בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אנשים, שמות, ארועים ומקומות

בכל שנה מפרסמים ישראלים רבים את זיכרונותיהם מימי השואה. הנה סיפוריהם של אחדים מהם

תגובות

להיות יהודי בברלין: מכתבי הרמן זמטר מ-19 באוגוסט 1939 עד 7 בפברואר 1943

עורך: דניאל פרנקל. הוצאת יד ושם, 110 עמודים, 68 שקלים

הרמן זמטר, עיתונאי יהודי, נולד בברלין ב-1909 למשפחה בורגנית משכילה. עם עליית הנאצים לשלטון, הצליח זמטר, כתב בכיר בעיתון Judisches Nachtrichettenblatt, לקבל הגנה זמנית שפטרה אותו משיבוץ בעבודות כפייה. הספר כולל 19 מכתבים שכתב לנמענים שונים מאוגוסט 1939 עד פברואר 1943, כחודש לפני גירושו אל מחנה ההשמדה אושוויץ. בקור רוח, מנקודת מבט של עד, זמטר מתאר את ההרעה המתמשכת במצבם של היהודים: בידודם מחיי החברה, הכלכלה והתרבות בגרמניה, שלילת חופש התנועה שלהם, הקצבות המזון הזעומות ולבסוף גירושם השיטתי של גברים, זקנים, נשים וטף אל מחנות ההשמדה. מאחר שהמכתבים הועברו לנמעניהם באמצעות אנשי קשר, זמטר לא חשש מהצנזורה הגרמנית וכתב ישירות מנהמת לבו.

מתוך הספר: "ליזה היקרה... רב תודות על הנקניק והדבש!... בפברואר היתה לנו עד כה רגיעה במשלוחים. מניחים שבתחילת מארס יתחילו מחדש, אבל עדיין אין זה בטוח. כאשר יחודשו המשלוחים, יתרבו שוב ההתאבדויות. מחריד עד כמה רואים כיום בהתאבדויות דבר המובן מאליו. אם מאמצים את ההשקפה שבכל מקרה הולכים שם לאבדון, אזי יש לנו רק שתי האפשרויות האלה: לאבד את עצמך לדעת או לעבור את הגבול בגניבה. הדבר האחרון אמור לעלות 5,000 (מרקים), אך למי יש אותם במזומן! הרי אי אפשר לפדות חשבונות בנק או קופות חסכון! נוסף על כך קיימות תמיד שלוש אפשרויות: 1. זה מצליח. 2. נתפסים ומובאים למחנה ריכוז. 3. נופלים בידי נוכלים הנוטלים את כספך בלי לעזור לך! כך נותר לפסימיסטים רק לשלוח יד בנפשם, כל עוד אפשר לעשות זאת בלי מכאובים באמצעות ורונל (סם מרדים אשר במינון יתר נהיה לקטלני). זוהי באמת חידה בעיני כיצד הצליחו אנשים כה רבים להשיג ורונל... אבל מספיק עם זה!".


שמי אנטונינה פלאמר / שרה רוטשטיין דרורי

הוצאה לאור בסיוע בית שלום עליכם, יד ושם, רשות הזיכרון לשואה ולגבורה ורשת קניוני עזריאלי, 142 עמודים, לא צוין מחיר

שרה רוטשטיין דרורי נולדה בפודהייצה שבמחוז טרנופול (כיום אוקראינה) למשפחה אורתודוקסית שקיימה אורח חיים דתי. כדי לשרוד את תקופת השואה היא בדתה דמות והציגה את עצמה בהגיעה לגרמניה כאשה נוצרייה בשם אנטונינה פלאמר, שנולדה בפופלאבה ב-1924. בספרה היא מגוללת את הבריחה מהגטו, היפרדותה ממשפחתה, נישואיה, הקושי להסתגל לחיים אחרי השואה והעלייה לישראל.

מתוך הספר: "באותו לילה הייתי צריכה להחליט את מי אקח אתי למסע. שוב ושוב התחלפו בראשי פניהן של מכרות רחוקות וקרובות, ולבסוף החלטתי על אחת, רבקה בין שמה... למחרת בשעת ערב, רבקה הגיעה. אחי, שידע על התוכנית, קרא לעברי 'את משאירה אותי?' מלים אלה רודפות אותי עד היום. אף שמדובר בזמנים שאבות השאירו ילדים ואמהות קפצו מרכבות דוהרות. החיים התהפכו - הרגשות האנושיים נמחצו, לבו של הנרדף הקשיח, והמחשבה היחידה היתה לשרוד. השארתי את פנחס אחי הקטן. רגש אשם חריף מייסר אותי תמיד. כל חיי".


מגיא ההריגה לשער הגיא: פרקי יומן, זיכרונות ורשמים מימי השואה ואחריה עד לימי תקומת מדינת ישראל / בני וירצברג

הוצאת כרמל, 224 עמודים, 84 שקלים

הוצאה מחודשת של ספר עדות שהודפס לראשונה ב-1967 ומספר על חייו של בני וירצברג, ששימש באושוויץ נער שליח של יוזף מנגלה. לאחר שניצל עלה וירצברג לארץ ובנה לעצמו זהות ישראלית. באחרית הדבר שכתבה בתו לקראת ההוצאה המחודשת של הספר, נחשפת השפעתה ההרסנית והבלתי נמחית של השואה. ספרו של וירצברג, שיצא לאור ב-1967, לא זכה להדים. וירצברג שקע בדיכאון ושנה לאחר צאת הספר ירה בעצמו.

מתוך הספר: "ראיתי שהתחילו מביאים אל המסדרון צעירים יהודים מבין אלה שהכרתי, הם היו כבני 16 עד 19 - והיו יפים ומפותחים במיוחד... כעבור שעה קלה הוצא אחד מהם מאולם החולים על גבי האלונקה על גלגלים והוכנס לחדר הניתוחים. עברו כ-20 דקות והאלונקה הוצאה. שנייה הוכנסה תחתיה. לא נשמעו כל צעקות. מי שהוצא מחדר הניתוח היה מכוסה בסדין מעל לראשו. נכנסתי לאולם החולים וניסיתי לדובב מישהו מבין אלה שנותחו, אך לשווא. לא היה בכוחם להוציא הגה מפיהם. כעבור זמן רב, כשהחלו להתאושש, התברר שלכולם תחבושות מתחת לבטן ומעל לאיבר המין. עתה היה ברור מה שאירע; לכל אחד הוצא אשך אחד, או שניהם. כשהגיע תורם של האחרונים להיות מוכנסים על אלונקה לחדר הניתוח, כבר ידעו מה מחכה להם: נשמעו זעקות אימים. אבל חיש מהר ירדה דממה".


אני ז'לזו / יעקב רוזנברג

הוצאה עצמית, 127 עמודים, לא צוין מחיר

יעקב רוזנברג נולד בפולין ב-1922. בעת המלחמה היה מראשי המחתרת של הנוער הציוני באזור זגלמביה שבפולין. במסגרת פעילות זו הכשיר דרך מילוט מפולין לסלובקיה ומשם להונגריה, באמצעותה ניצלו עשרות יהודים. בספר מתאר רוזנברג את סיפור ה"גרופה", הקבוצה המחתרתית שאליה השתייך, את מאבק חבריה, מאסרם והישרדותם.

מתוך הספר: "ליד ארבע הכיתות היתה חומה בגובה של 3 או 4 מטר. הבנתי כי אין ברירה אחרת מלבד לברוח לחצר, לטפס על החומה ולקוות שמאחוריה יש יער שיסתיר אותנו... בלילה שבו החלטנו לברוח ראיתי את השומר ישן על הרובה שניצב על הרצפה. טיפסתי ראשון על החומה והידיים שלי נפצעו, שתתו דם. הסתבר שעל הגדר היו זכוכיות שבורות".


האם העצים פורחים אצלכם? / מנחם מאיר ופרדריק ריימס

הוצאת יד ושם, סדרה על שם יאנוש קורצ'אק, 170 עמודים, 58 שקלים

"האם העצים פורחים אצלכם" פורש את סיפור חייהם של שני אחים שגורשו יחד עם הוריהם מגרמניה לצרפת ונכלאו במחנות הסגר, הוריהם הועברו לאושוויץ ונספו שם. האחים טולטלו בין מחנות, בתי ילדים בצרפת ובשווייץ ודרכיהם נפרדו. האח הבכור, פרד, היגר לארצות הברית, נהפך למדען טילים ומפתח של רכב חלל. במשך עבודתו שיתף פעולה עם ורנר פון בראון הנאצי. פרד ומשפחתו מקיימים אורח חיים נוצרי; האח הצעיר, מנחם, עלה לישראל, נלחם כחייל, עסק בהוראה ובמחקר. הוא מקיים אורח חיים דתי ומתגורר בהתנחלות. הספר, הכתוב כדו-שיח בין השניים, כולל מכתבים ששלחו אליהם הוריהם. "האם העצים פורחים אצלכם?" היתה שאלה ששאלה אמם מתילדה באחד המכתבים, "כאן אין עצים", הוסיפה. הספר עובד לסרט תיעודי של עפרה טבת ורונית קרצנר, "מנחם ופרד", וזכה השנה בפרס בפסטיבל "קולנוע למען השלום" בברלין.

מתוך הספר: "אני זוכר את אבא מרים אותי על המשאית ומסתכל לתוך עיני. כיום אני מנחש שהוא בוודאי אמר לי 'היה ילד טוב ושמע בקול אחיך הגדול'. אינני זוכר היטב את תווי פניו, אבל אני רואה לנגד עיני עיניים כחולות, גדולות ועצובות. את אמא, שלא הספקנו להיפרד ממנה כי המשאית לא חיכתה ויצאה לדרכה, אני רואה עומדת על גשר העץ ומנפנפת לנו כאשר המשאית חלפה על פניה. לא העלינו על הדעת, לא הם ולא אנחנו, שלא נתראה עוד".


אני שוב יהודי: מבולחוב אל פולין הקומוניסטית וחזרה ליהדות / שלמה אדלר

הוצאת יד ושם, סדרת בגוף ראשון, 279 עמודים, 68 שקלים

שלמה אדלר היה בן 11 כשאיבד את הוריו. בספרו הוא מתאר בשפה תמציתית ונוקבת את ילדותו במשפחה יהודית מסורתית בעיירה בולחוב למרגלות הרי הקרפטים, תחילת המלחמה; האקציות, מאסר הוריו ומותם. בסוף המלחמה, מתוך רצון להתנתק ממקורותיו היהודיים ולשכוח את עברו, אדלר הצטרף לצבא הפולני כחייל תחת זהות בדויה. אך הוא נעצר על ידי שירות הביטחון של המשטר הקומוניסטי, זהותו נחשפה והוא נאלץ לברוח מפולין. לאחר נדודים וגלגולים רבים בחר להתעמת עם זהותו, לעלות לישראל ולחיות כיהודי.

מתוך הספר: "המצב הלך והחמיר כל כך עד שלא היו לי שאריות מזון לתת לכלבי האהוב לורד. כלבי האהוב, שלא מזמן היה עוד מושך את המזחלת שלי, שהייתי מחבק אותו ומספר לו את צרותי, הבין שקרה אסון גדול וגורלנו נחרץ. הוא רעב מאוד, רזה עוד ועוד, רדף אחרי חתולים וטרף אותם. לבי כאב למראהו - כלב גדול וגאה היה כה רעב עד שלא היה לו כוח לרדוף אחרי חתול... הייתי מביט בו ברחמים והוא היה מחזיר לי מבט מלא הבנה ומלקק את ידי. כבר לא היתה בי אמונה אפילו כדי להתפלל בעבור הכלב שלי. אז נדרתי את הנדר הראשון שלי: 'אם אצא חי מן הגיהנום הזה לא אהיה עוד יהודי'".


בטרם בוא המבול / אירית ר' קופר

הוצאת כרמל, 254 עמודים, 74 שקלים

המחברת, אירית ר' קופר, מתארת את חיי היהודים בפולין מבעד לעיניה של ילדה ענייה בעיירה קטנה, המתלבטת בין שתי זהויות: זו שנמסרת לה בבית היהודי המסורתי וזו של בית הספר הלאומי הפולני. למרות אהבתה ללימודים, לבית הספר ולפולין שבה נולדה, שואלת הילדה את עצמה אם אין האמת דווקא בפי סבתא, כי ארץ ישראל היא המולדת האמיתית של היהודים ושפתם תהיה לעולם יידיש. ההתלבטות הזאת באה אל קצה עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. "בטרם בוא המבול" חושף את הקשר בין נכדה וסבתה ומספק מבט על פולין ההולכת ומתקדרת.

מתוך הספר: "כאשר התקרבנו לשוק ראינו המוני פולנים שבאו והלכו אל השוק וממנו לכנסייה, כאילו נפרץ הסכר וזרם המים הגועש עלה והציף את כל סביבותיו.'מה קרה?' שאלה סבתא את אחת הגויות שרצו בחופזה. 'מה קרה?!' השיבה הגויה, ועשתה תנועת שחיטה לרוחב צווארה. 'את כולכם נשחט היום!' קפאנו במקומנו. ראיתי כי עיניה של סבתא מתרוצצות בבהלה. בוודאי ניסתה לרדת לפשר דברי הגויה ותנועתה. לבסוף אמרה סבתא, 'זה פוגרום! נברח מכאן!' ומשכה את ידי בכוח".


מחכים ללנק: יומן מהבור / יהושע שכנר

הוצאת יד ושם, 439 עמודים, 88 שקלים

"מחכים ללנק" הוא יומנו האישי של יהושע שכנר, שאותו כתב במחבוא בבור במכרה, שבו שהה עם עוד 14 אנשים במשך עשרה חודשים. ביומנו הוא מתאר את התחושות של החבורה הקטנה ששהתה במכרה הנטוש ליד הכפר הינק וביצה ב-1943. הם נמלטו לשם כמה שעות לפני תחילת האקציה האחרונה שהתבצעה בעיר טלוסטה שבמזרח גליציה. שמו של הספר מתייחס ללנק, האיכר שסיכן את חייו ואת חיי אשתו ובנו כדי לספק למתחבאים מזון והגנה. שכנר מתאר בגילוי לב את הדינמיקה החברתית בבור: העימותים (ובכללם אלה עם בנו גבריאל שהיה בגיל ההתבגרות באותה תקופה), משחקי הכבוד, הסולידריות, החלומות והפחדים. לאחר המלחמה יהושע שכנר היגר לארצות הברית ובנו גבריאל בחר לעלות לישראל, לחם במלחמת העצמאות והצטרף לקיבוץ. יהושע שכנר מת ב-1957, שבוע לפני שעמד לעלות לישראל.

מתוך הספר: "21 בדצמבר 1943. היום מאיר. אנו שרועים על הדרגשים בשקט, לא זזים. כל חיינו תלויים כעת על בלימה. האם נאסר לנק ועכשיו באמת כלו כל הקצין? טרם היינו במצב כה קשה. הבן שלי אומר בדרכו המיוחדת: 'אני רואה את מלאך המוות עומד לנגד עיני. הנשמה שלו יוצאת ועומדת על קצה האף שלי'... התה הוא המזון היחיד שלנו. ככה כבר יומיים. בני פונה למשחק קלפים ואפילו משמיע בדיחות... בבונקר שורר שקט. אך זהו שקט מסויט וטעון ברגשות חזקים. כל אחד מנסה להיפרד מהחיים. אנחנו נזכרים ביקירינו, ברגעים החשובים והמשמעותיים שחווינו בחיים. רק הבן שלי עדיין משחק בקלפים וממשיך לספר בדיחות. הוא כנראה החליט שלא להיכנע. אני שומע את דבריו של ב"ש, האומר שלנק יבוא עד שתיים בלילה. אני שומע וצוחק ביני לביני. הזמן זוחל".


רסיסי אור: סיפור חייו ויצירותיו הספרותיות של ראובן ימניק

הוצאה עצמית, עריכה: מנחם מיכלסון, 415 עמודים, לא צוין מחיר

הספר "רסיסי אור" מביא את סיפור חייו של הניצול ראובן ימניק, שמת לפני שלוש שנים וכן יצירות ספרותיות שלו - סיפורים ושירים. ימניק נולד ב-1909 בעיירה פשייטש שבפולין. בזמן השואה נספו הוריו, אשתו ושני ילדיו הקטנים. הוא שרד באושוויץ, ברגן בלזן ובוכונוולד ונלקח לעבודות כפייה, נרדף, הושפל וספג התעללויות גופניות ונפשיות קשות. ממחנות ההשמדה צעד בצעדת המוות. בתום המלחמה היה במחנה העקורים בלנדסברג, עבר לאיטליה ומשם עלה לישראל. הספינה ומעפיליה גורשו לקפריסין, שם שהו כחמישה חודשים עד שהגיעו למחנה עתלית. את זיכרונותיו החל לתעד כבר במחנות ההשמדה בפולין ובשהות בקפריסין.

מתוך הספר:"עבדנו עד 5 אחרי הצהריים עם הפסקה של חצי שעה בלבד. בכך הסתיימה כל עבודת ההכנה של בית הספר - ניקיון הבניין, הוצאת הרהיטים והציוד והובלתם למחסנים בפאתי העיר שהגרמנים שינו את שמה וקראו לה 'דויטשנעק'. כזכור, הם שינו את שמות הערים הפולניות לשמות גרמניים, ועיר הולדתי, למשל, פשייטש (פשדץ') נקראה 'מוסבורג', קולו נקראה 'ורטגאו', לודז' - 'ליצמנשטט'. בכך הם התכוונו למחוק כל זכר לכל דבר שנקרא בפולנית ולהופכו לגרמנית".


הו מאדרה: סיפור אהבה באושוויץ / יגאל שחר

הוצאת יד ושם, סדרה על שם יאנוש קורצ'אק, 190 עמודים, לא צוין מחיר

אהבתם של עליזה ועובדיה ברוך פרחה בצל צריף הניסויים הרפואיים של יוזף מנגלה באושוויץ. שניהם ילידי סלוניקי, עובדיה עבד במפעל אוניון ועליזה נמנתה עם הנשים שנידונו לייסורים תחת אזמל הרופאים באושוויץ. דרכיהם נפרדו, אך שניהם שבו לסלוניקי לאחר המלחמה ושם נפגשו. עובדיה, שאיבד את משפחתו, הציע לעליזה נישואים והיא הסכימה בתנאי שבכתובה יירשם שאינה יכולה ללדת ובתנאי שיעלו לארץ ישראל. למרות טיפולי העיקור שעברה הצליחה עליזה להרות וילדה בן. "הו מאדרה" מגולל את סיפור אהבתם.

מתוך הספר: "עליזה בהתה כמבקשת את עזרת האל, ואז אמרה: 'עובדיה, בניתוח שדוקטור דרינג ביצע בגופי הוא כרת את השחלות שלי'. נותרתי המום. לא בגלל עקרותה של אשתי, אלא מהמחשבה על אכזריותו של ד"ר דרינג... דבריה של עליזה חתכו בבשרי כמו היה סכין המנתחים של ד"ר דרינג. ככל שחלף הזמן נודעו לעליזה ולי פרטים נוספים על 'הטיפול הרפואי' שקיבלה בבלוק מספר 10 באושוויץ. לד"ר מנגלה היתה בבירקנאו מעבדה... במעבדה זו הוא ערך ניסויים שמטרתם לעקר גברים ונשים באמצעות חשיפתם הממושכת לקרני רנטגן... הגרמנים חיפשו שיטות יעילות לעיקור בני אדם. הכוונה שלהם היתה לבלום בדרך זו את התרבותם של בני הגזעים הנחותים".


כאש יוקדת: גדליהו לחמן 1913-1983, פרקים מפרי עטו ומדברי תלמידים, מורים, חברים ובני משפחתו

הוצאה עצמית טל': 5636422-02, עורכים: דן גלעדי, אריה סיון, 307 עמודים, לא צוין מחיר

"כאש יוקדת" מאגד קטעי זיכרונות מהשואה של המחנך והמנהל גדליהו לחמן, ששימש כמנהל בית הספר התיכון ברל כצנלסון בכפר סבא, במשך 25 שנה העמיד דורות רבים של תלמידים וזכה ב-1979 בפרס החינוך הארצי מטעם משרד החינוך והתרבות. לחמן, שאיבד את משפחתו בשואה, נכלא על ידי הגסטפו בעיר צ'ורטקוב, הסתתר יותר משנה במחבוא וניצל על ידי שתי משפחות אוקראיניות שילדיהן למדו בבית הספר בסקאלה, שאותו הקים וניהל עוד לפני המלחמה. לחמן אף הנהיג את מחנה העקורים ניצולי השואה בפרנוואלד שבגרמניה, ונשלח במסגרת ארגון "הבריחה" להעלות יהודים לארץ ישראל בתום המלחמה.

מתוך הספר: "בראש היודנראט עמד מרדכי וויידבערג ז"ל, דמות מופלאה, בלתי רגילה. לא היו יהודים רבים כמוהו. מבחינה חיצונית, כמו גם מבחינת גודל נפשו, ידענותו ופקחותו, היה בו דמיון רב לאחד העם. זה היה יהודי מלא וגדוש תורה וחכמה, פיקח עד מאוד, חכם גדול... ישר דרך ונקי כפיים. היו אומרים עליו כי מבחינת אופיו איננו כל כך טוב. אני מוכרח לספר פה. שאל אותו פעם יהודי: 'הרי אתה יהודי חכם, אבל אומרים עליך שאתה גם חתיכת רשע'. אמר מאטיע וויידבערג: 'טיפש שכמוך, חכם הוא רשע, כנראה מבין הוא שצריך להיות רשע'".


הימים אינם חולפים ברגע: ילדות אבודה בטרנסניסטריה / טובה למברגר (שנפ)

הוצאת יד ושם, סדרת בגוף ראשון, 139 עמודים

קורות שני מסעות שעשתה טובה למברגר (שנפ) למחוזות ילדותה בטרנסניסטריה שברומניה, המציפים אותה בזיכרונות וגעגועים לאחיה הנעדר. למברגר היתה נערה כשגורשה בידי הרומנים עם משפחתה מרדאוץ אל טרנסניסטריה. היא שרדה אך איבדה את הוריה, אחיה ואחותה. בספרה היא נוגעת באבדון ובבדידות שחשה בתקופת השואה וברומניה שלאחר המלחמה, ומסבירה מדוע בחרה לעלות לישראל ולבנות בה חיים חדשים.

מתוך הספר: "באותה עת, בחודש מאי האביבי, כאשר היה הלב מלא תקוות, ואנחנו כבר ממוקמים בדירה במרכז העיר, הגיעה הבשורה שהמלחמה הסתיימה והיטלר מת. בחוצות העיר נתלו תצלומים שהנציחו את מעלליהם של הנאצים. אלה היו תמונות שצילמו הגרמנים למזכרת, בטוחים כל כך היו בעצמם ובניצחון שינחלו. בעיר נערך מצעד מרשים לכבוד סיום המלחמה, ובמצעד צעדו חיילים מצוחצחים ופרשים בליווי תזמורת. לא יכולתי לשאת זאת עוד. הבכי פרץ מגרוני".


בחושך אפשר רק לחלום / דב דונייבסקי

הוצאת מוזה, 206 עמודים, 64 שקלים

בגיל 74 החליט דונייבסקי, שנולד ברזינה, רומניה, להעלות בכתב את סיפור חייו. ב-1941 הוא נהפך לפליט נרדף עם הוריו ואחותו. הוריו לא עמדו בתלאות הדרך הקשות ומתו. דב ואחותו דורה נקרעו זה מזה לתקופה ארוכה עד ששבו והתאחדו. שנים רבות סירב דונייבסקי לדבר על עברו, אך בגיל מבוגר, כשהחל שוב לסבול מסיוטים, להתגעגע ולבכות, הכתיבה הפכה לדרך לתעל את הכאב ולהנציח את סיפור חייו.

מתוך הספר: "כבר אז לימדו אותי החיים שהבכי מציג אותי כחלש ופגיע. לכן חדלתי מכך לחלוטין. פעמים רבות לבי בוכה בלי דמעות, ואז גדול הכאב שבעתיים. במקרים כאלה אני מרגיש כבעל מום, כי אי-הכושר לבכות הוא נכות של ממש. זיכרונות ילדים הם נכס. כמו אלבום תמונות מלא דמויות, שאפשר להיזכר בהן ולהתרפק עליהן. האלבום שלי דל מאוד. מהבית אני זוכר רק דמויות מעטות ומטושטשות. אפילו הורי אינם ברורים לי כל כך. אבל מה היו חיי בלעדי דמויות אלה שאני נושא אתי על לוח לבי?... אני מתרפק על אלה שאני זוכר, לטוב ולרע, והם כולם שלי, אוצרי הבלום. אליהם אני חוזר כשהחושך יורד עלי ואני כואב ובוכה, אבל אינני בודד".


ניטרה שלי/ חני קהת

הוצאת יד ושם, סדרת בגוף ראשון, 286 עמודים, 68 שקלים

הספר "ניטרה שלי" מגולל את סיפורם של יהודי העיר העתיקה ניטרה (ביידיש - נייטרא), השוכנת במרכזו של מחוז בדרום מערב סלובקיה. קהת, המחברת, היתה בת חמש כשהפכה סלובקיה למדינת חסות של הנאצים ובת 11 כששוחררה סלובקיה בידי הצבא האדום. בספרה היא משחזרת את קורות משפחתה ובריחתם מהנאצים לצד סיפורה של הקהילה היהודית הוותיקה בעיר, את השילוחים למחנות ואת הדילמות המוסריות והאנושיות שאתן התמודדו היהודים. קהת ובני משפחתה שבו לניטרה לאחר שחרור העיר וגילו כי מתוך קהילה תוססת של כ-6,000 יהודים נותרו 600 אנשים בלבד.

מתוך הספר: "אף אל פי שעוד בכפר נודע לי שניטרה כמעט ריקה מיהודים, לא התכוננתי לכאב החריף שחשתי כשהסתובבתי ברחובות שפעם התנהלו בהם חיים יהודיים תוססים וכשחלפתי על פני בתים שבעבר גרו בהם מכרינו כל דבר הזכיר לי את מי שהלכו לבלי שוב. השתדלתי להימנע מלעבור ברחוב היהודים פרובסקה וביתר הרחובות שבהם גרו יקירי... לעתים שמעתי מפי נוצרים חצופים הערות, כגון 'הנה, חזרו יותר יהודים ממה שהלכו', וחשתי כאילו שופכים שמן רותח על ראשי. גודל הזוועה התחוור לנו טיפין-טיפין: משמונת האחים והאחיות לבית קראוס נותר בחיים רק אבא לבדו".


לא עוד ספר על השואה / עלי גת

הוצאה עצמית, טל': 9564677-09, 191 עמ', לא צוין מחיר

עלי גת היה בן שבע כשפרצה מלחמת העולם השנייה. הוא נולד ב-1932 בעיר ראדום שבמרכז פולין. ב-1946, בן 14, עלה עם אחיו הקטן במסגרת עליית הנוער יחד עם 700 ילדים נוספים - הקבוצה הראשונה של ילדים ניצולי השואה שעלו לארץ באופן חוקי. בספרו, לצד שחזור ילדותו בצל השואה, הוא מתאר חיי משפחה וחיי קהילה של היהודים שחיו בגטו.

מתוך הספר: "התמונה בכללותה היא שהחיים בגטו נמשכו ותססו, והתנהלו גם חיי תרבות עשירים ורב-גוניים. בגטו ור שה פעלו חמישה תיאטראות, נערכו בו קונצרטים וערבי קריאה של סופרים ומשוררים. במועדונים הופיעו זמרים, שחקנים ורקדנים... יצר הקיום והרצון לחיות חזק פי כמה מהחומות והגדרות שהקיפו את הגטאות, שכאמור היו ממוקמים במרכזי הערים, ומעצם מיקומם לא היה אפשר לבודדם מן האוכלוסיה הפולנית שמסביבם... הגטו בחיי היום יום נראה כמרקחה".


ממעמקים / צבי איכנולד

הוצאת ידיעות ספרים, 232 עמ', 68 שקלים

"ממעמקים" הוא ספר לבני הנוער, שנפתח בתיאור ימי נעוריו של צבי איכנולד בפולין של מלחמת העולם השנייה ונגמר 60 שנים אחר כך, בפולין של שנות ה-2000, כשהמחבר יוצא עם משלחת בני נוער מישראל למחנות הריכוז. איכנולד נולד ב-1926 בפולין. כשפרצה המלחמה היה בן 13 והוא הועבר לגטו בנדין ומשם לבירקנאו ושהה בכמה מחנות עבודה. בתום המלחמה, בגיל 19, מצא את עצמו בכפר גרמני שאליו הגיע בצעדת אסירים. אל הכפר נכנסו כוחות הצבא האמריקאי, והוא שוחרר. אחיו והוריו נספו בשואה והוא היחיד ששרד.

מתוך הספר: "עכשיו הגיע תורה של הסלקציה האיומה של קבוצת הגברים שבה איבדתי את אחי. רציתי לאטום את אוזני שעדיין שומעות את צרחותיהם: 'הרשל אל תעזוב אותנו הרשל!" השתוקקתי להצמית את זיכרון השיתוק שאחז בי מפחד הכלבים, את חוסר היכולת להושיע לאחי, וגרוע מכל, את זיכרונו של יוס'לה הקטן שנצמד ונאחז בבגדי, את הקצין הנאצי שמתנפל עליו ותולש אותו ממני באכזריות לעולמים... ואני שותק עוד רגע, ומביט על המקום הזה, על רמפת הסלקציה שבבירקנאו ומרים את עיני ורואה את נכדי שעומד פה יחד אתי, נכדי אופיר, ששמו השני הוא יוסף".


ליקטה והביאה לדפוס: ורד לי





תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו