידיעות ספרים, 416 עמ', 98 שקלים

הקרב האחרון איתמר לוין ושלומית לן. הוצאת ידיעות ספרים, 318 עמ', 98 שקלים

יהודים מוצאים מגטו ורשה הבוער, אפריל 1943

"ההיסטוריה מעדיפה סדר על חוסר סדר, וההיסטוריונים הכותבים אותה לא תמיד מתקדמים כדי להביט מעבר לכך. זה נכון גם לקבוע כי ההיסטוריה עצלה וההיסטוריונים לעתים קרובות מתחמקים מלעדכן את רשימת הגיבורים שלהם". כך כתב ההיסטוריון הצרפתי החשוב פייר וידאל-נאקה בהקדמה למהדורה הצרפתית לספרה של העיתונאית היהודייה-פולנייה חנה קראל, "להקדים את אלוהים" (אדם, 1981), המבוסס על שיחה עם איש הבונד לשעבר, מארק אדלמן, אחרון חברי מפקדת הארגון היהודי הלוחם בגטו ורשה שחי בפולין.

שני ספרים - "דגלים מעל הגטו" מאת משה ארנס ו"הקרב האחרון" מאת איתמר לוין ושלומית לן - שיצאו לאור בו זמנית ועל ידי אותו מו"ל, מנסים לקרוא תיגר על הסדר ההיסטורי הקיים, להערכת מחבריהם, בכתיבת תולדות מרד גטו ורשה. הם שואפים להביט אל מעבר למה שנכתב על אחד האירועים המתועדים ביותר בתולדות השואה, לנער אותו מן העצלות הנראטיווית שדבקה בו, ולעדכן את רשימת הגיבורים שלו. "צריך וראוי לספר את הסיפור האמיתי של מרד גטו וארשה", קובע ארנס נחרצות. לוין ולן לא מהססים לקבוע בכותרת המשנה של ספרם כי זהו "הסיפור האמיתי" של מרד גטו ורשה ומודיעים לקוראים כי מטרתם היתה "לתאר מחדש את מרד גטו ורשה... מבחינת העובדות עצמן", עקב החללים הרבים שמצאו בתיאור האירוע.

גם אם ניקח בחשבון שיקולים מובנים של שיווק סיפור שיש לו שוק קוראים די גדול, הרי שמוצב כאן רף גבוה מאוד בהתחשב בעבודותיהם של היסטוריונים חשובים שחקרו את הנושא בעבר. התוצאה אמנם רחוקה מלענות על הציפייה שיוצרות הצהרות הפתיחה, אבל לוין ולן עומדים במשימה בכבוד. לעומת זאת, ספרו של ארנס מתגלה כיומרה חסרת בסיס. הוא מבוסס על מחקר שטחי וסלקטיווי, מה גם שהוא רחוק מלהיות נקי מן הכתם שהוא מדביק בעבודות של חוקרים ועדים אחרים שכתבו על המרד וניכסו אותו לצרכים פוליטיים ותנועתיים.

בגטו ורשה התקיימו מראשית הקמתו מסגרות של פעילות מחתרתית מגוונת. הפעילו אותן כל הקבוצות והתנועות הפוליטיות שפעלו ברחוב היהודי לפני המלחמה. הקבוצות האלה הוציאו עיתוני מחתרת רבים, אירגנו סמינרים רעיוניים, חגגו חגים ומועדים בתולדות התנועה והפעילו חוגי ילדים ונוער לצד ערבי תרבות ומטבחים לנזקקים. בולטות במיוחד בפעילות הזאת היו תנועות הנוער החלוציות והמפלגות הציוניות-סוציאליסטיות, ולצדן תנועת הבונד הסוציאליסטית ששללה את דרכה של הציונות והיתה בת הפלוגתא העיקרית שלה מסוף המאה ה-19. על בסיס הפעילות הפוליטית המחתרתית הזאת התעצב והתגבש במרוצת הזמן רעיון ההתנגדות האנטי-הנאצי, שהיה נתון לפרשנויות ומשמעויות בהתאם לאידיאולוגיות הפוליטיות השונות: היו שראו בו ביטוי להתנגדות לאומית יהודית, אחרים העדיפו להדגיש את משמעותו האנטי-פאשיסטית הכללית, אבל כולם יצרו בסופו של דבר את הסינתזה המתאימה בין שתי המגמות.

כאשר הגיע מועד ההתקוממות בגטו, באפריל 1943, פעלו בגטו שני ארגוני לחימה שהתפתחו מתוך פעילות המחתרת הזאת: "הארגון היהודי הלוחם" (אי"ל), שאיגד את תנועות הנוער ומפלגות השמאל הציוני לצד הב?נד והקומוניסטים היהודים והונהג על ידי חבר השומר הצעיר, מרדכי אנילביץ'; ו"הארגון הצבאי היהודי" (אצ"י), שאליו חברו צעירי בית"ר ופעילי התנועה הרוויזיוניסטית וצעירים אחרים בגטו שלא היו חברי תנועה פוליטית כלשהי. הוא הונהג על יד פאוול פרנקל. שני הארגונים לחמו שכם אל שכם במרד הגטו. זו תמצית העובדות והדברים בכללותם ידועים זה מכבר.

כדי לכתוב מחדש את תולדות מרד גטו ורשה נדרשים החוקרים להביא תמונה חדשה, מחקר המבוסס על תיעוד בלתי ידוע ובלתי מוכר, או לכל הפחות זווית ראייה מקורית שנעלמה מעין החוקרים עד עתה. שני הספרים שלפנינו אינם מתבססים על חומר תיעודי חדש שלא היה ידוע עד כה, והם אף אינם מנצלים את ההיסטוריוגרפיה הענפה ואת ספרות הזיכרונות הקיימת על גטו ורשה והמרד בשפות השונות.

ארנס מביא סיכום סלקטיווי של עובדות ותהליכים ידועים תוך ניסיון להעניק לנראטיב שלו ממד של מכובדות היסטוריוגרפית מאוזנת. אבל הבגד הזה תפור בתפרים גסים על פי קונצפציה פוליטית מנחה שבינה ובין חקר ההיסטוריה אין ולא כלום. לעומתו, לוין ולן כן מנסים לבדוק את המרד מזווית קצת אחרת. נבדוק כמה היבטים כאלה.

עדות סלקטיווית

שני ספרים העוסקים בקורותיה של בית"ר בגטו ורשה ובלחימתו של אצ"י ראו אור בעברית. הראשון יצא כבר ב-1963 על ידי חיים לזר-ליטאי ("מצדה של וארשה: הארגון הצבאי היהודי במרד גיטו וארשה", מכון ז'בוטינסקי) והשני על ידי מריאן אפלבאום ("בחזרה לגטו ורשה: התקוממות האיגוד הצבאי היהודי", יד ושם, 2004). שני המחברים אינם היסטוריונים בהכשרתם. לזר-ליטאי היה חבר תנועת בית"ר בווילנה, הצטרף למחתרת שקמה בגטו (פ-פ-או) ולאחר מכן יצא לפרטיזנים ולחם בשורותיהם עד תום המלחמה. לאחר המלחמה עלה לישראל. הוא כתב שורה של ספרים על תולדות גטו וילנה, הלחימה הפרטיזנית בנאצים, עלייה ב' ועוד; מריאן אפלבאום, רופא שחי בפאריס, הוא קרוב משפחתו של לוחם אצ"י, דוד-מרדכי אפלבאום, שנהרג במרד. ספרו, שנכתב במקור צרפתית, הוא שילוב של מסע אישי בעקבות האגדה על בן המשפחה שנהרג ביחד עם תולדות הארגון שבמסגרתו פעל ולחם. אל לזר-ליטאי מתייחס ארנס פה ושם בספרו, אבל את שני בני משפחת אפלבאום (הלוחם שנהרג וספרו של מריאן שניצל עם הוריו כילד) כאילו בלעה האדמה.

יכולות להיות לכך סיבות שונות, אבל נראה כי העיקרית שבהן היא משום שספרו של ארנס אינו מוסיף כמעט כלום לתולדות אצ"י כפי שכתב עליהן לזר-ליטאי כבר לפני 46 שנים. הספר הזה נתקל בזמנו בהתייחסות ספקנית מצדם של ההיסטוריונים אבל זכה דווקא לביקורות אוהדות בכמה עיתונים. ממרחק השנים נראה הספר כניסיון המוצלח ביותר עד עתה להביא את סיפורו של אצ"י, אם כמובן לא מתייחסים אליו כאל מחקר היסטורי קפדני אלא כאל נראטיב תיעודי. כמעט כל מה שמספר לנו ארנס מופיע כבר אצל לזר-ליטאי, בנוסף על לא מעט היבטים משמעותיים שהוא לא מייחס להם חשיבות. כך למשל הבין לזר-ליטאי היטב את חשיבות תקופת הפעילות המחתרתית בגטו, בשנים 1940-1942, בגיבוש רעיון ההתנגדות ויצירת התשתית החברתית המיוחדת שבלעדיה אי אפשר היה להפוך קבוצת צעירים בלתי מאומנת לארגון לוחם.

חוסר ההתייחסות של ארנס לספרו של אפלבאום בולט יותר. זה ספר שליקוייו לא מעטים, הוא מסורבל לקריאה, עמוס בציטוטים טרחניים של מקורות ועדויות המובאים ללא גישה ביקורתית או השוואתית. גם ספרו של אפלבאום מכסה כמעט את כל המקורות והעדויות אשר עליהם מתבסס ארנס. אפילו פרשת הנפת שני הדגלים הלאומיים (הציוני והפולני) שאותם הרימו לוחמי אצ"י מעל חומת הגטו כביטוי למאבק הפולני-יהודי נגד הנאציזם - אותה מציע ארנס לאמץ כמיתוס נוסף לאלה הקיימים היום - כבר סופרה על ידי שני קודמיו. אבל בהחלט ייתכן כי החלטתו להתעלם מספרו של אפלבאום נעוצה בעובדה כי זהו ספר שאמינותו הועמדה בספק גדול נוכח המקורות שעליהם הוא נשען, בעיקר על עדותו של העו"ד הפולני תדיאוש בדנרצ'יק. בדנרצ'יק מילא בתקופת המלחמה תפקיד מסוים באדמיניסטרציה הפולנית של ורשה, ובתוקף תפקידו נכנס כמה פעמים לגטו. הוא הציג עצמו לאחר המלחמה כמי שהיה בקשר עם המחתרת היהודית, במיוחד עם אנשי אצ"י. לאחר המלחמה התברר כי עברו של האיש לא נקי מעמדות אנטישמיות, והיסטוריונים מטילים ספק בנכונות הפרטים שמסר בעדותו.

זכותו של ארנס לא להתייחס לספרו של אפלבאום ולעדויות הבעייתיות שלו, ייתכן שאפילו טוב עשה שהתרחק ממנו כמטחווי קשת. אבל הסלקטיוויות שהוא נוקט בשימוש בתיעוד בעייתי צורמת במיוחד נוכח ההישענות המוחלטת וחסרת סימני השאלה שלו על התיעוד שהשאיר אחריו הגנרל יורגן שטרופ. שטרופ, קצין אס-אס קיצוני ואנטישמי במיוחד, התמנה להיות מחסלו של הגטו כבר משעותיו הראשונות של המרד. לפני שפעל בוורשה ב-1943 כבר היה מאחוריו ניסיון לא מבוטל בניהול פעולות צבאיות רצחניות נגד אוכלוסיה אזרחית בשטחי ברית המועצות. הוא השאיר אחריו קובץ של דוחות יומיים על חיסול הגטו, כמו גם אלבום תמונות מימי הלחימה, שכולל כמה מתמונות הנצח של זיכרון השואה (דוגמת זו של הילד היוצא ממחבואו בידיים מורמות כשמאחוריו ניצב חייל אס-אס מחייך).

לאחר המלחמה הוסגר שטרופ לפולין ובתא כלאו ניהל שיחות עם אסיר פולני בשם קאז'ימייז' מוצ'ארסקי, פעיל פוליטי שהציג עצמו כאנטי-קומוניסט שנעצר על ידי השלטון החדש בפולין. מוצ'ארסקי הוציא את שיחותיו עם שטרופ בספר ("שיחות עם תליין", בית לוחמי הגטאות, 1979). אל סיפור הלחימה בגטו ורשה מתייחס שטרופ גם בעדות שמסר ב-1946 לאחר שנעצר בגרמניה ונשפט למוות על ידי האמריקאים טרם שהוסגר לפולין, שם הוצא להורג ב-1951. לחומר התיעודי שהשאיר אחריו שטרופ ארנס מייחס מוצקות היסטורית שכמעט אינה ניתנת לערעור. הוא אמנם טוען שבחן את נכונות המידע של הדוחות שהוציא שטרופ באפריל 1943, כאשר הצליב אותם עם עדויות אחרות של שטרופ מן התקופה שלאחר המלחמה (עמ' 15). זוהי כמובן דרך בדיקה מגוחכת. גם לא מפריעה לארנס העובדה כי ספרו של מוצ'ארסקי, שעליו הוא מתבסס רבות, נתפש היום כתיעוד בעייתי ביותר נוכח הפרטים הביוגרפיים המצוצים מן האצבע שהתגלו על עברו.

הדוחות של שטרופ נבחנו ונשקלו בזהירות רבה על ידי שורה של היסטוריונים שחקרו את מרד הגטו ואת חיסולו. צריך לזכור כי זהו מידע שיצר קצין נאצי בעל תפישת עולם ברורה הן בתקופת המלחמה וכמובן גם לאחריה, כאשר הועמד למשפט.

הסיבה ששטרופ הפך להיות העד המוביל בטיעון שמציג ארנס היא שהוא מספק את המידע בנוגע למה שארנס מבקש להוכיח מעבר לכל דבר אחר - כי לוחמי אצ"י שלחמו בכיכר מוראנובסקה בגטו ניהלו את הקרב המשמעותי ביותר מבין כל מעשי הלחימה שהתרחשו בתקופת המרד. הם גם אלה שגרמו לגרמנים את מספר האבידות הרב ביותר.

התייחסותו הסלקטיווית של ארנס לתיעוד שבו הוא משתמש יוצאת מתוך ראייה אידיאולוגית. לזכותו צריך לטעון שאין הוא מתכוון או יכול להסתירה. הוא מודה, כי מטרת החיבור שלו היא לערער על הנראטיב הקיים, שטיפח שנים ארוכות את לחימתו של אי"ל החלוצי-סוציאליסטי והשכיח מלב את תרומתו של אצ"י הבית"רי.

רשימת המקופחים

מצעד מקופחי הזיכרון שנוצר אחרי מרד גטו ורשה הוא ארוך ונמשך על פני עשרות שנים. מדי פעם בפעם עולה לדיון מקופח אחר ומטיח האשמות על טשטוש ומניפולציה מכוונים שנוצרו כדי להעלים את חלקו במרד. בדרך כלל מופנית האשמה כלפי ה"ממסד" רב העוצמה שנשלט בידי מפא"י, התנועה הקיבוצית, יד ושם או כל גורם ממלכתי אחר שבעשורים הראשונים לאחר השואה התאמץ להנציח את מקורביו ולסלק מהפנתיאון את הרחוקים ממנו מבחינה פוליטית.

שני מקופחים מרכזיים צצו ועלו בדיון הזה בעבר: הבונד, שתרומתו למחתרת בגטו ולמרד לא זכתה להכרה במפעל הזיכרון הלאומי במדינת ישראל בשל היותו אנטי-ציוני, והרוויזיוניסטים בשל המאבק שנוהל נגדם על ידי מפא"י.

האמת היא שהיו עוד מקופחי זיכרון רבים. ניתן למנות ביניהם את הקומוניסטים היהודים, את הקבוצות הדתיות והחרדיות, ובמידה רבה את המוני היהודים האלמונים - רבים מהם לוחמים עיקשים במאבק הבונקרים בגטו ורשה - שהושארו בצל בעשורים הראשונים של ההנצחה. אכן, הבונד וגיבוריו, דוגמת מארק אדלמן או אבראשה בלום, כמו גם אצ"י וגיבוריו, דוגמת פאוול פרנקל או ליאון ראדל, לא זכו לחשיפה כה עזה במדינת ישראל כפי שזכו להם תנועות הנוער, מרדכי אנילביץ', או יצחק ("אנטק") צוקרמן. אבל גם לטענת הקיפוח יש להתייחס בפרופורציות מתאימות. כך למשל כבר ב-1965 הוציא יד ושם, המוסד הממלכתי המופקד על הנצחת זיכרון השואה, קובץ תעודות על המרד בגטו ("המרי והמרד בגטו ורשה", עורכים: נחמן בלומנטל ויוסף קרמיש) ובו שני פרקים המוקדשים לשני ארגוני הלחימה בגטו. 42 עמודים הוקדשו לאי"ל ו-25 עמודים לאצ"י. יש מי שירצה לראות בזה קיפוח, אבל האמת היא כי התיעוד שנותר על אצ"י קטן בהיקפו בהרבה מזה שנשאר על אי"ל. מכל מקום, התעלמות ודאי שאין כאן.

לאחר המלחמה הנציחו פעילי תנועות הנוער בישראל, כמו חברי הבונד בניו יורק, את זכר גיבוריהם ממרד הגטו. מכוני מחקר וארכיונים תנועתיים קמו, כתבי עת נוסדו, אנדרטאות הוצבו וטקסי זיכרון התקיימו בכל שנה. אבל קולם של הבית"רים לא נשמע במפעל ההנצחה הזה. העובדה הזאת מעוררת תמיהה עצומה.

נראה שהנקודה הזאת מטרידה לא מעט את ארנס. בעקיפין הוא מבין, כי יותר משטרח הממסד הישראלי הרשמי לטפח דפוס זיכרון כזה או אחר, השפיעו על היווצרותם אנשי התנועה ששרדו. ארנס מודה כי לתנועה הרוויזיוניסטית לא היו לאחר הקמת המדינה כלים מתאימים, מבחינה כלכלית, כפי שהיו לתנועות הקיבוציות שיכלו להקים מכוני מחקר ומסגרות שיטפחו את זכרם של פעילי התנועה בלחימה האנטי-נאצית. אבל הסיבה העיקרית, קובע ארנס, היא שהנושא לא היה בסדר עדיפות פוליטי חשוב מבחינתו של מנחם בגין. הנצחת פעילותה של בית"ר בגטו ובלחימה האנטי-נאצית נותרה יתומה ומי שלקחו על כתפיהם הצרות את המשימה היו כמה חברי בית"ר לשעבר כמו חיים לזר-ליטאי.

כמי שמבקש להסביר את שורשי העיוות ההיסטורי שהוא מאמין שנוצר במשך 29 השנים הראשונות לקיומה של מדינת ישראל, ארנס משאיר את הקוראים עם סימני שאלה לא מעטים. במשך עשרות שנים הוא הכיר את מי שעמד בראש תנועת החרות ולאחר מכן בראש ממשלת ישראל. מאז 1977 ההגמוניה הפוליטית בישראל אינה עוד בידי אלה שיצרו לדבריו את העיוות ההיסטורי הנורא הזה. בגין, איש בעל מודעות היסטורית עמוקה ורגישות מיוחדת לשואה, טרח לחזור ולפשפש בפרשת רצח ארלוזורוב, אבל לא יזם מפעל הנצחה ראוי לחברי בית"ר בלחימה האנטי-נאצית. יהיו סיבותיו אשר יהיו, גם אם ארנס יודע אותן הוא אינו משתף את קוראיו בהן. אפשר רק להניח, כי אחת מהן מתקשרת לעובדה כי מנחם בגין, ראש בית"ר בפולין, יצא את המדינה עם פרוץ המלחמה ולא חזר לשטח הכיבוש הגרמני להנהיג את מחתרת תנועתו. זאת, בניגוד ללא מעט מראשי תנועות הנוער החלוציות ומקרב צעירי הבונד בראשית 1940, אשר חזרו לשטח הכיבוש הגרמני, הקימו את אי"ל ולחמו ב-1943 במרד בגטו שבו נפלו רובם.

מאבקם של האלמונים

בניגוד למשה ארנס מחברי "הקרב האחרון", איתמר לוין ושלומית לן, מתרחקים מכל דיון בסוגיה פוליטית של מקפחים ומקופחים בזיכרון המרד. הם בחרו להעלות מתהום הנשייה את תרומתם של עשרות אלפי היהודים האלמונים אשר הקימו בגטו בין ינואר לאפריל 1943 מאות בונקרים, ציידו אותם במים, מזון, דרגשי לינה וחיברו אותם לחשמל ולגז, הכל כמיטב יכולתם הכלכלית של מקימי המחסה. אלפי שוכני הבונקרים האלה היו התשתית החברתית והכלכלית שהזינה את הצעירים האוחזים בנשק בימי הלחימה הראשונים, עד שהפך המרד - בערך לאחר כשלושה-ארבעה ימים - למלחמת בונקרים עיקשת בין הגרמנים והמסתתרים בהם.

חלק מהבונקרים הוקמו על ידי אנשים פרטיים שביקשו להסתיר את משפחתם וקרוביהם, אחרים הוקמו על ידי קבוצות בעלות יכולת, דוגמת אנשי העולם התחתון שבנו לעצמם מקומות מסתור מצוידים בכל טוב. לא אחת נגבו תשלומים גבוהים בעד הזכות להצטרף לבונקר. אל תשתית הבונקרים הזאת חברו הצעירים האוחזים בנשק שהמשיכו יחד את הלחימה עד שהצליחו שטרופ וחייליו לחסל את אחרוני הבונקרים בשבוע השני של מאי 1943.

מלחמת הבונקרים היא אפוס יוצא דופן בתולדות ההתנגדות היהודית לנאציזם שלדאבון לב לא נותר ממנו כמעט תיעוד. הניסיונות העיקשים לכבות את שריפות הענק שהציתו הגרמנים כדי להוציא החוצה את המסתתרים, החום הנורא ששרר בבונקרים, הצפיפות ובכי התינוקות, סיר הלחץ האנושי של אוכלוסייה אזרחית מורעבת ומותשת ולוחמים פצועים שהורדו אל הבונקרים, מי הברז הרותחים שאינם ראויים לשתייה, צחנת ההפרשות שאין לאן לפנותן מפחד לצאת החוצה ועם זאת ההיצמדות העיקשת למטרה שלא נכנעים - את כל אלה מתארים לוין ולן תוך שימוש נכון בתיעוד שמצוי בידם.

באחת התעודות הנדירות ששרדו, יומן שכתבה אשה אלמונית מדיירי הבונקרים, מתואר המצב הקיומי הבלתי אפשרי הזה: "האנשים חצי עירומים, לבושים סחבות, מתרוצצים מדוכדכים על רצפת האבן. אינם מסוגלים לחיות ואינם מסוגלים למות" (עמ' 299).

על מעמד הבונד

נקודת המוצא של שני הספרים - לספר את "האמת" על המרד - דורשת מכותביהם להסביר מי אחראי לכך שעד שנטלו את קולמוסם ונרתמו למשימה, נכתבו תולדות המרד בדרך שגויה. סיפור המרד בגטו ורשה היה, בראש וראשונה, משימה שלקחו על עצמם משתתפיו שניצלו.

במידה רבה זה היה מפעל חיים של אדם מרכזי אחד - יצחק ("אנטק") צוקרמן - שכבר ב-1944 הניח את היסודות למה שהתקבל במשך שנים כמקור המוסמך והחשוב ביותר לתולדות הלחימה בגטו. בדו"ח המחתרתי ששלח ללונדון במאי אותה השנה, ובאינספור מאמרים, נאומים וספרים לאחר המלחמה, הוא יצר את מסגרת ההתייחסות שדרכה התבוננה החברה הישראלית על המרד בגטו ורשה. הצלחתו של צוקרמן בעניין הזה היא בלתי נתפשת.

אבל "אנטק" הצליח לא משום שהתכוון לעשות מניפולציה בזיכרון ההיסטורי, או משום שממסד כוחני דחף אותו לעשות כן, אלא משום שהיה מי שהוא - ומשום שהוא נשאר עד יומו האחרון איש תנועה נאמן ומסור שיותר מכל רצה להטביע את תרומתה של תנועתו, דרור החלוץ, ואת תרומתו האישית לאירוע ההרואי ויוצא הדופן הזה בתולדות העם היהודי. לחובתו ייאמר, כי הוא עשה זאת ללא התחשבות יתרה ולעתים תוך פגיעה בתפקיד החשוב שמילאו תנועות אחרות. גם אם לא נייחס לצוקרמן כוונות זדון לעוות את ההיסטוריה, צודקים לוין ולן בקביעתם כי העדויות והדיווחים המעטים שנכתבו בימי המרד או זמן קצר אחריו, במיוחד אלה של צוקרמן ואדולף ברמן, או ספרו של מלך ניישטט ("חורבן ומרד של יהודי ורשה", הוועד הפועל של ההסתדרות, 1947) תרמו ליצירת המסגרת ההיסטורית שלו שהתקבעה בחברה הישראלית. לוין ולן טוענים כי זה היה דפוס התייחסות ששנים רבות לאחר המלחמה המשיכו אלה שיצרו אותו להאמין בנכונותו, ללא פקפוק.

ארנס, לעומת זאת, במאמציו לחסל את החשבון ההיסטורי הארוך על השכחת חלקה של בית"ר במרד, עושה זאת לא רק עם צוקרמן ותנועות הנוער הציוניות-סוציאליסטיות: אלה (תנועות הנוער) העדיפו לחבור אל הבונד האנטי ציוני ולהקים יחד אתו את ארגון הלחימה המשותף, אבל דחו פעם אחר פעם את ידם המושטת של פעילי בית"ר ואצ"י.

בכל פעם שארנס נוגע בבונד הוא לא מצליח להשתחרר מעוינותו הגלויה לתנועת הפועלים היהודית המפוארת הזאת, שלדאבון לב לא נותר ממנה שריד בפולין שלאחר השואה וההשתלטות הקומוניסטית על המדינה. במאבק שלו ברוח הרפאים של הבונד אין ארנס בוחל בטיעונים סטריאוטיפיים מבלי לעשות שום ניסיון לרדת לעומקן של הבעיות שהוא מעלה. הבונד, הוא קובע, ראה ברוויזיוניסטים פאשיסטים וככל הנראה לא היו חבריו מצטרפים לאי"ל לו הסכימו תנועות הנוער החלוציות לצרפם. אבל הוא לא מצליח להסביר כראוי מדוע זה לא הפריע להם לחבור לבית"רים בווילנה. או קביעתו כי התנגדותו של מאוריצי אוז'אך, אחד משני ראשי המחתרת של הבונד בגטו ורשה, היא שמנעה הקמת ארגון לוחם משותף בגטו כפי שהציעו ראשי תנועות הנוער כבר במארס 1942 - מבלי שהוא מנסה להבין את מצבו הפוליטי ומעמדו של הבונד בשנות השואה.

הבונד הוא יריב שקל לחסל אתו חשבונות, שכן כיום אינו עוד אלא פרק נשכח בספרי ההיסטוריה. ארנס שש כל כך לעשות זאת, עד שאין הוא מהסס אפילו לגייס לצדו את צוקרמן וכותבים מן המחנה הציוני-סוציאליסטי, שרק עדותם נותרה מן הפגישה המפורסמת במארס 1942, שבה לא הצליחו פעילי המחתרת להקים בגטו ורשה ארגון לוחם מאוחד.

אבל הבעיה עם הצגת הדברים הזאת מטרידה הרבה יותר וחושפת את אי-אמינותו ההיסטוריוגרפית של הספר. ממי שמתיימר לפרוש את הסיפור האמיתי של המרד בגטו, גם אם אינו היסטוריון חד אבחנה, נדרש לכל הפחות לספר את כל הסיפור.

ארנס מזכיר את המאמצים להעביר לעולם החופשי את המידע על הגירוש להשמדה שהתחיל באביב 1942 ברחבי הגנרלגוברנמן (יחידת המנהל המדינית שהקימו הגרמנים בחלקים הכבושים של פולין שלא סופחו לרייך). הוא מונה את שליחותו החשובה של איש המחתרת הפולנית יאן קארסקי שהגיע ללונדון והביא לממשלה הפולנית הגולה את המידע על הרצח בפולין, כמו גם את מברקו של גרהרד ריגנר, נציג הקונגרס היהודי העולמי בז'נווה, ששלח באוגוסט 1942 מברק לארצות הברית וללונדון ובו המידע שהגיע אליו בעניין הזה. אבל ארנס אינו מזכיר בחצי מלה את הדו"ח הראשון ובו פרטים על הרצח בפולין שנכתב על יד חוגי המחתרת היהודית, שעל חשיבותו עמדו היסטוריונים בולטים שבדקו את הידיעות שהגיעו מפולין למערב על ההשמדה (דוד אנגל, דריוש סטולה). זהו דו"ח שחובר ונשלח על ידי פעיל הבונד ליאון פיינר, במאי 1942, וידוע במחקר כיום כ"דו"ח הבונד". למותר לציין כי הוא ממעיט לעשות שימוש בדברים שכתב ואמר מארק אדלמן על המרד ועל משמעותו, אבל הוא טורח ליידע אותנו שאדלמן אינו מזכיר בזיכרונותיו את אצ"י. עם השאלה מדוע בכלל היה מצופה מצעיר כבן 24 שלחם ושרד בגטו ובחלק ה"ארי" עד 1945, ושכתב את מחברת זיכרונותיו הצנועה לבקשת חברי תנועתו ששרדו כמה חודשים לאחר השחרור להזכיר ארגון שבקושי ידע על קיומו - ארנס לא מתמודד.

בין עדות למחקר

שני הספרים נדרשים, מטבע הדברים, לעבודותיהן ולכתביהן של הדמויות שפעלו במרד והשאירו אחרי המלחמה את חותמן על חקרו, ראש וראשונה למחקריו ולזיכרונותיו של ישראל גוטמן. למען הסר ספק ייכתב מיד: הפרופ' ישראל גוטמן היה מורי ורבי שנים הרבה ואת אבני היסוד של עבודתי המחקרית הנחתי בהדרכתו. גוטמן היה חבר אי"ל, פעיל מחתרת באושוויץ, ועד היום הוא מעמודי התווך של חקר השואה בישראל ובעולם. ספר זיכרונותיו, המשלב גם היבטים מחקריים ("מרד הנצורים", הוצאת מרחביה, 1963), מחקרו היסודי ופורץ הדרך על גטו ורשה והמרד ("יהודי וארשה 1939-1943: גיטו, מחתרת, מרד", יד ושם, 1977), ופרקי חייו שכתבה עדה פגיס ("ימי אפלה, ימי חסד: פרקים מחיי ישראל גוטמן", יד ושם והקיבוץ המאוחד, 2008), בנוסף על ראיונות שנערכו אתו, הם השלד ההיסטוריוגרפי לספרם של לוין ולן. אבל הם אינם שמים לבם לבעיה ההיסטוריוגרפית שחוזרת לא אחת בספרם ושחוקרי השואה - ראש וראשון ישראל גוטמן עצמו - נזהרים ממנה לאורך כל השנים: טשטוש הגבול בין העדות ובין המחקר, גם אם שניהם מקורם באותו האדם עצמו. הם עוברים ללא אבחנה וזהירות נדרשת בין פרקי זיכרונותיו של גוטמן מהמרד (שבהם הוא עצמו משתמש במחקריו בסלקטיוויות פוריטנית ממש); ובין הערכותיו ומסקנותיו כחוקר המרכזי של התחום. עובדה זו פוטרת אותם מן הצורך למצוא תימוכין מבוססים לנקודות שנויות במחלוקת אשר גוטמן מביע דעתו עליהן.

גם ארנס נדרש למחקריו של גוטמן, שאותו הוא לא מהסס מלבקר בחריפות. הוא טוען כנגדו כי בספרו, שהוא עד היום החיבור האוטוריטטיווי לתולדות גטו ורשה והמרד, הוא ממעיט בחשיבותו של אצ"י ו"מעניק אמינות אקדמית לנראטיב המקובל על המרד", שאליבא דארנס הוא מגמתי ומעוות. גוטמן ידע ברבות השנים לתקן כמה ממסקנותיו על המרד שנכתבו בחלקן לפני יותר מ-30 שנים, כאשר חלק גדול מהתיעוד העומד כיום לרשות החוקר לא היה פתוח או ידוע אז. אבל בניגוד לארנס, מסקנותיו מבוססות על מחקר קפדני של ספרות רחבה ביותר ומקורות מגוונים, שארנס לא עושה כל מאמץ להגיע אליהם, לא כל שכן אינו מסוגל לקרוא אותם.

על כל אלה יש להוסיף לא מעט שגיאות תרגום ותוכן שנפלו בספרו. עיתון המחתרת בגטו "פרולעטארישער געדאנק" צריך להיות "פראלעטארישער געדאנק" והתרגום אינו "הרעיון הסוציאליסטי", אלא "המחשבה הפרולטארית"; ארגון הלחימה בגטו וילנה אינו "פארייניגטע פארטיזאנער אורגניזציה" אלא "פארייניקטע פארטיזאנער ארגאניזאציע" (ארגון הפרטיזנים המאוחד). העיתון "מארגען ז'ורנאל" צריך להיות "מארגען זשורנאל", ושמו של סופר היידיש החשוב שכתב רשימות בגטו ורשה הוא יהושע פרלה (פערלע) ולא יהושע פרל. הממונה על שטרופ בעת חיסול הגטו היה פרידריך וילהלם קריגר, המפקד העליון של האס-אס והמשטרה בגנרלגוברנמן ולא הנס קרוגר. הנס קריגר היה קצין אס-אס במחוז גליציה ומוציא לפועל מרכזי של השמדת היהודים שם ב-1942, אבל לא היתה לו כל נגיעה למבצע לחיסול גטו ורשה. ארנס מבלבל לכל אורך ספרו בין שני קציני האס-אס האלה שגם מופיעים באופן נפרד באינדקס כאשר לא ברור למי הוא מתכוון.

ספרם של לוין ולן מוקפד הרבה יותר, אבל גם בו נפלו פה ושם אי דיוקים. למשל, תחנת הרדיו הפולנית הפרו-סובייטית ששידרה ממוסקווה נקראה על שמו של לוחם החופש הפולני המיתולוגי מן המאה ה-18, תדיאוש קושצ'יושקו, ולא קושציוקו, ועיתון המחתרת החשוב של ה"ארמיה קריובה", המחתרת הפולנית הגדולה, נקרא "ביולטין אינפורמצני" ולא "אינפומציוני". "גוורדיה לודובה", המחתרת הקומוניסטית, הוא שמה המוקדם (ולא המאוחר כמצוין בספר) של "ארמיה לודובה" שהוקם רק בתחילת 1944. שמו של ההיסטוריון הפולני השותף להוצאת המחקר הגדול על גטו ורשה ב-2001 הוא יאצק ליאוציאק ולא כפי שהוא מופיע בווריאציות משונות אחרות. גם הפרשנות שנותנים המחברים לציטוטים המקריים שהם מביאים מיומנו של יוזף גבלס ביחס למרד אינם מדויקים. אבל כל אלה הם, בסך הכל, אי דיוקים פעוטים.

בעניין הסיכוי לשרוד

מה אנחנו, הקוראים, יכולים ללמוד מהעובדה כי שני ספרים העוסקים במרד גטו ורשה שנכתבו על ידי עיתונאים-חוקרים ופוליטיקאי בכיר לשעבר יצאו לאור השנה? בעיקר כי המרד כבר מזמן שייך רק לזיכרון הקולקטיווי שאת מגבלות הדיון שלו אין החברה הישראלית מסוגלת לפרוץ. פעם אחר פעם באים כותבים החוזרים והופכים בשרידי גטו ורשה, איש איש ומניעיו, אבל בדרך כלל הם אינם מצליחים להביא הסבר טוב יותר למה שקרה מזה שהיה בידינו קודם לכן. אך זהו טיבו של דיון המכוון לזיכרון; "זהו מאמץ להחזיר אנשים או אירועים אשר נעלמו בזמנים קודמים, לומר לא לחולות הזמן המכסים את האופק של קיומנו, לומר לא לשכחה ולמוות", כפי שהגדיר זאת אלי ויזל.

לעומת זאת, היסטוריונים העוסקים בחקר יהודי ורשה ופולין בשואה לא נגעו באירועי המרד זה כמה עשרות שנים. כך למשל ספרם אדיר הממדים של ברברה אנגלקינג ויאצק ליאוציאק ("גטו ורשה: מדריך לעיר שאינה קיימת", ורשה, 2001), החיבור החשוב ביותר שנכתב מזה יותר מ-25 שנים על גטו ורשה, מקדיש למרד כ-25 עמודים בלבד מתוך כ-820 עמודי הספר.

את ההיסטוריונים מעניינות היום שאלות אחרות לגמרי: מבנה החברה היהודית בגטו, היחס בין מקומיים ופליטים שהגיעו אליו, סוגיות ביחסים כלכליים בין הגטו והעיר שמחוץ לחומות, ניסיון להבין את תפישת הזמן, החשיבה ההיסטורית, תובנת הגורל והזהות של היהודים החיים בגטו ועוד. חוקרים פולנים עוסקים היום גם בשאלת היחס בין הנצחה, חברה וארכיטקטורה עירונית בניסיונם להבין את מקומו של הגטו בחיים האורבניים של ורשה לאחר המלחמה שלא היה בה עוד רובע יהודי.

הנתק מן ההקשר החברתי-תרבותי הרחב של חיי היהודים בגטו הוא בעצם הקושי הגדול לאמץ את הנראטיווים של המרד שלפנינו אל תוך ההיסטוריוגרפיה העכשווית. סיפורם של לוחמי הבונקרים האלמונים בספרם של לוין ולן יכול למצוא מקבילות בסיפורי עמידת גבורה אחרים של אוכלוסיה אזרחית מול מכונת ההשמדה הנאצית. למשל, זו של האוכלוסיה הרוסית, במיוחד בשנת המצור המשמיד שהטילו הגרמנים על לנינגרד ב-1942, או עמידת האוכלוסיה האזרחית בוורשה במרד הפולני בקיץ 1944. מה שמחבר את לוחמי הבונקרים להיסטוריה הייחודית של גטו ורשה הוא ההקשר החברתי הנדיר שמתפתח בגטו, השילוב שנוצר בין קבוצות חברתיות שונות ומנוגדות אחת לשנייה - אנשי עולם תחתון רודפי בצע ונשים יפות עם צעירים קומוניסטים יהודים - במאבק האנטי-נאצי. אבל ההסבר לכל זה נותר בחזקת אניגמה בספרים שלפנינו.

זאת ואף זאת, נראה כי לוין ולן מודעים לדיון השונה שהתפתח בעשורים האחרונים על המרד ועל מקומו בתולדות השואה. הם רומזים עליו אבל אינם מעזים לאחוז את השור בקרניו: נושא הדגל העיקרי של הדיון ומנסח הטענה המרכזית שלו הוא מארק אדלמן שטען בצורה חדה וכואבת - "לא מקריבים חיים בשביל סמלים", בהתייחסות למעשה ההתאבדות של מרדכי אנילביץ' ורעיו בבונקר ברחוב מילא 18.

אבל אדלמן היה עקבי בגישתו ולא המציא אותה בשנות ה-70 - כאשר כבר היה רופא ידוע בפולין - כדי לעורר ריב ומדון. הוא וצביה לובטקין היו אלה שבלמו מחשבות על התאבדות קולקטיווית מקבוצת הלוחמים שעשו דרכם בתעלות הביוב לחלק הארי ב-10 במאי 1943. לוין ולן גם רומזים, כי בקרב הלוחמים היו שהתלבטו האם יש לגרור את כל הגטו ללחימה עיקשת בגרמנים עד הסוף, בעוד שאולי יש בכל זאת סיכוי שחלק מהיהודים יישארו בחיים וינוצלו לעבודה בבתי המלאכה בוורשה או באזור לובלין.

שמחה רותם (קאז'יק), שהוביל אל מחוץ לגטו בתעלות הביוב את קבוצת הלוחמים ששרדה, בהם כמה מדמויות ההנהגה הבכירות של המרד - כמו אדלמן, הירש ברלינסקי, סטפן גראייק וצביה לובטקין - אמר לאחר שנים דברים ברורים בעניין הזה לעיתונאית היהודייה-פולנית אנקה גרופינסקה: "מי נתן לנו רשות להחליט על גורלם של אנשים אחרים? ייתכן שמישהו היה ניצל אלמלא פרץ המרד בגטו" ("סחור סחור: שיחות עם לוחמים מגטו וארשה", הקיבוץ המאוחד ומפה, 2000).

אז מה תורמים לנו היום הספרים הנוספים על מרד גטו ורשה? את הסטודנטים שלי הנזקקים לספרות מחקרית אמינה ושקולה אמשיך להפנות לאותם היסטוריונים שארנס תוקף על שנתנו יד לנראטיב השגוי של המרד. היסטוריונים בישראל ובפולין (דריוש ליביונקה, לורנס ויינבאום) עוסקים כיום במחקר קפדני של פעילות בית"ר ואצ"י בתקופת המלחמה וכשיסיימו את מלאכתם נוכל להעריך נכונה את תרומתם החשובה למאבק האנטי-נאצי. לעומתו, לוין ולן עשו צעד חשוב בהבאת פרק בלתי מוכר בתולדות המרד לקוראים; ולמרות אופיו הטרחני משהו של ספרם העשיר בפרטי-פרטים שמפזרים את התמונה ופוגמים ביכולת להביט על כולה כשלמות אחת, זו תרומה חשובה.

השיח הציבורי על המרד ועל מושג הגבורה עבר מהפכה שלמה מאז הוויכוחים המרים שהתנהלו לאחר המלחמה על מקום בשורה הראשונה של הזיכרון. אפילו שרידי הלוחמים, מכל התנועות, הביטו ברבות השנים מזווית אחרת, אישית ואינטימית, על ההיסטוריה שבה לקחו חלק. אבל למרבה הצער, למוסיקה החרישית, המתלבטת והספקנית, שבה מתנגן כיום סיפור הגבורה היהודית בשואה - אי אפשר להאזין בשני הספרים שלפנינו.



פאוול פרנקל, מפקד אצ'י. קלסתרון שצויר לפי עדות חבריו על ידי גיל ג'יבלי. מתוך 'דגלים על הגטו'



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו