בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שפרינצק, ארלוזורוב, רמז, קפלן, לבון

הם לא היו פציפיסטים, אבל חששו שכל מאבק כוחני ידרוש הקמת כוח, וכל בנייה של כוח מייצרת ארגון שעניינו מאבק, ובסופו של דבר גם חרחור מלחמה ואינטרסנטים של מלחמה. על אלה שביקשו להיאבק בזרם הגואה של הכוחנות בתוך תנועת העבודה

תגובות

מתינות, מאת מאיר חזן, הוצאת עם עובד, 2009, 536 עמודים

בשנת 1944 כתבה חנה ארנדט את מסתה ובה חזרה בה מהציונות: "ציוני אמריקה, מימין ומשמאל, אימצו פה אחד בוועידה השנתית האחרונה שלהם, שנערכה באטלנטיק סיטי באוקטובר 1944, את הדרישה ל'קהילה יהודית חופשית ודמוקרטית... (אשר) תקיף את פלשתינה כולה, בלתי מחולקת ובלתי מצומצמת'. זו נקודת מפנה בתולדות הציונות, שכן פירושה הוא שהתוכנית הרוויזיוניסטית, אשר זמן רב כל כך נדחתה במרירות, התבררה לבסוף כמנצחת... הפעם פשוט לא הוזכרו הערבים בהחלטה... זו מכת מוות לאותן מפלגות יהודיות בפלשתינה עצמה שהטיפו ללא לאות לנחיצותה של הבנה בין העם הערבי לעם היהודי".

כל כמה שצדקה ארנדט, בחשבון הסופי, חשוב לראות כי התעלמה מההבדלים שהתקיימו בתנועה הציונית, כאן בארץ, עד 1944. יכול להיות שמהבחינה הפוליטית, ראייתה כפילוסופית, "חוסכת" את עבודת ההיסטוריון, ב"חשבון הסופי" תמיד צודק הפילוסוף. אבל מאמץ אינטלקטואלי לקרוא את העבר איננו מיותר אף פעם, אם אין הוא מגויס לעיוות ההווה. כזה הוא ספרו המצוין, המרתק, של מאיר חזן. כבר הרבה זמן שלא זכינו לספר נפלא כזה בתוך השדה של "תולדות ארץ ישראל".

גדולת הספר היא ביכולתו להטיל ספק בחד-משמעות של התהליך ההיסטורי: האם כך היו צריכים להיות פני הדברים לידי מה שהגיעו היום, שמפלגת העבודה היא מפלגת הסקטורים של חקלאים, קיבוצים-מופרטים, צבא קבע ותעשיות צבאיות, עם אבישי ברוורמן בתפקיד ליצן החצר ה"סוציאל דמוקרט"? או שמא היתה גם אפשרות אחרת? חזן איננו פילוסוף פוליטי, והוא נמנע מכל דיון בשאלות הללו. הוא סוקר בעזרת מסמכים ארכיוניים, את דרכה של מפלגה ציונית אחת, "הפועל הצעיר", עד שהתאחדה ב-1930 עם אחותה הבכירה ממנה, "אחדות העבודה" (מפלגתם של כצנלסון, בן גוריון וטבנקין), כדי להקים את מפא"י לשלטון בן פחות מחמישים שנה. האיחוד הזה הביא, מצד אחד, לשליטה ללא מצרים של מפא"י במוסדות הציוניים בארץ ואחר כך לתקופה "קצרה יחסית" - במדינה, אבל הוא גם הביא למחיקת השפעתם של מנהיגי "הפועל הצעיר" בתוך המפלגה למרות כוחם הגדול.

עכשיו, משביצרתי את עצמי בכל מה שיכול לעניין את הקורא שמלים כמו "הפועל הצעיר", "אחדות העבודה" עדיין לא הרתיעו אותו, אני יכול לציין את השמות שהפכו לכל היותר לרחובות בכמה ערים, לפעמים בתי ספר, וראוי היה שייזכרו הרבה יותר. ראשון לכולם, יוסף שפרינצק. האיש שהוגלה בידי בן גוריון לתפקיד החביב של יושב ראש הכנסת, והיה בוודאי אחד המוחות האינטלקטואליים של ההנהגה הפוליטית למן ימי "העלייה השנייה" ועד שנות הארבעים. הוא נולד, כמו רוב רובה של ההנהגה הזאת, באוקראינה, אבל בניגוד לחבריה, למד באוניברסיטה האמריקאית בביירות. וכמה מן התובנות שלו היו נבואות קסנדרה.

הוא לא היה היחיד שביקש להיאבק בתוך הזרם הגואה של הכוחנות בתוך תנועת העבודה. לצדו, בתקופות שונות, ניצבו הכוכב העולה, חיים ארלוזורוב, וכן דוד רמז, ולצדם אהרונוביץ', קפלן (שר האוצר הראשון של מדינת ישראל) ולבון. קריאה בכתביהם, כמו גם בכתביו של א"ד גורדון, היתה דבר נחוץ וחבל שלא הוקדש לה זמן בימים ההם. הכל הרי התערבב בתוך ההוויה של אחרי 1967. גם ההיכרות עם הניגוד המובהק בין ברנר, ה"פסימי", לגורדון ה"אופטימי", נשאר מנת חלקם של בודדים בשנים שפילוסופיית השמאל החדש זהרה יותר.

במה התאפיינו ה"מתונים" של העבודה? ראשית, הם כמו ה"אקטיוויסטים", לא חשבו על צורך בהידברות עם הפלסטינים על עצם הקמתה של יישות יהודית בארץ. בכך נבדלו מ"ברית שלום". ואולם בדברים אחרים נבדלו מאוד מהאקטיוויסטים: בהתנגדות למאבק בכוח נגד הימין. הם לא היו פציפיסטים, אבל חששו, שכל מאבק כוחני, ידרוש הקמת כוח וכל בנייה של כוח מייצרת ארגון שעניינו מאבק, ובסופו של דבר גם חרחור מלחמה ואינטרסנטים של מלחמה.

לאורך השנים התעקשו אנשי "הפועל הצעיר" על עמדה "מתונה", כלומר לבנות כוח לאט, בהתאם ליכולת של בני אדם לשמור על מה שייצרו ויש בכוחם להגן עליו. לא לחפש קרבות של "הרתעה", או הפגנת כוח. זה היה הקשר בין עמדתם ביחס למאבקים הפנימיים ובין המאבק נגד הפלסטינים: גם כאן חששו לא רק מליבוי הסכסוך, אלא מפני הפיכת המאבק לתרבות מוות, המתלווה לכל מאבק מזוין. צריך לקרוא את הוויכוחים שלהם עם מחברי ספרי זיכרון לנופלים, ואת הדברים החריפים שכתבו ואמרו, הם ומורם הרוחני, א"ד גורדון כדי לראות איזה מקור של עושר יכול היה לשאוב כאן השמאל הישראלי הנכחד מהסירוב הגמור להפוך את החללים כמורי דרך. ספק אם היו הרבה אומות שבוניהן התנגדו ל"במותם ציוו לנו את החיים", כמו מנהיגי "הפועל הצעיר". אגב, גם שפרינצק וגם רמז שכלו את בניהם בתש"ח.

גם בעניין זה עמדו אנשי המחנה המתון מימין ל"שמאל הציוני", וככל שהסתבך היישוב במלחמה, ניתן דרור ל"נוער העברי" לצאת למעשי נקם, גם כאשר ברור היה שאין מדובר ב"פתרון צבאי לסכסוך". אנשי "הפועל הצעיר" שבו והתלוננו על חלקם של היהודים בליבוי האירועים שהביאו לפרוץ המאורעות של 1921, של 1929 ושל 1936. אגב, הם לא הוקעו כבוגדים, אף שכמה מהם קיבלו מכות מאנשי "השמאל" שלהם בשנות הארבעים.

שני הפלגים הללו של מפא"י ההיסטורית, או לפחות כמה מהאישים הבולטים ביניהם, היו מודעים לגמרי לכך שבמקביל לבניית האומה צומחת לאומיות פלסטינית, והם נחלקו ביניהם לאלה שדיברו על כך בגלוי אבל עשו מעט מאוד כדי לפתור את הסכסוך הממשמש ובא ("האקטיוויסטים") ובין אלה שראו איך הוא בא אבל פחדו מפני הדבר הזה ולכן ביקשו לשמור על מתינות, כלומר להסתגר בבניית סוציאליזם יהודי ותו לאו (ארנדט היטיבה לראות את הממד הזה של מתקני העולם).

המאפיין השלישי למתינות של אגף זה היה ביחס לבריטניה. הם לא טישטשו אף פעם את ההיזקקות הציונית לחסות האימפריה. גם כאן היו תומכיו החריפים של וייצמן. וסירבו להיגרר אחרי האצ"ל.

מדוע הפסידו בתוך מפא"י? משום שבבניית אומה, מנצחים הלאומנים, חסידי הכוח. מה שהחל עם ארגון "השומר", הסתיים כצבא גדול שקובע את אורחות חיינו לקול גסיסתה של מפלגת העבודה, אבל הם הפסידו גם משום שפחדו להקים כוח. הם הבינו את מה שהלניניזם התכחש לו: אינך יכול לבנות כוח בלי לאבד את נשמתך. מצד שני, אם אינך בונה כוח - אתה מפסיד. ומכל מקום חשוב להזכיר במקום הזה, כי בתחרות הגדולה עם הזמן, כלומר עם הנאציזם והשואה, נהפכו חסידי הכוח לריאליסטים, או להפך.

השינוי שעבר בן גוריון, בעל הרטוריקה הקיצונית, המלודרמטית, שינוי שמציינת ארנדט כחלק מגורמי המפלה של הציונים המתונים, אינו אלא ההבנה שאין הזדמנות שנייה ואם לא עכשיו - אימתי. מי שמחפש סיפור טרגי טוב, ימצא אותו בין דפיו של הספר החשוב הזה.

וראוי, כמובן, להזכיר את המורה הגדול שלהם - א"ד גורדון. גורדון נשאר אמנם מעין טוטם של כל תנועת העבודה, אולי משום שמת בשלב מוקדם יותר, אבל ממנו צריך היה ללמוד הרבה יותר משלמדנו כולנו, לא רק בעניין דת העבודה, אלא.



מימין למעלה בכיוון השעון: שפרינצק, לבון, קפלן, רמז, ארלוזורוב. המתונים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו