בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אלוהות שטנית המוחאת כף לנוכח האסון

פסל ונוס מסתורי מעמיד במבחן את אמונתו של פרוספר מרימה בתבונה ובערכי הנאורות. הנובלה שלו נגמרת באזור הדמדומים שבין הטבעי לקסום

תגובות

ונוס מאיל, מאת פרוספר מרימה, תירגם מצרפתית ראובן מירן, הוצאת נהר ספרים, 2009, 85 עמודים

כמו סופרים צרפתים רבים בני זמנו, גם פרוספר מרימה (1803-1870) היה איש ציבור רב פעלים. הפוליטיקה והפקידות הממשלתית עדיין לא עברו תהליכי התמקצעות יסודיים בצרפת של המאה ה-19, ואיפשרו לסופרים למצוא בהן את פרנסתם, נוסף לעיסוקם בכתיבה. פסגת הקריירה הציבורית של מרימה היתה בחירתו לסנאט ב-1853, אך הוא הטביע את חותמו דווקא על רשות המונומנטים ההיסטוריים, שב-1834 היה למפקחה הכללי. בה בעת תרמה משרתו החדשה לעיצוב עולמו הספרותי, בעיקר הודות למסעות הרבים שיצא אליהם כדי לערוך רשימת מצאי של המונומנטים הארכיאולוגיים בצרפת ולאמוד את מצב שימורם ותחזוקתם.

ביולי 1834 יצא מרימה לדרום צרפת, למסעו הראשון כמפקח. על גדות נהר הרון גילה פסל משונה של ונוס, אלת האהבה הרומית; ובהמשך הגיע לעיירה איל, הסמוכה לגבול הספרדי. במסע אחר, לחבל ברטאן, נגלה למרימה פסל ונוס נוסף, מוזר אף יותר מן הראשון. כל הרשמים הללו נמזגו בנובלה "ונוס מאיל" (1837), הרואה כעת אור בעברית בתרגומו המצוין של ראובן מירן.

המספר ב"ונוס מאיל" הוא בן דמותו של הסופר: מפקח על המונומנטים ההיסטוריים, המבקר בעיירה איל במסגרת תפקידו. מארחו הוא האדון דה פראוראד, ארכיאולוג חובב שגילה באדמתו פסל מסתורי של ונוס. בעת הוצאתו מן האדמה והעמדתו על כנו, נפל הפסל וריסק את רגלו של אחד הפועלים. כתוצאה מכך החלו תושבי איל לייחס לאותה ונוס משונה כוחות על-טבעיים מסוכנים. המספר, נציג הממסד הפאריסאי, הוא אדם נאור מכדי להאמין ברעיונות מסוג זה. יחד עם זאת הוא מודה שעיניו המבהיקות של הפסל "יצרו מעין אשליה שהזכירה את המציאות, את החיים" (עמ' 25), ואין הוא יכול להימנע מתחושת מבוכה לנוכח אותו מבט מהפנט. הוא משתאה בעיקר אל הניגוד בין יופיה המושלם של הדמות לבין ארשת פניה האכזרית: "ככל שהרבית להתבונן בפסל המרהיב הזה, כך נתקפת בתחושה מעיקה יותר על שיופי כה נהדר דר בכפיפה אחת עם העדר כל רגישות" (עמ' 24).

בדברים אלה נוגע מרימה, כמו רבים מן היוצרים האירופאים בני זמנו, בקשר שבין יופי פיסי לכיעור מוסרי. בעוד שבהגות האירופית הקדם-מודרנית נהוג היה לראות את האמת, הטוב והיופי כמקשה אחת, החל במאה ה-19 התמסמס השילוש הזה. יצירות רבות מאותה תקופה קושרות את היופי דווקא ברוע ובשקר. לפי תפישה מודרנית זו, לא זו בלבד שהיופי עשוי לעלות בקנה אחד עם הרוע, הוא אף עשוי לנבוע ממנו. ואמנם, המספר ב"ונוס מאיל" תוהה "אם אין לייחס את יתרון יופיו של הפסל במידה רבה להבעתו החייתית" (עמ' 35).

דמותה המסתורית של אותה ונוס - מעין "פאם פטאל" שהגיחה ממעמקי הדורות - מספקת לתושבי איל תזכורת לחושניות היתרה של התקופה הפגאנית, על אלילותיה היפות והמעורטלות. רעייתו החסודה של האדון דה פראוראד מתאווה להיפטר מן השיקוץ על ידי התכתו ויציקתו לפעמון כנסייה, ואילו בעלה להוט מאוד אחר הפסל ומשתעשע במחשבה על חידוש הפולחן הקדום לאלת האהבה. למרות מחאותיה של רעייתו, בוחר המארח לערוך את חתונת בנו ביום שישי. ברומא העתיקה היה יום שישי יומה של ונוס, ואילו במסורת הקתולית נהוג להימנע מקיום טקסי נישואים ביום זה, הנחשב יום מותו של ישוע.

החופש הדתי שנוטל האדון דה פראוראד מרשים את אורחו, המודה כי אפילו בבירה הליברלית "גבר לא יעז לשאת אשה ביום שישי" (עמ' 36). יחד עם זאת, כפאריסאי המבקר בעיר שדה קטנה, נוטה המספר להתייחס בלגלוג מסוים ל"פרובינציאלים המהוגנים" המארחים אותו (עמ' 47). אכן, נקודת המבט שלו על אנשי הפרובינציה, ובעיקר על מנהגי הכלולות שלהם, היא חיצונית וביקורתית: הוא סולד משיריהם הגסים ומהלצותיהם הרוויות רמיזות מיניות, כולל השוואה של הכלה הטרייה לפסל ונוס החושני: "פעמיים ונוס יש לי תחת אותו גג", מכריז האדון דה פראוראד (עמ' 44).

אף על פי כן, גם בדעתו של המספר עולה ההשוואה בין הארוסה לבין הפסל: "לא רק יפה היתה אלא גם מצודדת. חשתי הערצה לטבעיות המושלמת של תשובותיה כולן, והטוב שהקרינה - אשר לא היה חף מגוון דק של זדוניות - הזכיר לי, בעל כורחי, את הוונוס של מארחי" (עמ' 35). נראה שלדידו של המספר הפאריסאי, הפסל הוא תבנית נוף מולדתו: בבואה של יפעה נשית ים-תיכונית ואקזוטית, שבה נמהל החן בחספוס.

מעניין להיווכח שזרותו של המספר נעוצה גם בהיותו רווק המשקיף מן הצד על טקס נישואים. במהלך החגיגה הוא יושב לשולחן בפנים חמוצות ("חתונות תמיד מעציבות אותי", עמ' 45), ופורש לחדרו במצב רוח זעוף ("רווק ממלא תפקיד מטופש בבית שבו מתקיימת חתונה", עמ' 48). החתן, אלפונס, מעורר במספר טינה רבה, ואולי אף שמץ קנאה. הוא מתאר אותו כעלם גס רוח המתעניין בעיקר בנדונייתה הנכבדה של כלתו, ומעלתו היחידה היא הצטיינותו במשחק הטניס. ואמנם, שעות ספורות לפני טקס הכלולות הוא שקוע ראשו ורובו בהובלת שחקני הטניס של איל לניצחון על קבוצה של רוכבי פרדות ספרדיים. היות שטבעת הנישואים מפריעה לו במשחק, מסיר אותה אלפונס מידו ועונדה לאצבע של פסל הוונוס. בסיום המשחק מתבטאת שחצנותו בעלבון שהוא מטיח בראש הקבוצה היריבה.

דקות ספורות לפני טקס הכלולות, המתקיים בכפרה של ארוסתו, נוכח אלפונס לדעת ששכח את הטבעת על אצבע הפסל. למזלו נמצאת ברשותו טבעת אחרת, שקיבל שנתיים קודם לכן מידי אשה שעמה התהולל בפאריס. הוא עונד את הטבעת הזאת לאצבע כלתו, מעשה המסמל את זלזולו במוסד הנישואים. כאשר שבים המסובים לאיל כדי לסעוד שם את ארוחת הערב החגיגית, נחרד אלפונס לגלות שאין בכוחו להסיר את הטבעת מאצבע הפסל. בשל האמונות הטפלות השוררות סביב ונוס, הוא חושש כעת שמעשהו הנמהר קשר אותו אל הפסל באורח מסתורי ומסוכן: "היא כנראה אשתי עכשיו, הרי נתתי לה את הטבעת שלי..." (עמ' 46).

במשך הלילה מתרחשים דברים משונים בביתו של האדון דה פראוראד: המספר שומע פעמיים קול צעדים כבדים במדרגות המוליכות אל חדר הכלולות, ועם שחר הוא מזנק ממיטתו לקול צלצולי פעמון וצעקות. בהגיעו אל החדר שממנו בוקעים הקולות, נגלה לו מחזה מחריד: אלפונס מוטל שם ללא רוח חיים.

מיד ניעור במספר חשד כלפי נהג הפרדות הספרדי, אם כי קשה לו להעלות על דעתו שאלפונס נרצח כנקמה על העלבון הזניח שהטיח ביריבו עם סיומו של משחק הטניס. יחד עם זאת, עדותה של האלמנה הטרייה מוזרה שבעתיים: היא מספרת בבעתה שפסל ונוס נכנס למיטה הזוגית וחנק את אלפונס למוות. המספר אינו יכול לקבל הסבר כזה, שלפיו התגשמו לכאורה האמונות הטפלות של אנשי איל. כפי שמציין משה רון באחרית הדבר המרתקת שהוסיף לספר, השקפת עולמו של המספר היא אמפירית ורציונלית, וכל היאחזות בכוחות על-טבעיים כדי להסביר אירועיים טבעיים או אנושיים נראית לו פסולה מיסודה.

עם זאת, מותו המסתורי של אלפונס מעמיד את המספר במצב של חוסר אונים, שכן ניסיונותיו לתת לאירוע הסבר אמפירי עולים בתוהו: לנהג הפרדות הספרדי יש אליבי, ונעליו אף אינן תואמות את העקבות הגדולות שנתגלו בגן הבית, בין הדלת לבין כן הפסל. הנובלה מגיעה אפוא לסיומה באזור הדמדומים בין הטבעי לקסום, והמספר נותר בעמדה של היסוס בין הסבר הנראה אפשרי אך אינו עומד במבחן הראיות, לבין הסבר על-טבעי העומד בסתירה לתפישת עולמו השכלתנית; והגם שהוא דוחה את גירסתם של אנשי הבית, משהו מפחדם הקמאי דבק בו: "פסעתי הלוך וחזור לפני הפסל, ועצרתי לרגע כדי לבחון אותו. הפעם, אני מודה, לא יכולתי להתבונן ללא בעתה בהבעתו המרושעת והמגחכת. וכשבראשי עדיין התמונות המחרידות שהייתי עד להן זה עתה, נדמה היה לי כי אני צופה באלוהות שטנית המוחאת כף לנוכח האסון שפקד את הבית הזה" (עמ' 52).

לאחר שגמר את סיפור הפרשה, מוסיף המספר הערה על אחריתה: על פי עדכון שקיבל מידיד המתגורר בקרבת מקום, האדון דה פראוראד הלך לעולמו זמן קצר לאחר מות בנו, ואלמנתו הגשימה ללא שהיות את תוכניתה לצקת מן הפסל פעמון לכנסיית העיירה. ואולם, לדברי הידיד, "נראה שמזל רע רודף את אלה שמחזיקים בברונזה הזאת. מאז שהפעמון הזה מצלצל באיל, קפאו הכרמים פעמיים" (עמ' 56). מאחורי המסירה הלאקונית של דברי הידיד אפשר להבחין באירוניה של המספר, שעודנו משוכנע מן הסתם כי רעיונות מסוג זה אינם אלא אמונות טפלות. אף על פי כן, נראה שפרשת ונוס מאיל סדקה קמעה את אמונתו בתבונה ולימדה אותו את מגבלות ההיגיון.



פסל ונוס שהיה כנראה הדגם לפסל הברונזה של "ונוס מאיל". למטה: פרוספר מרימה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו